ארבע מיתות פרק
שביעי סנהדרין
סה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והנשאל
מתני'
בהן. פ"ה באזהרה דאל תפנו ואזהרה דמכשפות
פיתום. שם המכשף המדבר משחיו מעלה את המת מן
קעא א
א)
ב)
גופיה מלא ימצא בך וקשה דאי אל תפנו אזהרה
הארץ ומושיב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר משחי
ג)
איישל"ה בלע"ז: ידעוני המדבר בפיו. כדמפרש בגמרא חיה אחת
לנשאל א"כ יהא בו כרת דכתיב בפרשת קדושים והנפש אשר תפנה
קעב ב
וגו' והכרתי אותה וי"ל איפכא דאזהרה לנשאל מלא ימצא בך $דכתיב
יש ששמה ידוע ומכניס ממנה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאליו
ד)
ה) ו)
על ידי כשפים: הרי אלו בסקילה.
בקרא בתריה שואל אוב וידעוני:
קעג ג
ז)
מתני' בעל אוב זה פיתום המדבר
הואיל
ושניהם בלאו אחד נאמרו.
כדכתיב באבן ירגמו אותם:
ח)
א
קעד ד
והנשאל בהם. שבא ושואל בהם
פ"ה שהלאוים מחלקים
ט)
משחיו וידעוני זה המדבר בפיו הרי אלו
❖
בסקילה והנשאל בהם באזהרה: גמ' מאי
להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:
לחטאות כדכתיב אשר לא תעשינה
ב
באזהרה. דאל תפנו אל האובות
וסמיך ליה או הודע אליו ואף על גב
קעה ה
שנא הכא דקתני בעל אוב וידעוני ומאי
ואזהרה דמכשפים גופייהו
הוא
דבס"פ כלל גדול
תורה אור השלם
שנא גבי כריתות דקתני בעל אוב ושייריה
קעו ו ז
מלא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושואל
דדריש ריש לקיש בשגגה עד שישגג
1. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב
לידעוני ר' יוחנן אמר הואיל ג ושניהן בלאו
בלאו שבה ור' יוחנן ס"ל שגג בכרת
אוב וידעוני :
וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל
❖
גמ' בכריתות קא חשיב לכל
קעז ח
אחד נאמרו ר"ל אמר ידעוני לפי שאין בו
אע"פ שהזיד בלאו מ"מ בלאוין תליא
הַמֵּתִים: דברים יח יא
מילתא כיון דאשכחן מפטם וסך דאיכא
מעשה ור' יוחנן מאי שנא בעל אוב דנקט
כריתות שבתורה שחייבין עליהן על
שגגתן חטאת ותנן בעל
שני לאוין וכרת אחד מסתברא דלכך
משום דפתח ביה קרא וריש לקיש מ"ט לא
גליון הש"ס
קעח ט
אוב ולא תנא ידעוני: הואיל ושניהם
כתובין שני לאוין כדי לחייבו שני
אמר כר' יוחנן אמר רב פפא חלוקין הן במיתה
חטאות: מאן תנא השתחואה ר'
תוס' ד"ה והנשאל כו'
בלאו אחד נאמרו. בלאו דאל תפנו
ור' יוחנן חלוקה דלאו שמה חלוקה (א) דמיתה
דכתיב בקרא.
❖
עקיבא היא. תימה הא לא מחייב
אל האובות ואל הידעונים ואם עשה
לא שמה חלוקה ורבי יוחנן מ"ט לא אמר
שניהם בהעלם אחד אינו חייב אלא
ר"ע במגדף אלא משום דכתיב כרת
כריש לקיש אמר לך מתני' דכריתות ר'
חטאת אחת שהלאוין מחלקין לחטאות
במקום קרבן כדתנן בספ"ק דכריתות
הגהות הב"ח
עקיבא היא דאמר לא בעינן מעשה וריש
כדכתיב
אשר לא תעשינה
וא"כ בהשתחואה דלא כתיב
(א) גמרא
לקיש נהי דלא בעי ר' עקיבא מעשה רבה
דהיינו דברים שהן בלא תעשה וסמיך
ביה כרת במקום קרבן ליפטר וכן
❖
חלוקה
ליה או הודע אליו אלמא חטאת
ידעוני אליבא דר' יוחנן לר"ע אמאי
מעשה זוטא בעי מגדף מאי מעשה איכא
אלאוין קיימי והני אע"ג דכי
חייב הא לא כתיב ביה כרת במקום
עקימת שפתיו הוי מעשה בעל אוב מאי
עבד לחד מינייהו באפי נפשיה מיחייב
קרבן וי"ל דר"ע אליבא דדבריהם
לעזי רש"י
מעשה איכא הקשת זרועותיו הוי מעשה
דהא לאו אתרוייהו קאי לא תני להו
דרבנן קאמר להו לדידי לא בעינן
איישל"ה [אישיל"א].
