ח: דיני
ממונות בשלשה
פרק ראשון
סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבה
אמר דכ"ע כו' כגון דאיכניף כ"ג למידן דיני נפשות. שהביא
וחכ"א תבעו ממון כו'. ברייתא היא: תבעו ממון תחילה. דלא בא
עב א ב
א)
ב) ג)
לידון בעדים אלא על פיו ולהפסידה כתובתה מודינן דבשלשה: תבעו
האב עדים להזימום עדי הבעל ולא הספיקו לקבלם עד
(ב)
❖
ד)
נפשות תחילה. דאמר להביא עדים: אפילו ממון. כגון אם לא מצא
דאיבדור מחמת אונס או מחמת פחד או להקביל פני המלך או למדידת
עגלה ערופה ונשארו רק שלשה ואין לומר שקיבלו ואח"כ איבדור דלא
עדים ואמר דונו לי מיהא
להפסידה כתובה אעפ"כ בעינן עשרים
ה)
א"ש דונו לי מיהת: מיתיבי כו'
ו)
ושלשה משום כבוד ראשונים: אלא
רבינו חננאל
ז)
בשלמא לרבה תבעו ממון תחלה.
לעולא. דאמר רבנן ללעז חיישי
מיתיבי וחכמים אומרים תבעו ממון
דהא מתחלה כולהו כי
כלומר דלא איכניף לדיני נפשות:
שמא ישמעו עדים ויבואו תבעו
ח)
הדדי יתיבו ולא דייני הני
בשלשה תבעו נפשות בעשרים ושלשה
והביא
ט)
עד דמתכנשי כולהי
האב עדים והזימום.
ממון בשלשה היכי משכחת לה לעולם
ח)
בשלמא (לרבא) תבעו ממון תחלה בשלשה
ומותבי עליה דעולא מיהא
קודם גמר הדין דהשתא
עשרים ושלשה לרבנן בעינן משום
דתניא וחכ"א תבעו ממון
תבעו נפשות תחלה אפילו ממון בעשרים
דחוששין ללעז: והזימום. דתו ליכא
ליכא מיתה בזוממין בא לגבות ממון
בג' תבעו נפשות בכ"ג
ושלשה אלא לעולא קשיא אמר רבא אני
בשלמא לרבא הכי קתני
למיחש ללעז דאיגלי מילתא דאהני
בג' דליכא למיחש ללעז שמא יבואו
תבעו ממון תחלה בשלשה
וארי שבחבורה תרגימנא ומנו רב חייא בר
סהדי סמיך והני סהדי שקרי נינהו
עדים אחרים ויצטרכו להוסיף דכיון
תבעו נפשות בתחלה
אבין הכא במאי עסקינן שהביא הבעל
דהוזמו ודאי סהדי שקרי נינהו ובמקום
ואפילו להפסידה כתובתה לא מהימני
ואתכנשו כ' [ושלשה]
ו)
אע"ג דא"ל דונו לי דיני
עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום
דאיכא נפשות כלומר שיכול לבא
דהשתא בתר סהדי שקרי קא מהדר
ממונות כיון דאתכנשו
לידי נפשות שלא הוזמו אלא הוכחשו
ושקורי קמשקר ובעי למיתב מאה
לעדי הבעל בא לגבות ממון מבעל בשלשה
בתחלה אע"ג דאיבדרו לא
דייני אפילו ממונות אלא
בעי כ"ג ותבעו נפשות ה"פ תבעו
סלע לאב ולו תהיה לאשה ותבעו
ובמקום נפשות בעשרים ושלשה אביי אמר
❖
י)
בכ"ג קשיא לעולא ופריק
ממון שיכול לבא לידי נפשות וניחא
ממון דקאמרי רבנן אתביעת מאה
דכולי עלמא חיישינן ללעז ומשום כבודן של
רבא מתניתא כגון שהביא
לפירוש רבינו תם הא דאיצטריך
סלע שהאב תובע קאי והכי קאמר
הבעל עדים שזינתה
ראשונים הכא במאי עסקינן כגון דאתרו
ונמצאו זוממין בא לגבות
לאביי למימר דכ"ע חוששין ללעז
בא האב לגבות ממון מבעל שנמצא
הגהות הב"ח
בה סתם והאי תנא הוא דתניא ושאר כל
ממון מבעל בשלשה
דכולה סוגיא איירי כשהוכחשו עדי
כבר שקרן בשלשה דהזמנה אחריתי
(א) רש"י
ובמקום דאיכא תביעת
חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותם
הבעל או לא כוונו עדותן ומשום
היא ואפילו כבוד ראשונים ליכא
לסהדי (ב) תוס'
נפשות בכ"ג אביי אמר
לעדי
כולי עלמא חיישינן ללעז
אלא בעדה ועדים והתראה ועד שיודיעוהו
דחוששין ללעז הוי בכ"ג לרבנן דאיכא
למימר הכא דדינא אחרינא הוא
(ג) ד"ה
וכגון שלא התרו בה (כולי
חששא דלעז (ג) דשייכא מיתה בהתראה
דמעיקרא בעל הוה תובע והשתא
שהוא חייב מיתה בבית דין ר' יהודה אומר
כיון
עלמא חיישינן ללעז וכגון
אב קא תבע: ובמקום דאיכא דיני
(ד) בא"ד
סתם דשמא יצטרכו להוסיף אבל
שלא התרו בה) באיזו
עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג רב
מיתה נהרגת אלא התרו
נפשות. כלומר וכל היכא דאיכא
לפירוש הקונטרס הכי נמי הוה מצי
פפא אמר הכא באשה חבירה עסקינן
לעדי הכחשה
בה סתם. ר' מאיר סבר לה
למיחש לנפשות כגון בתחילת הדין
למימר דכ"ע אין חוששין ללעז אפ"ה
הוי
כר' יהודה דאמר אינה
וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יוסי בר יהודה
אע"ג דליכא
אפילו אין לו עדים יש לחוש שמא
הוי לרבנן בעשרים ושלשה וי"מ לפי'
נהרגת עד שיודיעוהו
ורבנן דתניא ר' יוסי בר יהודה אומר חבר
למיחש לסהדי אחריני
באיזו מיתה נהרגת וכיון
א
ז) ישמעו ויבואו עדים עשרים ושלשה
הקונטרס דלהכי נקט דכ"ע חוששין
מ"מ איכא למיחש
שאין שם דין מיתה ג' דיי.
