ארבע מיתות פרק
שביעי
סנהדרין
סו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
המחלל
שבת. לאו למימר דכל שחייב על שגגתו חטאת חייב
אל תתחיל בי. כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר אומר
קפו א
א) ב)
לו בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד שסימן
על זדונו מיתה דהא איסי דאמר בפ"ק דשבת
ג) ד)
רע הוא לו מ): שחרית הוא. שהיה תובע ממנו חוב אמר לו שחרית
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן ופי'
ה)
קפז ב
הוא ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון: ראש חדש הוא. המתן
הקונטרס וכן ר"ת היינו מיתה אבל חטאת מיחייב אכולהו אלא אתא
ו) ז)
לי עד מחר: מוצאי שבת הוא.
למימר דכל שאין חייבין חטאת אין
לרבות
בת.
ראשון לימי השבוע: המנחשין.
חייבין מיתה ס):
אל תתחיל בי שחרית הוא ראש חודש הוא
קפח ג ד
כשיוצאין לדרך או כשמתחילין בשום
הא דאמר השוה הכתוב
ח)
מוצאי שבת הוא תנו רבנן 1 לא תנחשו ולא
ט)
דבר: מתני' המחלל את השבת.
אשה לאיש היינו היכא דכתיב בלשון
תעוננו כגון אלו המנחשים בחולדה
י)
א
דחשיב ליה תנא נ) בנסקלין כגון
זכר אבל היכא דכתיב בלשון איש
בעופות ובדגים: מתני' ב המחלל את
קפט ה
כ)
קצ ו
ל)
שחללו במלאכה גמורה: שחייבין על
ממעטינן אי לאו דכתיב ב' זימני דאין
השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל
זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. כגון
מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואם
שגגתו חטאת: גמ' מכלל דאיכא מידי
קצא ז
דבר שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת
תאמר הא אמרינן בפרק ארבעה
מ)
ולא המתעסק: גמ' תחומין ואליבא
דחילול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו
נ) ס)
וחמשה גבי שור שהמית
דר"ע. דיליף להו מקראי במסכת
חטאת ולא על זדונו כרת מאי היא תחומין
שור שור שבעה להביא שור האשה
קצב ח
סוטה : הבערה ואליבא דר'
אע"ג דלא כתיב שור איש וי"ל משום
ואליבא דרבי עקיבא הבערה ואליבא דר'
מתני'
יוסי. דאמר ללאו יצאת. ור"ע מודה
דדרשינן התם נגיחה למיתה נגיחה
יוסי:
המקלל אביו ואמו אינו חייב
❖
ג
קצג ט
לנזקין והוה ילפינן מיתה מנזקין
נמי בתחומים דאין חייבים עליהם
עד שיקללם בשם קללם בכנוי ר' מאיר
כרת דתנן אבות מלאכות
משום דכתיב וכי יגוף
י
מחייב וחכמים פוטרין: גמ' מאן חכמים
שור איש: עד שיפרט לך הכתוב
❖
ד
מ' חסר אחת ולא פליג ר' עקיבא:
תורה אור השלם
ר' מנחם בר' יוסי הוא דתניא ר' מנחם בר'
מתני' עד שיקללם בשם. שיקלל
יחדיו. פירש הקונטרס כדרך שפרט
1. לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם
יוסי אומר בנקבו שם יומת מה ת"ל שם
בשמות הגמורין: קללם בכנוי.
בכלאים ותימה אם כן לרבי יאשיה
2
לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ:
מוסף רש"י
ויקרא יט כו
לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד
כגון שדי צבאות חנון רחום:
אמאי כתיב בהו יחדיו אלא על
2. וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת
המחלל את השבת.
