סה:
ארבע מיתות פרק שביעי סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
יצאו
עדים. תימה למ"ל למעוטי עדים זוממין מקרבן הא
מתיב רבי זירא יצאו עדים זוממין. אצל חטאת היא שנויה בתורת
קעט א
א) ב)
ג)
כהנים גבי פר כהן משיח אחר שראינו דברים שהן כעובד עבודת
אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה וי"ל דמשכחת לה
י)
ד)
כוכבים ודברים שאינן כעובד עבודת כוכבים למה נאמרה עובד
שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיגמר הדין א"נ כגון
ה)
הואיל
וישנו בקול.
עבודת כוכבים לומר לך מה עבודת כוכבים מיוחדת שחייבין על זדונה
שחזרו בהן מעצמן ואמרו מבודין אנחנו:
תימה כי הדר ביה משינויא דקול
כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שחייבין
ו)
ומסיק שאני עדים זוממין הואיל
וכו' אי מה עבודת כוכבים מיוחדת
מתיב ר' זירא יצאו עדים זוממין שאין בהן
קפ ב
ז)
שחייבין עליה מיתת ב"ד אף אני מרבה
וישנן בראיה מאי משני מכל הני
ח)
מעשה ואמאי הא ליתנהו בלב אמר רבא
ט)
חייבי מיתות ב"ד ואת מי אני מרבה
דתני בת"כ בהדיא עדים זוממין
שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול וקול
קפא ג
י)
מקלל לאביו ומסית ועדים זוממין ת"ל
דממעט מועשה מקלל אביו ואמו
כ)
לרבי יוחנן לאו מעשה הוא והא איתמר
קפב ד
ל)
ועשהכ) יצאו עדים זוממין שאין בהם
ומסית ומדיח ונביא השקר ובספרים
חסמה בקול והנהיגה בקול רבי יוחנן אמר
מ)
מעשה ואמאי לא הויא עקימת שפתיו
ישנים ל"ג עדים זוממין וה"ג אלא
קפג ה
א חייב ור"ל אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב
מעשה הא לא תליא בכונת הלב: ה"ג
אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו
עקימת פיו הוי מעשה ר"ל אמר פטור
נ)
אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל
בקול וכי פריך וקול לרבי יוחנן
ס)
וישנן בקול. עיקר חיובן בשמיעת קולם
עקימת פיו לא הוי מעשה אלא אמר רבא
לאו מעשה הוא לא פריך אלא מעדים
❖
קפד ו ז
זוממים לחודיה דמודה ר' יוחנן
לפני ב"ד הוא בא וקול לית ביה ממש
שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה
הלכך הוי כמגדף דתלוי בלב: חסמה
בכולהו דקול לאו מעשה הוא אלא
ת"ר בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין
ב
קפה ח
תורה אור השלם
בקול. לפרה דשה וכשרוצה לאכול חסמה
דוקא גבי חסמה משום דבדבורו קא
אצילי ידיו ג ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו
בקולו: והנהיגה בקול. מנהג בכלאים
עביד מעשה כשהבהמה שוחה לאכול
1. וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי
והוא מדבר מאליו מיתיבי והיה כאוב
1
והוא גוער בה זוקפת ראשה וה"נ
דחייב משום לא תחרוש בשור ובחמור
וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ
מארץ קולך מאי לאו דמשתעי כי אורחיה
וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ
: בראייה. עיקר חיובא
עדים זוממין בדיבורייהו עבדי מעשה
וּמֵעָפָר
אִמְרָתֵךְ
לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי תא
לחייב הנדון תדע (דבפרק בתרא
בא ע"י הראייה שמעידין שראו וראיה
ס)
תְּצַפְצֵף: ישעיהו כט ד
2. וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל
שמע 2 ותאמר האשה אל שאול אלהים
לית בה מעשה: מבין הפרקים.
דמכות א"ל רבי יוחנן לתנא
תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית
לא תיתני מימר דבדיבוריה עבד
מעלה את המת ויושב לו באחד מבין
ראיתי עולים מן הארץ מאי לאו דמשתעי
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל
מעשה אלמא לא חשיב עקימת שפתיו
פרקי העצמות של מכשף כגון על
אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן
כי אורחיה לא דיתיב בין הפרקים ומשתעי
הָאָרֶץ: שמואל א כח יג
מעשה אלא היכא דבדיבורו עביד
פרקי אצבעותיו או על פרקי ברכיו:
ת"ר בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד
3. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב
ידוע. שם חיה: כי אורחיה. מתוך
מעשה הלכך שינויא דקול קאי ולא
וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל
ד הנשאל בגולגולת מה בין זה לזה מעלה
קברו ומתוך כך קולו נמוך: לא דסליק
הדרא ביה אלא מעדים זוממים מיהו
הַמֵּתִים: דברים יח יא
בזכורו אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת
4. כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ
ויתיב בין הפרקים. ומיהו קולו נמוך
בפ"ק דכריתות קשה דאיכא
מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין
נשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת
לפי שאין בו חיותא: בזכורו. מעלה
התם כל הך סוגיא ושינויא דקול
אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם
עולה להיכא סליק הא קמיה מנח אלא אימא
ליתא התם כלל וא"כ תקשה ליה
ומושיב את המת על זכרותו:
הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם
❖
מִשְּׁמוֹעַ: ישעיהו נט ב
בגולגולת. המוטלת מן המת לארץ
עונה כדרכו ועונה בשבת ואף שאלה זו
מכל הני דתורת כהנים:
ריש
לקיש אמר פטור. אליבא
ועונה מה ששואלין אותו ע"י כישוף:
שאל טורנוסרופוס את ר"ע אמר לו ומה יום
אינו עולה כדרכו. אלא רגליו למעלה:
דמ"ד לאו שאין בו מעשה
מוסף רש"י
מיומים אמר לו ומה גבר מגוברין א"ל
עולה כדרכו. ולא סליק למיתב בין
אין לוקין עליו פליגי בפרק הפועלים
יצאו עדים זוממין.