ד ואפילו לרבנן והתניא אינו חייב אלא
❖
לתרוייהו התם דכי תנינא התם מידי
מעשה לדידכו אודו לי מיהת במגדף
בית-השחי.
על דבר שיש בו מעשה כגון זיבוח קיטור
דמחייב אכל חד וחד כי עביד להו כי
דכתיב ביה כרת במקום קרבן א"נ
וניסוך והשתחואה ואמר ר"ל מאן תנא
הדדי הוא דתנינן כדאמרינן התם
כיון דחייב רחמנא במגדף ש"מ דבכל
מוסף רש"י
השתחואה ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה
דוכתי לא בעי מעשה לענין קרבן
ברישא דגמ'ה) דפרכינן מנינא למה לי
לפי שאין בו מעשה.
ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן כפיפת
כלל דעקימת שפתיו לרבי יוחנן אליבא
שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב
ה
דר"ע לא חשיב מעשה הואיל וישנו
על כל אחת ואחת הלכך לא מצי
קומתו לרבנן הוי מעשה השתא לריש
בלב כדלקמן ולר"ל אליבא דר"ע
למתני ל"ז כריתות לחייבו ל"ז חטאות.
לקיש כפיפת קומתו לרבנן לא הוי מעשה
(כריתות ג:)
מחייביה אע"פ דלית בה מעשה רבה
והא דנקט הואיל ושניהם בלאו אחד
חלוקין הן במיתה.
הקשת זרועותיו דבעל אוב הוי מעשה כי
יצא
מגדף ובעל
אלא זוטא:
נאמרו ולא נקט הואיל ושניהם בכרת
קאמר ר"ל נמי לר"ע אבל לרבנן לא אי הכי
אוב מיבעי ליה. בריש כריתות
אחת נאמרו משום דחלוק חטאות
יצא מגדף ובעל אוב מיבעי ליה אלא אמר
משני חדא מתרתי נקט וליתני
אינו תלוי בחלוק כריתות דהא מפטם
עולא במקטר לשד א"ל רבא מקטר לשד עובד
בעל אוב מגדף איצטריך ליה סד"א
שמן המשחה וסך משמן המשחה
ו
(שם) ר' עקיבא
היא.
עבודת כוכבים הוא אלא אמר רבא במקטר
הואיל וכתיב כרת במקום קרבן אימא
משום דאיכא שני לאוין על בשר אדם
ז
מודו ליה לר"ע קמ"ל ודרך הש"ס
לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו
לחבר אמר ליה אביי המקטר לחבר חובר
(שם) נהי דלא בעי ר"ע
בכמה מקומות כן כדאשכחן בפ"ק
אע"ג דאין בשניהם אלא
מעשה רבה.
חבר הוא אין והתורה אמרה חובר זה
(שם) הוי מעשה
דחולין ידו הימנית
כרת אחת כדכתיב איש אשר
בסקילה ת"ר 1 חובר חבר ח אחד חבר גדול
ואפילו לרבנן.
ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר
מדרבה בר בר חנה נפקא ומשני
ואחד חבר קטן ואפי' נחשים ועקרבים אמר
ונכרת מעמיו אמרי' התםו) דכי עביד
כהונה בעיא אצבע ובסוף התודה
אביי הלכך האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא
ט
משני כדי נסבא
להו בשוגג בהדדי מיחייב על כל אחת
אע"ג דקא מיכוין דלא ליזקו אסור ורבי
ואחת: ריש לקיש אמר ידעוני. להכי
ובסוף דם החטאת
(שם)
משני הנך ב' שינויי: הואיל וישנו
יוחנן מאי שנא דכפיפת קומתו לרבנן הוי
אינו חייב אלא על דבר
לא תנינא לה להתם משום דאפי' כי
שיש בו מעשה.
בלב. פי' בקונט' שאפי' מברך השם
מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה
עביד לה באפי נפשיה לאו בר קרבן
כל היום ואין לבו כלפי מעלה אלא
הוא לפי שאין בו מעשה וחטאת אינה
אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב
(לעיל סג.)
אלא אמר עולא.
לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד אינו
באה אלא על המעשה דכתיבז) ועשה
מתיב
חייב וקשה השתא השתחואה נמי
אחת אבל בעל אוב צריך להקיש
ישנה בלב כדאמרינן גבי אנדרטא אי לא קיבלה באלוה
בזרועותיו כדלקמן והקשת זרועותיו חשיב ליה מעשה אבל הכנסת
במקטר לשד.
לאו כלום הוא וי"ל מדכתיב גבי נינוה ממך יצא חושב על ה'
העצם ידעוני אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה שהוא
(כריתות ג:) אחד
בפיו מדבר העצם מאליו: ורבי יוחנן. דאמר ידעוני באפי נפשיה
רעה דהיינו רבשקה שגידף שהיה שלוחו של סנחריב מלך אשור ונינוה
חבר גדול.
בארץ אשור ותלאו הכתוב במחשבה ולפי מאי דפרישי' לעיל
בר קרבן הוא והאי דשייריה משום דלא מיחייב תרתי עלייהו:
(שם)
חבר קטן.
מאי שנא בעל אוב דנקט. תנא למתנייה ושייריה לידעוני ולא נקט
דבסתם עבודת כוכבים מאהבה ומיראה חייב ניחא דאין תלויה בלב:
ידעוני ולשייריה לבעל אוב: משום דפתח ביה קרא. בכל דוכתי ח)
יצאו
(שם) דצמיד זיבורא
אוב כתיב ברישא: חלוקין הן במיתה. כשפירש סקילתן חלקן הכתוב כי יהיה בהן אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם
ועקרבא.
(שם) הואיל
דמיהם בם ולא כתיב וידעוני הלכך אי הוה ידעוני בר קרבן הוה מיחייב עליה נמי כי עביד ליה בהדי אוב: מ"ט לא אמר כריש
וישנו בלב.
לקיש. דפטר ליה לגמרי מקרבן הא ודאי בעינן מעשה: ר"ע היא. דקא חשיב מגדף בההוא מנינא ופליגי רבנן עליה במגדף
משום דאין בו מעשה הלכך לר' עקיבא מחייב עליה ולא שיירה אלא משום דלא מחייב תרתי אתרוייהו: עקימת שפתיו. שעוקמין
ומנענעין ט) כשהוא מדבר חשיב ליה ר"ע מעשה אבל ידעוני אפי' עקימת שפתים ליכא: ואפי' לרבנן. קאמר ריש לקיש דהוה
מעשה בתמיהה. כלומר מדלא פליגי רבנן עליה התם אלא במגדף אבל בבעל אוב מודו אלמא הקשת זרועותיו דבעל אוב הוי
מעשה: אינו חייב. קרבן על שגגתן: מאן תנא השתחואה. לענין קרבן: ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה. רבה אלא מעשה
זוטא: כי אמר ריש לקיש. דהקשת זרועותיו לבעל אוב הוי מעשה לר' עקיבא קאמר: אי הכי. מתני' דקתני התם במילתא
דרבנן יצא מגדף שאינו מחייב על שגגתו חטאת לפי שאין בו מעשה וגבי חטאת כתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה ואי
הכי יצא מגדף ובעל אוב מבעיא ליה: במקטר לשד. בעל אוב דקתני בכריתות דמודו ביה רבנן בהכי עסקינן שמקטר לפני
השד הממונה על אותו דבר דהוי מעשה גמור: עובד עבודת כוכבים הוא. ועובד עבודת כוכבים הא קתני לה התם : ומשני במקטר
לחבר. אינו מקטר לשם אלהות אלא ע"י הקטרה נעשה המכשפות לחבר השדים לכאן: חובר חבר הוא. ואינו אלא בלאו:
(שם)
והתורה אמרה חבר כגון זה בסקילה. תירוץ הוא. מאחר שמחבר את השדים במזיד אמרה התורה שיהא בסקילה וכל שזדונו חייב מיתה
על שגגתו מביא קרבן דכי אמרי' חובר חבר אינו אלא באזהרה זה המחבר חיות ובהמות נחשים ועקרבים למקום אחד ע"י לחשים: אחד חבר
גדול. מאסף חיות ובהמות גדולות: חבר קטן. מחבר שקצים ורמשים: ואפי' נחשים ועקרבים. לגרותן זה בזה או למקום מדבר שלא
ימצאו ביישוב ויזיקו: אסור. וכגון שאין רצין אחריו שאין כאן משום פקוח נפש: הואיל וישנו בלב. עיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב שמתכוין לברך
השם שאפילו מברך
את השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו אינו מתחייב:
מתיב