גמ' בנקבו יומת היה לו לכתוב
כרחך אי לאו יחדיו הוה אמינא דלא
שיקללם בשם תנו רבנן איש מה ת"ל איש
3
רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה
יחרוש בשור וחמור כאחד אף על פי
מה ת"ל שם אם אינו ענין לו דהא
כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם
איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס אשר
ה
(שבת
ויקרא כד טז
יוּמָת:
שאין קשורין ולא ילבש בגד של צמר
כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל
יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו
3. כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר
תחומין ואליבא
קנג:)
ושל פשתים אף ע"פ שאינן קשורין
אביו ואמו. ור' מנחם לא ס"ל הא
דרבי עקיבא.
יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ
ואמו ו אביו שלא אמו אמו שלא אביו מניין
ותפורים כדדרשינן
דדרשינן לעיל
מהאי קרא
מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ
ת"ל אביו ואמו קילל דמיו בו
אביו קילל
קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ:
$ עד שיברך שם בשם ואפי' לא ברך
תכיפה אחת אינה חיבור שתי תכיפות
(שם)
ויקרא כ ט
אמו קילל דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר
שם בשם אלא יתברך יוסי ר' מנחם
חיבור והיינו מדכתיב יחדיו אלא
4. וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי
ואליבא דר' יוסי.
משמע שניהן כאחד ומשמע
אחד בפני
(שם)
בר' יוסי מחייב עליה: איש איש כי
מסברא קאמר עד שיפרט לך
יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי
בנקבו שם יומת.
מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ
יקלל וגו' לרבות בת. שקללה או
עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו מות
הכתוב יחדיו:
אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם:
גמר
קודש מחול. מדאפקיה בלשון
טומטום שקלל: אין לי אלא אביו
יומת בסקילה אתה אומר בסקילה או אינו
ויקרא כ כז
5. אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל
ואמו. כאחד: אביו שלא אמו ואמו
אלהים דאי מק"ו למ"ד קודש
אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה
(שבועות לו.) אין
וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר:
שלא אביו מניין ת"ל אביו ואמו קלל.
נמי לא איצטריך לגופיה דנילף מנשיא
לי אלא אביו ואמו.
נאמר כאן דמיו בו ונאמר להלן 4 דמיהם
שמות כב כז
כלומר סמך קללה בראש המקרא
וחרש אלא איכא למיפרך מה
6. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי
(לקמן פה:)
בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה
(חולין עח:) אביו
לאביו ובסופו סמך לאמו: ר' יונתן
לבשר ודם שכן דואגים ומתביישין בכך:
עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל
שלא אמו אמו שלא
עונש שמענו אזהרה מניין ת"ל 5 אלהים לא
וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ:
אומר. מתחלת המקרא משמע את אביו
מאי
❖
אביו.
ויקרא יט יד
תקלל וגו' אם היה אביו דיין הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל ואם היה
ואת אמו דאע"ג דוי"ו מוסיף על ענין
(שם) אביו קלל אמו
קלל.
אביו נשיא הרי הוא
בכלל ונשיא בעמך לא תאור אינו לא דיין ולא
ראשון משמע נמי א' מהם עד שיפרט
5
גליון הש"ס
לך הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך
נשיא מניין אמרת הרי אתה דן בנין אב משניהן לא ראי נשיא
(ב"מ צד: וכעי"ז לקמן
גמ' נכתוב קרא או
לפרוט בכלאים שכתוב בו
כראי דיין ולא ראי
דיין כראי נשיא לא ראי דיין כראי נשיא שהרי
פה: ושבועות כז. וחולין
עח:)
אלהים וחרש.
לא תחרוש בשור ובחמור ופרט
דיין אתה מצווה על הוראתו כראי נשיא שאי אתה מצווה על הוראתו
משמע
(חולין שם)
בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש
שניהם כאחד ומשמע
ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו כראי דיין
אחד בפני עצמו.
בשור לבדו ובחמור לבדו. ואביו ואמו
שאי אתה מצווה על המראתו הצד השוה שבהם שהן בעמך ואתה מוזהר
ז
קלל דסיפא דריש ליה רבי יונתן
רש"י ד"ה בנקבו וכו' עד
(שם) עד שיפרוט
על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו מה
לקמן באלו הן הנחנקין לרבות את
לך הכתוב יחדיו.