א"צ התראה ב לפי שלא ניתנה התראה אלא
בעי. ואית דמפרשי כל תביעת ממון
ללעז משום רבותא דר' מאיר דאע"ג
שמא יביא עדי הזמה
וחכמים סברי כיון שהתרו
להבחין בין שוגג למזיד רב אשי אמר כגון
ויזימו לעדי האב
דהא שמעתתא אמאה כסף דאב
דחוששין ללעז הוי לר' מאיר בשלשה
בה במיתת ב"ד דיי הלכך
שהכחישו לעדי הבעל
דיני נפשות הן בכ"ג. פי'
דאתרו
תבע לבעל ואי אפשר לומר כן דהא
כיון דליכא למיחש לסהדי אחריני
אי נמי דיש לבעל ב'
דרב פפא ודרב אשי
לא מחייב בעל מאה סלעים אא"כ
ומיהו קשה לפר"ת למאי דמסיק
כתי עדים המכחישות
זא"ז בבדיקות דאז
הביא עדים והוזמו דכל זמן שלא הביא עדים נאמן אף להפסידה
פלוגתא דמתניתין בפלוגתא דבן זכאי דהשתא מוציא שם רע דרבי
שפיר איכא
מאיר דאמר בשלשה הוי תביעת מאה כסף דקתבע אב ומוציא שם
כתובה כדפרישית לעיל ואי בשהוזמו עדיו מיירי מתניתין תו ליכא
רע בעשרים ושלשה דרבנן היינו בחיוב מיתת האשה ולא בתביעת
למימר חוששין ללעז ועוד מדגרסינן בתירוצא דרב חייא בר אבין בא
(ה) ד"ה
כשהביא
ממון דאין עדותן בטלה בהכחשת בדיק' לרבנן ועוד דמשמע דקאי
לגבות ממון מבעל דפריש דרבי חייא להאי תבעו ממון אמאה סלע
(ו) בא"ד
אהא דאמר דכולי עלמא חוששין ללעז ואי חוששין ללעז כי איתכחוש
מכלל דעד השתא הוה שמעינן תבעו ממון אבעל ואיהו תבע להפסיד
שזינתה
כתובה: אביי אמר. אי בשלא הביא עדים דכולי עלמא חוששין ללעז
נמי ליהוי בכ"ג לרבי מאיר שמא יבואו עדים אחרים ויצטרכו להוסיף
(ז) בא"ד
ויהיה לעז ומיהו יש ליישב כדמוקי כגון דאיתכחיש בבדיקות איירי נמי
ובעינן עשרים ושלשה דילמא שמעי סהדי ואתו ומדבעינן עשרים
❖
שהכחישו אח"כט) (ד) עדי האב הכחשה גמורה דהשתא לא מקטלא נמי
ושלשה ברישא אפילו ממון בעשרים ושלשה דחוששין לכבודן של
לרבנן ואפ"ה הוו בכ"ג דאיכא למיחש לסהדי אחריני ואע"ג דהני
ראשונים. והכא בפלוגתא דמתניתין כגון שהביא עדים בתחילת
הזמנתו לדין דתו ליכא למיחש (א) סהדי אחריני והני אמרי באפי
אחריני נמי יהיו מוכחשין בבדיקות מ"מ מיקטלא לרבנן דהכחשה
מוסף רש"י
תלתא דהתרו בה מיתה סתם ולא הזכירו לה סקילה כדין נערה
דבדיקות לאו הכחשה היא ולר"מ הוה הכחשה ואין להקשות לפר"ת
ושאר כל חייבי מיתות.
