עח:
הנשרפין פרק
תשיעי סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מגדף
גמ'
הוראת שעה היתה. איכא למאן דאמר לקמן
על משענתו. מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על
לד א ב
א) ב)
ג)
כחו: וכי תעלה על דעתך. למה לי למימר ונקה המכה ממיתה: אלא
מקושש נמי הוראת שעה היתה:
ה)
לה ג
❖ הסברא היה מדמה לעובד עבודת
לא היה יודע באיזו מיתה. ואע"ג דמיתה סתם חנק היא מתוך
ד)
זה שאמדוהו. מתחילה למיתה ובא הכתוב ללמדך שאם יקום מן
ה)
❖
כוכבים דבסקילה $ דמחלל
המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפי' ו)
מת לאחר מכן שחזר והכביד: ורבנן
שבת בפרהסיא ככופר בעיקר דכופר
מוסף רש"י
האי ונקה המכה מלמד שחובשין
במעשה בראשית:
על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על
על
משענתו.
תורה אור השלם
בשלמא
לרבי נחמיה היינו
אותו. אם אמדוהו למיתה חובשין
דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא זה
1. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת
דכתיב תרי אומדני
את המכה שלא יברח עד שנראה אם
שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר
(כתובות לג:) מלמד
כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם
כו'. ולאו לפוטרו ממיתה איצטריך
ימות אם לאו להכי אתי ונקה המכה
שחובשין אותו.
מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל
כך הכביד ומת שהוא פטור ורבנן האי ונקה
כדקאמרינן לעיל וכי ס"ד שזה מהלך
דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד
הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה
המכה מאי דרשי ביה מלמד שחובשין
א
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
השתא חבוש הוא: יליף ממקושש.
וזה נהרג אלא אתא קרא לאשמועינן
מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
אותו ורבי נחמיה חבישה מנא ליה יליף
דכתיב ויניחו אותו
דמשלם ריפוי ושבת ואע"ג דדיני
שמות לא יד
ממקושש ורבנן נמי לילפי ממקושש מקושש
2. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי
במשמר: מקושש בר קטלא הוא.
ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה
לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ:
בר קטלא הוא ומשה לא הוה ידע קטליה
דסלקא דעתך כיון
פשיטא ליה למשה דבר קטלא הוא
במדבר טו לד
דאמדוהו למיתה פטור דהא משמיא
כדאייתי לקמן בברייתא יודע היה
במאי לאפוקי האי דלא ידעינן אי בר
3. וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר
(שם)
שהמקושש במיתה.
הוא דרחימו עליה ומיהו קשה הא
משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי
לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְיָ:
קטלא הוא אי לאו בר קטלא הוא ורבי
❖
ויקרא כד יב
דקאמרינן לעיל ורבנן האי ונקה
כבר נאמר בתורה מחלליה מות
נחמיה יליף ממגדף דלא הוה ידע אי בר
המכה מאי דרשי ביה הא בין רבנן
יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה
קטלא הוא וחבשוהו ורבנן מגדף הוראת
ור' נחמיה אית להו תרי אומדני
יומת. רבנן סבירא להו כמאן דאמרו)
גליון הש"ס
שעה היתה כדתניא יודע היה משה
(רשב"ם ב"ב קיט.)
וכי היכי דמוקי ליה ר' נחמיה לתרי
לא בעינן שיודיעוהו בהתראתו באיזה
תוס' ד"ה לא וכו' דמחלל
שהרי יצא מב"ד זכאי.
רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה
מיתה נהרג: דלא היה יודע אי בר
אומדני דידיה מוקמי ליה נמי רבנן
1
שבת בפרהסיא.
מות יומת אלא לא היה יודע באיזו מיתה
קטלא הוא אי לא. כדמפרש לקמן
לתרי אומדני דידהו לאמדוהו לחיים
(לעיל עז:)
ומת דמשמע הכא דלרבנן בעי
אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש
נהרג שנאמר כי לא פורש וגו' אבל מגדף
2
וכו': הוראת שעה היתה. אי לא
קרא ויש לומר דקשיא ליה משום
לא נאמר בו אלא 3 לפרש להם על פי ה'
דונקה המכה אאם יקום כתיב
כתב חבישה דהכא מחבישה דהתם
שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה
דאיירי באמדוהו למיתה וחיה:
לא הוה גמרינן דהוראת שעה היתה
כל עיקר אם לאו בשלמא לרבי נחמיה
וחד
אמדוהו לחיים ומת. פירש
שהרי לא נצטוו מתחילה על אותה
היינו דכתיבי תרי אומדני חד אמדוהו
חבישה ומעצמם עשו דכיון דלא
בקונטרס דבשניהם משלם
למיתה וחיה וחד אמדוהו למיתה והקל
נאמר בו מיתה מתחילה מה ספק
ממון וקצת קשה אמדוהו לחיים ומת
ממה שהיה אלא לרבנן תרי אומדני למה
היה להם להטיל עליו ספק מיתה
ליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין
ולחובשו: כדתניא. סייעתא להא
