הנשרפין פרק תשיעי סנהדרין
עח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בגוסס
בידי אדם. תימה אותו שעשאו גוסס אמאי פטור הא
אי לאו כחו תיזיל לתחת. תפול מיד כנגדה ולא לצדדין: אלא כח
כה א
א) ב)
ג)
כחוש הוא. אינו כחו חזק אלא קצת כחו יש כאן והאי דלא אזלה
רוב גוססין למיתה ואמרינן בריש בן סורר
י)
ד)
לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ אבל עדיין
דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב והמכה חבירו ואמדוהו למיתה
כו ב
ה)
הולכת היא ממקצת כחו: ה"ג ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר
ומת מי לא מיחייב והא נמי
אמוד למיתה הוא וי"ל דכיון שהקילה
כז ג ד
ו)
זה האחרון חייב וכו': עד דאיכא כל
עליו תורה שחובשין אותו כדאמרינן
כח ה ו
ז)
נפש. וכיון דמתחילה סייעו הראשונים
בסמוך ואע"פ שאמדוהו למיתה אין
ואי לאו כחו הוא תיזיל לתחת אלא כח
כט ז
ח)
בהריגתו ליכא כולה נפש במכת
הורגין כל זמן שהוא חי וזימנין נמי
ט)
כחוש הוא ת"ר א הכוהו עשרה בני אדם
י)
האחרון: כל דהוא נפש. אפי' מקצתה
דאומדין למיתה וחי אף על גב דרובא
בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה
ל ח ט
כ)
ומיהו היכא דהכהו בבת אחת לא
מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו
אחר זה פטורין רבי יהודה בן בתירא אומר
לא י כ
קטלינן לכלהו דאיש כי יכה אמר
פטור ותדע דהא אשכחן גוסס בידי
❖
בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את
רחמנא ולא שנים שהכוהו: הכל
שמים דנחשב כחי לחייב את ההורגו
לב ל
מיתתו אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד
מודים בהורג את אדם טריפה.
אע"ג דרוב גוססין למיתה הלכך אין
לג מ
דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן
כגון נקב הוושט או קרום המוח:
לתמוה בגוסס בידי אדם אם נחשבנו
1
תורה אור השלם
שהוא פטור. מדלא אפליגו ביה
סברי כל נפש עד דאיכא כל נפש ור' יהודה
כחי לפטור מי שעשאו גוסס:
1. וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ
מר
מדמי ליה לטריפה וכו'. אף
שמע מינה כיון דניכרים חתיכת
בן בתירא סבר כל נפש כל דהוא נפש אמר
אָדָם מוֹת יוּמָת:
ויקרא כד יז
סימנין חיותו גברא קטילא חשיב ליה:
על גב דקראי קא דרשי
רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא
ב
2. וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם
בגוסס בידי שמים. ובא אחר והרגו
איצטריך ליה להני טעמי:
פטור ג בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא
הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי
ההורג את הטריפה פטור. אפי'
הכל מודים שחייב דלא איתעביד ביה
דִבֶּר סָרָה עַל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם
נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי
ד
מעשה ברישא והרי הוא כחי: בגוסס
למ"ד טריפה חיה דסופו
הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ
ליה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס בידי
מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית
בידי אדם. כגון זה שקרוב למות
שימות בחבלה זו ותדע דהא רבא
עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ
שמים מאן דמדמי ליה לטריפה מאי טעמא
מחמת המכות אלא לא עשאוהו
אית ליה טריפה חיה בפרק קמא
אֲשֶׁר צִוְּךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ
לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים גוסס בידי
הראשונים טריפה: מחתכי סמנין.
לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע
דתמורה ומיהו נראה
מִקִּרְבֶּךָ: דברים יג ו
סימן חיותא: כל נפש להביא וכו'.
דהתם גרסינן רבה בר פלוגתיה של
שמים לא איתעביד ביה מעשה האי
3. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא
דמשמע כל דהוא נפש: שהוא חייב.
רב חסדא ועוד דסברתיה הפוכה
מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד
איתעביד ביה מעשה ומאן דמדמי ליה
בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ
האחרון: ובערת הרע. והרי ראוהו
בפרק קמא דבכורות כ):
לגוסס בידי שמים מ"ט לא מדמי ליה לטריפה
וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה
בפני
בית דין חייב. כגון דראוהו
רוצח: שלא בפני ב"ד. ואתה בא
הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו
טריפה מחתכי סימנים הא לא מחתכי
לחייבו על פי עדים פטור דאין עדותן
ביום שדנין על ראייתם דאי
יוּמָת: שמות כא כט
סימנים תני תנא קמיה דרב ששת ואיש כי
4. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ
1
עדות דהויא עדות שאי אתה יכול
ראוהו בלילה בעי עדות כדמוכח
בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה
יכה כל נפש אדם להביא המכה את חבירו
להזימה לקיים בה דין הזמה שאם
בהחובל וכיון דבעי
הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן
ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא
הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו
עדות בעינן עדות שאתה יכול
וְרַפֹּא יְרַפֵּא:
❖
להזימה: שור טריפה שהרג חייב.
שמות כא יט
למיקטל: את הטריפה. אדם טריפה
חייב אין בו כדי להמית פשיטא אלא יש בו
ורבעו חבירו במשכב זכור: חייב.