המאורסה רבי מאיר סבר תו ליכא הכא דיני נפשות ובהני
לאביי ולכולהו אמוראי דלקמן דלא מיחייב מיתה לר"מ היכי מיחייב
שלשה סגי למידן דיני ממונות דכתובה דכי נמי יוזמו ישלם
ק' כסף הא קיי"ל בכתובות דלא מיחייב ק' סלע היכא דלא מצי
מאה כסף ורבנן סברי כיון דאתרו בה מיתה דיני נפשות איכא
למיתי לידי חיוב סקילה דאמר בפרק נערה המוציא
(לקמן פ:) בעדה ועדים
והתראה.
ומיקטלא והאי תנא הוא וכו' וברייתא דקתני לרבנן תבעו ממון
שם רע על הקטנה פטור כיון דלא מצי למיקיימא אם אמת היה
בשלשה כדתרצה רב חייא בר אבין: ושאר כל חייבי מיתות כו'.
הדבר וסקלו ויש לומר דמהאי טעמא לא ממעטינן אלא קטנה
דלאו בת עונשין כלל אבל נראה דוחק מה שפירש ר"ת דהכחשה בלא
גבי מסית קאי דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה
(שם)
ונהרג בלי התראה על ידי הכמנת עדים: עדה. כ"ג: ועד
הזמה מחייב ק' סלעים וצ"ל לפר"ת שהיא מותרת לבעלה כשלא
שיודיעוהו. עדיו בשעת התראה שהוא חייב מיתה בבית דין אם
כוונו עדותן או כשהוכחשו דאי לאו הכי היכי מחייב ק' סלעים הא
יעבור עבירה זו ומיהו אע"ג דלא מזכרי ליה איזו מיתה התראה היא
לא קרינן ביה ולו תהיה לאשה ויש ללמוד מכאן דאי אתו
ומחייב כרבנן: רב פפא. כדאביי נמי סבירא ליה דחוששין ללעז
עדים ואמרו אשת פלוני זנתה דבעי דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה
וסברא הוא דלא גרע מגזלות וחבלות ובירושלמי מצא רשב"א פלוגתא
ולכבודן של ראשונים והכא דאמר רבי מאיר בג' כגון שהביא עדים
דאמוראי דאיכא דמפרש פלוגתא לענין כתובה כדמפרש בקונטרס
עמו בתחלת הזמנתו לדין ואמרו שלא התרו בה לפי שהאשה
ואיכא דמפרש לענין ק' סלע כדמפרש רבינו תם:
חבירה היא ולא הוצרכנו להתרות בה רבי מאיר סבר אף על גב
חוששין ללעז וחוששין לכבודן של ראשונים. אע"ג דחוששין
דחבירה היא לא מיקטלא הלכך לא צריכין לאיכנופי תו עשרים
ללעז אכתי נפקא לן במאי דחוששין לכבודן של ראשונים
ושלשה אלא שלשה לדון דיני ממונות דכתובה ורבנן סברי כרבי
יוסי בר' יהודה: אלא להבחין. שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר:
(ה)שהביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום וה"ה דהוה
מצי למימר אין חוששין לכבודן של ראשונים אבל אין לפרש
דאתרו
מדחוששין ללעז כ"ש דחוששין לכבוד של ראשונים כדמוכח מדרבא חדא מה ענין זה אצל זה ועוד דהא לעולא דחוששין רבנן ללעז
ולכבודן של ראשונים לא חיישינן דהיכא דהבעל הביא עדים (ו) והביא האב עדים והזימום אמרי רבנן בא לגבות ממון בג' וא"ת אביי
ושאר אמוראי דלקמן היכי מוקמי שתבעו ממון בשלשה דלדידהו ליכא לאוקמי כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים
והזימום כדמוקי לעיל כיון דסברי (ז) רבנן דכולי עלמא חוששין לכבודן של ראשונים ויש לומר דלדידהו תבעו ממון היינו שלא התרו
בה כלל דליכא מיתה אלא ממון ובקונטרס פירש דמוקי לה כרבא ורבי חייא שהביא הבעל עדים שזינתה והאב הביא עדים והזימום
וליכא למיחש לכבודם של ראשונים דדינא אחרינא הוא דמעיקרא הוה בעל תובע ונראה דוחק:
בעדה ועדים ובהתראה. ומסית נמי צריך עדה אלא משום דכתיב והצילו העדה ומסית אין מהפכין בזכותו שאין טוענין
למסית אבל לענין עשרים ושלשה דרשינן מהאי קרא דאין סברא לחלק בין מסית לשאר חייבי מיתות ועדים והתראה
נמי צריך במסית אלא משום
שמכמינין לו עדים וגם אין מתרין בו בפירוש אלא אומרים לו היאך נניח אבינו שבשמים ונעבוד
באשה
חבירה. וכגון דאמר שבעל וחזר ובעל דאי לאו הכי מתוך
עצים ואבנים י) כדתניא פרק
ד' מיתות :
שאין נהרגין שיכולין
לומר
לאוסרה על בעלה באנו אף היא
אינה נהרגת כדאמרינן בריש
היו בודקין :
דאתרו