דמרי צבי שבת נמי דמרי צבי א"ל הכי
הפרקים: מה היום מיומים. למה
דהא ר"ל אית ליה
קאמינא לך מי יימר דהאידנא שבתא אמר
פרק שבועות שתים
תחשב יום שבת יותר משאר ימים:
לו נהר סבטיון יוכיח בעל אוב יוכיח קברו
ומה גבר מגוברין. מה לאיש כמוך
לוקין עליו:
מעלה
של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת
בזכורו. פ"ה מעלה
להיות שר וגדול מכל אנשים: דמרי
אמר לו ביזיתו ביישתו וקיללתו שואל אוב
צבי. אדני חפץ לגדלני המלך קיסר
ומושיב המת על זכורו
המשילני: שבת נמי דמרי צבי. הקב"ה
ולא יתכן בבעל אוב דשאול אלא נראה
היינו ודורש אל המתים דורש למתים
חפץ והזהיר על כבודו: דמי יימר
דשם מכשפות כך הוא תרגומו דאוב
(כריתות
כדתניא ודורש אל המתים זה המרעיב
ה 3
ד.) חסמה בקול.
דהאידנא שבתא היא. ודילמא אחד
וידעוני מתרגמינן בידין וזכורין ומיהו
עצמו והולך ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו
משאר ימים הוא שבת: נהר סבטיון
יש לתמוה קצת דהוה ליה למנקט
(ב"מ צ:)
רוח טומאה וכשהיה ר"ע מגיע למקרא זה
והנהיגה בקול.
יוכיח. נהר אחד של אבנים ובכל
המעלה בידין שהוא תרגומו של אוב:
המחלל היה בוכה ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה
(שם)
ימות השבת שוטף והולך וביום השבת
עקימת פיו הוי מעשה.
עליו רוח טומאה שורה עליו רוח טומאה
שוקט ונח: בעל אוב יוכיח. שאינו
המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה על אחת כמה וכמה אבל
(שם) הואיל
עולה בשבת: קברו של אביו.
וישנן בראיה.
מה אעשה שעונותינו גרמו לנו שנאמר כי [אם] עונותיכם היו מבדילים
דטורנוסרופוס כל ימות השבת היה
4
מעלה עשן שהיה נדון ונשרף ובשבת
ביניכם לבין אלהיכם אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא שנאמר כי
(שם) רוח
פושעי גיהנם שובתין: ביזיתו ביישתו
עונותיכם היו מבדילים וגו' רבא ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא
טומאה.
קללתו. הך קללה אינה אלא גדוף
הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה אמר ליה מן חבריא
וכן היה לשונם כמו קללה
(נדה יז.)
את הדר לעפריך רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא
ועסקי בספר יצירה.
נמרצת שלא היה שם קללה אלא גדוף:
ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה תנו רבנן מעונן
היינו דורש אל המתים. ולמה נכתבו
ר' שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין וחכ"א זה האוחז
שניהם במקום אחד: שתשרה רוח
ו
את העינים ר"ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר
טומאה עליו. שד של בית הקברות
ז
יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו: המרעיב
יפה ליקח לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות עיקורי קטניות מהיות רעות תנו
עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה.
(לקמן סז:)
רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו
ח
נבואת שכינה: עאכ"ו. שהיא המדה
מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו ושועל משמאלו
נותנת שע"י תענית ובקשה תשרה
אל
עליו שכינה דהא מדה טובה יתירה
על מדת פורענות ואנו צועקין על כך ואין אנו נענין אבל מה אעשה וכו': אי בעו צדיקי. להיות נקיים מכל עון: הוו ברו
עלמא שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים. הא אם לא היו בהם עונות אין כאן הבדלה: ברא גברא. ע"י ספר יצירה שמלמדו
צרוף אותיות של שם: ולא היה מהדר ליה. שלא היה בו דבור: מן חבריא. הנבראים ל) ע"י החברים אתה: עיגלא תילתא. גדול כאלו
הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו דהכי שביחי ומעלי למיכל כמו ומגדלין אותן עד שיהו משולשין. ל"א מ)שהיה טוב ובעל טעם כאילו
הוא שלישי לבטן: שבעה מיני זכור. שכבת זרע מז' בריות ומעביר על עיניו ועושה כשפים: אוחז את העינים. אוחז וסוגר עיני
הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום: המחשב עתים ושעות. לשון מעונן כמו בעל עונות שמבחין נ) את
העונה ואומר היום יפה לצאת לדרך ויצליח למחר יפה ליקח מקח וישתכר בו הלוקחו: למודי ערבי שביעיות. כלומר ערב שביעית למדין ורגילין
להיות חטין יפות: עקרי קטניות מהיות רעות. כלומר העוקר קטנית ואינו קוצרן שוב אינן מתליעות ואין מרקיבות: פתו נפלה מפיו. צריך לדאג
היום מהיזק: נחש בא מימינו או שועל משמאלו. סימן רע הוא לו: צבי הפסיקו. שהיה הולך ממזרח למערב והצבי הולך מצפון לדרום והפסיק דרכו:
אל