שיברך שם בשם.
להצד השוה שבהן שכן גדולתן גרמה להן ת"ל לא תקלל חרש
המקלל לאחר מיתה: מה להלן
ח
6
בסקילה. דכתיב באבן ירגמו
באומללים שבעמך הכתוב מדבר מה לחרש שכן חרישתו גרמה לו נשיא
אותם: בנין אב משניהם. דמחד
ודיין יוכיחו מה לנשיא ודיין שכן גדולתן גרמה להן חרש יוכיח וחזר הדין לא
מינייהו לא אתיא דאיכא למיפרך
ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה
מה לדיין שכן אתה מצווה וחייב
מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו מה
מיתה על הוראתו שנאמר
(ב"מ צה.)
לצד השוה שבהן שכן משונין אלא א"כ $ נכתוב קרא או אלהים וחרש או נשיא
ושמרת לעשות ככל אשר יורוך והאיש
וחרש אלהים למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו הניחא למאן
אשר יעשה בזדון לבלתי וגו' ובנשיא
(לקמן פה:)
דאמר אלהים חול אלא למאן דאמר קודש מאי איכא למימר דתניא אלהים
איכא למיפרך שכן אתה חייב מיתה
ט
חול דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר אלהים קודש ותניא רבי אליעזר
על המראתו שלא למרוד בצוויו
ולהמרות את פיו שנאמר ביהושע
בן יעקב אומר אזהרה למברך את השם מניין תלמוד לומר אלהים לא
י
כל איש אשר ימרה את פיך
תקלל למ"ד אלהים חול גמר קודש מחול למ"ד אלהים קודש גמרינן חול
וגו': לא ראי דיין כראי נשיא. לא
מקודש בשלמא למ"ד אלהים חול גמר קודש מחול אלא למ"ד אלהים קודש
ראיה של זה צד חמור שנא' בדיין
גמר חול מקודש דילמא אקודש אזהר אחול לא אזהר א"כ לכתוב קרא לא תקל
ישנה בנשיא אפילו הכי הוזהר על
מאי
הנשיא: שהן בעמך. עושין מעשה
עמך: באומללים. בשפלים כמו היהודים האמללים בס' עזרא : חרשותו גרמה לו. מתוך שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב
שלא תבזהו ולא תצערהו מפני שנותן צרתו על לבו ומיצר על שפלותו: שכן משונין. משאר ב"א אלו לאמללות ואלו
לגדולה. וקיי"ל בשחיטת חולין כל מה הצד פרכינן כל דהוא כגון שכן משונין דאינו צד חמור דאי צד חמור פריך לאו פירכא
היא דאביו נמי אית ביה צד חמור שהוקש כבודו לכבוד המקום: ה"ג א"כ נכתוב אלהים וחרש או נשיא וחרש. פי' אלא לא אתיא
אביו בבנין אב אלא באם אינו ענין נכתוב אלהים וחרש וניתי נשיא בהצד השוה לא ראי דיין שהוא גדול שאתה מצווה על הוראתו
כראי חרש שאי אתה מצווה על הוראתו ולא ראי חרש ששפלותו גרמה לו כראי דיין שאין שפלותו גרמה לו הצד השוה שבהן שהן בעמך אף אני
אביא נשיא והכא ליכא למיפרך שכן משונין דהא נשיא נמי משונה הוא: או נשיא וחרש. וניתי דיין מינייהו: אלהים חול. דהא אלהים
דהכא חול הוא ולאזהרת דיין אתא: אלא למאן דאמר קודש. וכאן הזהיר על ברכת השם מאי איכא למימר אין כאן קרא יתירא: ומשני
מאן דאמר אלהים חול. על כרחיך גמר קודש מחול דהא לא אשכחן אזהרה לברכת השם אלא מהכא הלכך מאן דאמר קודש גמר נמי חול
מקודש ויש כאן אזהרה לדיין דיליף לה מאזהרה
דקדש. וקס"ד במה
מצינו
גמר
ומשום הכי פריך דילמא אקודש הזהיר אחול לא הזהיר:
לא