אע"ג דבשילהי פרק ד' וה'
כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב
דהא איכא הנאה: כמאן דמשמש
פטרינן לרבי שמעון שור
מוסף רש"י
וסתמא כרבי יהודה בן בתירא אמר רבא
מת. רובע את המת: והא אית
שנתכוין להרוג את זה והרג את זה
הכוהו עשרה בני אדם
ההורג את הטריפה פטור ה וטריפה שהרג
ליה הנאה. אבל רובע את המת
מטעם דכמיתת בעלים כך מיתת
כו' פטורין.
בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור בפני ב"ד
(ב"ק י:)
ליכא הנאה שעבר חמימותו ולחלחותו
השור לא דמי דהתם הטעם שוה
(מאי טעמא) חייב דכתי' 2ובערת הרע מקרבך
ונצטנן: עדי טריפה. שהן עצמן
לשניהם אבל הכא באדם שייך לפטור
שלא בפני ב"ד פטור דהויא לה עדות שאי
טריפה: שהוזמו נהרגין. דכתיב
מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה
(שם
כז.) וכל עדות שאי
אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה
ובערת הרע מקרבך: לפי שאינן
ובשור לא שייך דאם הוזמו עדים
ו
אתה יכול להזימה לא
בזוממי זוממין. בדין זוממי זוממין.
משלמים דמי שור טריפה לבעלים:
יכול להזימה לא שמה עדות ואמר רבא
שמה עדות.
אותם שהזימום ואמרו להם באותה
מגדף
הרובע את הטריפה חייב טריפה שרבע בפני
ז
שעה עמנו הייתם אם היו באין שנים
ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור בפני ב"ד חייב דכתיב 2 ובערת הרע מקרבך
אחרים ומזימין אותם לומר היאך
שלא בפני ב"ד פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה הא תו למה לי
אתם מזימין את אלו והרי אתם עמנו
היינו הך הרובע את הטריפה איצטריכא ליה מהו דתימא ליהוי כמאן
הייתם במקום פלוני אין הזוממין
(פסחים יב. וכעי"ז
דמשמש מת וליפטר קמ"ל דמשום הנאה הוא והא אית ליה הנאה ואמר
שנמצאו עכשיו זוממין נהרגין משום
לעיל מא.) בין שיניו הוא
רבא עדים שהעידו בטריפה והוזמו אין נהרגין עדי טריפה שהוזמו נהרגין
עומד.
דגברא קטילא בעי למיקטל הלכך
ח
(ב"ק כג:)
רב אשי אמר אפילו עדי טריפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין
כי לא אתזמו נמי לא מקטלי הנך
ט
לפיכך מכיש בסייף.
טריפה אפומייהו דהוה ליה עדות
ואמר רבא שור טריפה שהרג חייב ושור של אדם טריפה שהרג פטור מאי
י
שאי אתה יכול להזימה ולא מקטלי.
טעמא אמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא דקרינא ביה וגם
3
(שם) נחש
ולרבא כיון דעדות זוממין חדוש הוא
בסקילה.
בעליו יומת קרינן ביה השור יסקל וכל היכא דלא קרינן ביה וגם בעליו יומת
אע"ג דהוי עדות שאי אתה יכול
לא קרינן ביה השור יסקל רב אשי אמר אפילו שור טריפה נמי שהרג פטור
כ
(שם) שרגלים לדבר.
להזימה מקטלי: זוממי זוממין.
מאי טעמא כיון דאילו בעלים הוו פטירי שור נמי פטור: שיסה בו את הכלב
המזימין את הראשונים כשהן נעשו
וכו': אמר רב אחא בר יעקב כשתמצא לומר לדברי ר' יהודה ארס נחש
זוממין הוו להו זוממין של זוממין
(נזיר סה:)
בין שיניו הוא עומד לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס
קמאי. כל עדות זומם קרו זוממי של
ל
נדון כדאמרינן זוממי בת כהן באלו
נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה והמכיש פטור:
מתני' המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה והיקל
הן הנחנקין : וגם בעליו
מ
יומת. כלו' כמיתת בעלים
ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב ר' נחמיה אומר פטור שרגלים
כך מיתת השור. ולהא מילתא
לדבר: גמ' תנו רבנן את זו דרש רבי נחמיה 4 אם יקום והתהלך בחוץ
נמי מקשינן להו דכיון דאילו קטיל
על
מריה שלא בב"ד לא מקטיל על פי
עדים כדאמרינן לעיל שורו נמי לא מקטיל: כיון דאילו הוו בעלים. טריפה דכוותיה לא הוי מקטלי שור טריפה נמי לא מקטיל דהא למיתת
בעלים הוקש: שיסה. גירה: השיך. שאחז הנחש והוליכו והשיך הנחש בבשרו: בין שיניו עומד. והרי הוא כתוקע סכין בבטנו
דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו: מכיש בסייף. כדין רוצח: מעצמו מקיא. בנשיכתו וכשהשיכו זה עדיין אין בו
כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אף על פי שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית: לפיכך נחש בסקילה. כדין שור
שהמית דכל בהמה וחיה כשור הן ט) אלא שדבר הכתוב בהוה: מתני' ואמדוהו למיתה. בית
דין. אבל אמדוהו תחילה לחיים
כדלקמן : והיקל ממה שהיה. וחזרו ואמדוהו
לחיים: שרגלים לדבר. שלא
אפילו לרבנן פטור
מת מחמת מכה זו שהרי היקל:
גמ'