23/137

ע:

בן

סורר ומורה

פרק שמיני סנהדרין

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

בה

נתקנו. פי' בקונט' מדת הקב"ה באיזמל שהוא מכה בו מרפא

שאין לך דבר שמביא יללה על אדם אלא יין. הלכך מסתברא דעל

יח א מיי' פ"ז מהלכות

א) [וקרי ליה עץ על שם

ממרים הלכה ב:

העתיד שחטה תתמר כדקל

ידו נקנסה מיתה ובכיה לעולם: שאין התינוק יודע וכו'. ומדקרי

נס בתוך נס כמו ויצת אש בציון ואני אהיה חומת אש ואין

יט ב ג ד מיי' פ"ג מהל'

כ"כ בע"י וע"ע תוס' שבת

ליה (א) הדעת טוב ורע שמע מינה היינו חטים: בדבר שנתקלקלו

ענין זה לזה כלל אלא היינו כדאמרי' בב"ר משל לבן מלך שקלקל

קידוש החדש הל' ז:

כז: ד"ה כל היוצא וכו'],

כ ה ו מיי' פ"ז מהל'

בו נתקנו. מדת הקב"ה באיזמל שהוא מכה בו הוא מרפא נס בתוך

עם אחת משפחותיו כיון ששמע המלך

טרדו והוציאו חוץ לפלטרין

ב) [בס"א: דבר שהוא],

ג) נזיר ד. כריתות יג:

ממרים הלכה ג:

נס כמו ויצת אש בציון (איכה ד)

שלו והיה מחזר על הפתחים של

כא ז מיי' שם הל' ב:

שבועות כג. יומא עו.

וכתיב (זכריה ב) ואני אהיה לה נאום

שפחותיו ולא היו מקבלין אותו אלא

שאין לך דבר שמביא

יללה לאדם אלא יין

כב ח מיי' פ"א מהל'

[בכורות מה:], ד) בע"י:

ה' חומת אש סביב: למואל מלך.

אותה שקלקלה עמו פתחה לו דלתיה

ביאת מקדש הל' ב

למואל כמו למו שכינה,

ר' יהודה אומר א) חטה היה שאין התינוק

ה) [דברים כא], ו) בע"י:

סמג לאוין ט:

שלמה המלך למואל מעשיו וחכמתו

וקבלתו כך בשעה שאכל אדם מפרי

יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם

אל לרוזנים לומר איה שכר

להקב"ה. למואל שכינהד) הוא כמו ידי

האילן טרדו והוציאו מחוץ לגן עדן

לא נאה להם לומר כך,

דגן רבי נחמיה אומר תאנה היה שבדבר

ז) [דיבור זה שייך לעיל

: משא אשר

שמתי למו פי (איוב מ)

והיה מחזר על כל האילנות ולא היו

שקלקלו בו נתקנו שנאמר ויתפרו עלה

עמוד א במשנה], ח) [לעיל

יסרתו אמו. פרשת תוכחה שהוכחתו

מקבלין אותו מה היו אומרים לו

ע. בהא דאמר ר"ח בר

תאנה 2 דברי למואל מלך משא אשר יסרתו

אמו: שכפאתו על העמוד. להלקותו

א"ר ברכיא הא גנבא דגנב דעתא

מולדה לא נזכר שני תיבות

אמו אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי מלמד

הללו], ט) [ג"ז שייך שם],

וייסור לשון מלקות כדאמרי' לקמן

דברייה היינו הא דכתיב אל תביאני

❖

י) [צ"ל כי תנן],

(דף עא:) ויסרו אותוה) זה מלקות ומפני

שכפאתו אמו על העמוד ואמרה לו מה ברי

רגל גאוה רגל שנתגאה על בוראו ויד

רשעים אל תנידני לא תסב מני עלה

שהיתה רואה שהוא בעל הנאה ומרבה

ומה בר בטני ומה בר נדרי מה ברי הכל

בסעודתו היתה מוכיחתו: אמו

אבל התאנה ע"י שאכל ממנה פתחה

תורה אור השלם

יודעים שאביך ירא שמים הוה עכשיו יאמרו

גרמה לו. להיות רשע שהרי באביך

לו דלתיה וקבלתו:

1. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם

אמו גרמה לו ומה בר בטני כל הנשים של

ואין עולים לה ביום. ואם תאמר

לא יתלו החובה והיינו מה ברי למה

וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות

תגרום לרנן אחריך שאתה בני ולא בן

הא כבר תנא ליה רישא

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה

פני המלך ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא

וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

אביך: בר בטני. מעי גרמו לך

לאור עיבורו וי"ל דס"ד לאו לאפוקי

בראשית ג ז

לי בן מזורז ומלובן ומה בר נדרי כל נשים

להיות בעל צורה ובעל כח שדחקתי

יום העיבור אתא אלא לאפוקי לילה

2. דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ

של בית אביך היו נודרות יהא לי בן הגון

מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ:

ונכנסתי שתשמיש יפה לולד ללבנו

שלפני העיבור:

משלי לא א

ולזרזו כדאמרינן במס' נדה (דף לא.)

על למלכות ואני נדרתי ואמרתי יהא לי בן

3. מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי

שלשה חדשים האחרונים תשמיש יפה

וּמֶה בַּר נְדָרָי:

זריז וממולא בתורה והגון לנביאות אל למלכים למואל אל למלכים שתו

משלי לא ב

לולד שמתוך כך יצא הולד מלובן

יין אל למלכים אמרה לו מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים

4. אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל

ומזורז: אי שכר. כלומר אל רוזנים

אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן

ואומרים למה לנו 4 אל ולרוזנים אי שכר מי שכל רזי עולם גלויים לו

לומר איה שכר לא נאה לומר לך ו):

וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר:

ישתה יין וישתכר איכא דאמרי מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין

משלי לא ד

בער אנכי מאיש. בההוא משא כתיב:

5. כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ

וישתכר אמר ר' יצחק מניין שחזר שלמה והודה לאמו דכתיב 5 כי בער אנכי

זה אדם הראשון. שנכשל ביין ואני

וְלֹא בִינַת אָדָם לִי:

מאיש ולא בינת אדם לי כי בער אנכי מאיש מנח דכתיב ויחל נח איש האדמה

שתיתי יותר מהן: שכולה סריקין.

משלי ל ב

6. וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה

ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון: אכל בחבורת מצוה: אמר רבי אבהו

רקים שירגילוהו בכך אבל אם יש

וַיִּטַּע כָּרֶם:

בחבורה אדם הגון בכי האי גוונא לא

אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין והאנן תנן אכל בחבורת מצוה

בראשית ט כ

7. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ

ממשיך ואינו נעשה בן סורר ומורה

אינו נעשה בן סורר ומורה טעמא דמצוה הא לאו מצוה אע"ג דלאו כולה

בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ

ובחבורה דלאו מצוה קאמר: הא

סריקין הא קמ"ל דאע"ג דכולה סריקין כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך:

שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא:

❖

קמ"ל. מתני' דאפי' כולה סריקין

דברים כא כ

אכל בעיבור החודש: למימרא דבשר ויין מסקו והתניא ב אין עולין לה אלא

כיון דאיחבור השתא למצוה פטור

בפת דגן וקטנית בלבד הא קמ"ל אע"ג דאין עולין לה אלא בפת וקטנית ואיהו

ולעולם דינו דבן סורר ומורה אינו

הגהות הב"ח

אסיק בשר ויין ואכל כיון דבמצוה קא עסיק לא ממשיך תנו רבנן ג אין

אלא בחבורת סריקין: אכל בעיבור

(א) רש"י ד"ה שאין וכו'

עולין בעיבור החודש פחות מעשרה בני אדם ואין עולין לה אלא בפת דגן

החדש. כדמפרש לקמן שהן נקבצין

❖

ומדקרי ליה עץ הדעת:

עשרה או יותר ועולין בעלייה ואין

וקטנית ואין עולין לה אלא לאור עיבורו ואין עולין לה ביום אלא בלילה

אסיפה זו אלא לפרסם הדבר שעברוהו

והתניא אין עולין לה בלילה אלא ביום כדאמר רבי חייא בר אבא לבניה

ולא לעיין דהא אין עולין אלא לאור

מוסף רש"י

ד אחריפו ועולו אחריפו ופוקו כי היכי דלישמעו בכו אינשי: אכל מעשר שני

עיבורו דהיינו ליל מוצאי שלשים וכבר

שמביא יללה כו'. וזה

בירושלים: כיון דכי אורחיה הוא קא אכיל ליה לא ממשיך: אכל נבילות וטריפות

הביא מיתה (ברכות מ.).