לי חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו
דהא דפטור ממיתה לא מן הדין
דאמר לעיל מקושש לא נסתפקו עליו
אלא משום דיצא מבית דין זכאי:
לחיים ומת ורבי נחמיה אמדוהו לחיים ומת
אלא באיזה מיתה יומת אבל מגדף
א"נ
לא צריך קרא שהרי יצא מבית דין זכאי
לא היו יודעין שהיה חייב מיתה:
תנו רבנן המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה פוטרין אותו אמדוהו
מה יעשה לו. משמע בר עשייה
למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון ואם לאחר
הוא אבל לא היו יודעין מהו: לפרוש
כן הכביד ומת הלך אחר אומד האמצעי דברי רבי נחמיה וחכמים
להם. ולא כתוב מה יעשה משמע
אומרים אין אומד אחר אומד תניא אידך ב אמדוהו למיתה אומדין
כל דינו היו צריכין לפרש להם:
אותו לחיים לחיים אין אומדין אותו למיתה אמדוהו למיתה והקל ממה
בשלמא לר' נחמיה. דאמר ונקה המכה
לאמדוהו למיתה והקל וחזר והכביד
שהיה אומדין אותו אומד שני לממון ואם לאחר כן הכביד ומת משלם
אתא היינו דכתיבי תרי קראי יתירא
נזק וצער ליורשים מאימתי משלם משעה שהכהו וסתמא כרבי
מתני' נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעובד
לאומדנא דאם בא ללמדנו שהחובל
נחמיה:
בחבירו חייב בריפוי ושבת כדמסיק
כוכבים
והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור ג נתכוין
שבתו יתן וגו'
נכתוב והכה את
להכותו
על מתניו ולא היה בה כדי להמיתו על מתניו והלכה לה
רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב
על לבו
והיה בה כדי להמיתו על לבו ומת פטור נתכוין להכותו על לבו
שבתו יתן ורפא ירפא ולא ימות
והיה
יתירא הוא למדרש וכן אם יקום
והתהלך בחוץ : חד אמדוהו למיתה וחיה. דלא תימא הואיל ויצא מב"ד חייב נקטליה דהא דהדר חיי חס רחמנא עליה להכי אתא ולא
ימות כלומר והכה איש וגו' ולא ימות כמה שאמדוהו אלא נפל למשכב שבתו יתן ממון ולא מיתה או אם יקום והתהלך בחוץ לאחר
שאמדוהו למיתה ונקה המכה אפילו חזר והכביד ומת: אלא לרבנן. דאמרי לחבישה אתא תרי אומדני למה לי לכתוב ולא ימות ונפל
למשכב ונקה המכה שבתו יתן ושמעינן מינה אמדוהו למיתה וחיה ממון יתן ולא מיתה ומונקה המכה יתירא שמעינן דכשיבורר לנו
שלא ימות הוא ונקה המכה מכלל דעד השתא חבוש הוא: חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו לחיים ומת. ואיפכא דרש להו ולא
ימות דרשי ליה לאמדוהו לחיים ומת והכי משמע ולא ימות אם אמדוהו תחלה שלא ימות אפי' מת לאחר מכאן שבתו יתן ורפא
ירפא יתן האומד שאמדוהו לכמה חליו עולה ושבתו ורפואתו שכך היו אומדין אותו כשהיה נאמד לחיים ואם אמדוהו למיתה ואח"כ
יקום והתהלך בחוץ שלא מת שבתו יתן אבל אמדוהו מתחילה למיתה ויצא מב"ד חייב וסוף דבר מת אע"פ שהקל באמצע לא פטריה
רחמנא: שהרי יצא מב"ד זכאי. והא נפקא לן מצדיק אל תהרוג בפרק אחד דיני ממונות מנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר
אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו שנאמר וצדיק אל תהרוג: פוטרין אותו. ממיתה ונותן חמשה דברים: אומד שני
לממון. כמה ראוי לשכב מחולי זה ולכמה יעלה שבתו ורפואתו: אומד האמצעי. היינו אומד שני: אין אומד אחר אומד. לחשב
כיוצא מב"ד זכאי ולהפטר אם לאחר מכאן הכביד ומת אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן דהואיל והכביד ומת חייב המכה מיתה:
אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים. אם ראינו שהקל ולא אמרינן הואיל ויצא מב"ד חייב הרי זה יהרג: לחיים אין אומדין אותו
למיתה. לומר טעינו באומד ראשון ולחייבו לזה שהרי יצא מב"ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה: נותן נזק
וצער ליורשין. והוא הדין לרפוי ושבת ובשת דהא בתר אומד האמצעי אזלינן ולכולהו אמדוהו אלא לאו אורחיה דתנא למחשב כרוכלא:
מאימתי משלם. [כלומר] מאיזו שעה אומדין אותו כשהקל: משעה שהכהו. אומדין כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה אחר
הכאה ולא אמרינן הואיל ועד השתא לא אמדינן [ליה] אלא למיתה והשתא הוא דאמדינן ליה לממון נאמדיה כדקאי השתא והרי הוקל
וסתמא כרבי נחמיה. והך סתמא כרבי נחמיה מוכחא דפטר ליה ממיתה אף על פי שהכביד ומת:
ומפסדינן ליה לניזק:
מתני'
נתכוין להרוג
את הבהמה. היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם פטור משום דכי אתרו ביה
התראת ספק הוא אף
על פי שקבל עליו התראה שאומר להם יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני
אתחייב מיתה פטור דשמא לא יהרגנו: אנפלים לא מיחייב דכמו דקטיל דמי:
והיה