מעובר הוא דהא לא קדשו היום את

שקצים ורמשים: אמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה והא

שאין התינוק יודע כו'.

החדש וקדוש אין שם ביום מחרת

וזה נקרא עץ הדעת (שם).

אנן תנן אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים אינו נעשה בן סורר ומורה הא

דהיינו יום שלשים ואחד למנות על כך

אכל דבילה קעילית.

טהורין נעשה בן סורר ומורה כי תנן נמי מתני' להשלים: אכל דבר שהוא

הגדילה באותו מקום

כדאמרי' (ר"ה ד' כד.) שלא בזמנו

ומשכרת כיין (בכורות מה:).

מצוה ודבר עבירה: דבר מצוה תנחומי אבלים דבר עבירה תענית

אין מקדשין אותו ועוד דאי לקדושי

ב)

קעילית. על שם מקומה

בשלשה סגי: בפת דגן. ולא ידענא

(שבועות כג.). ושתה

ציבור וטעמא מאי אמר קרא איננו שומע בקולנו בקולנו ולא בקולו של מקום:

דבש. מי"ד בלע"ז, מים

משום מאי נקט פת דגן ומשמע

אכל כל מאכל ולא אכל בשר שתה כל משקה ולא שתה יין וכו': אכל כל מאכל

ודבש שלוקין ביחד (בכורות

למעוטי פת אורז ודוחן קא אתי: יום

מה:).

ולא אכל בשר לאיתויי דבילה קעילית שתה כל משקה ולא שתה יין לאיתויי

עבורו הוא יום שלשים שנעשה ממנו

דבש וחלב ג) דתניא ח אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש

חדש היוצא מעובר: אור יום עבורו.

חייב

מוצאי שלשים ולהודיע שעברוהו:

אחריפו. אקדימו כמו חרפי ואפלי (ע"ז ד' עה.). אחריפו ועולו בלילה היו יושבין שם ועושין הומה להשמיע קול וקאמר להו רבי

חייא להקדים ולעלות מבעוד יום מעט כדי שיראו אותם עוברי דרכים כשהן עולין ויפרסמו והיינו דקתני אין עולין לה בלילה

אלא ביום והאי דקתני אין עולין לה ביום אעיקר מילתא קאי שהסעודה ומשאו ומתנו של דבר בלילה הוא: אחריפו ופוקו. בבקר

אל תאחרו לירד שהרואה אתכם יורדין בהשכמה מבין שישבו שם כל הלילה ומתפרסם הדבר אבל הרואה אותם יורדין שלא

בהשכמה סבור שעכשיו עלו ואין מבין הדבר: ז) אכל מעשר שני. גנב ממעות מע"ש וקנה בשר ויין ואכל דאי גנב בשר ויין

עצמו אפי' דחולין נמי לא כדאמר [ע"א] עד שיקח בשר בזול ויאכל ויין בזול וישתה ח) (ומן החנוני): דכי אורחיה. כדרך מצותו נאמר

בבקר ובצאן וביין ובשכר במע"ש [דברים יד]: ט)אכל נבלות וטריפות. לקמן יליף לפטורא: אכל בשר עוף. טהור פטור דלא חשיב דלא ממשיך

בתריה: סתם שקצים היינו עופות טמאים דכתיב בהם שקץ הם (ויקרא יא). רמשים הן שרצים. וטעמא משום דאיננו שומע בקולנו

בעינן ולא זה שאף בקולו של מקום אינו שומע: הא טהורים חייב. י) כדתנן במתני' דאיצטריך לאשמועינן דפטור אשקצים: להשלים.

שאפילו אכל תרטימר בשר חסר כזית מבהמה טהורה והשלימה לתרטימר מבשר עופות טמאים פטור משום דאינו שומע בקולו של מקום

דכוותה בטהורים מיחייב: לאיתויי תנחומי אבלים. דאע"ג דתקנתא דרבנן בעלמא הוא. דאי מרישא הוה אמינא חבורת מצוה היינו כהנים

צבור. אע"ג דלא עבר אלא

אדרבנן: וטעמא מאי. מפטר אדבר עבירה: איננו שומע בקולנו. מיעוטא

שאוכלין קדשים או פסחים: תענית

הוא ולאפוקי האי דאף בקולו של מקום אינו שומע: דבילה

קעילית. מאותו מקום ואע"ג דמשכרא לא מיחייב עליה דלא ממשיך:

חייב