הנשרפין פרק
תשיעי סנהדרין
עט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
א"נ
פלגא ופלגא כו'. תימה אליבא דמאן קא מסיק הכי אי
והיה בה כדי להמית על לבו. האבן הזאת אם תכה על לב ראויה
לו א
א) ב)
ג)
אליבא דמאן דאמר התראת ספק לאו שמה
להרוג אבל על המתנים אין בה כדי להמית פטור דתרתי בעינן שיהא
התראה בלאו טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מטעמא דלאו
מתכוין למכת מיתה ושיכנו מכת מיתה דאם לא נתכוין למכת
לז ב ג
ד)
❖
שמה התראה אפילו סבירא
לן דספיקא להחמיר ואי אליבא דמ"ד
מיתה התראת ספק היא דהתרו בו אל תזרוק דשמא תלך על לבו:
ה)
גמ' אי נימא אסיפא. דקאמר ת"ק
ו)
התראת ספק שמה התראה היכי
ז)
נתכוון להכות את הגדול והלכה לה
פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל
והיה בה כדי להמית
על לבו והלכה לה על
ח)
תורה אור השלם
על הקטן ומת חייב אלמא נתכוון
הרג הא מחייבינן ליה בהכה את
מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו
ט)
1. וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא
להרוג את זה והרג את זה חייב:
זה וחזר והכה את זה ואף על גב
ומת פטור נתכוון להכות את הגדול ולא היה
י)
לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם
ר"ש פוטר מיבעי ליה. דהא בהדיא
דספק הוה ובנותר שאמרו לו אל
כ)
עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס
בה כדי להמית הגדול והלכה לה על הקטן
ל) מ)
קאמר לה ת"ק ולמה ליה לר' שמעון
תותיר וי"ל דשאני התם שיודע
אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל:
והיה בה כדי להמית את הקטן ומת פטור
דברים יט יא
למהדר פרושא ומאי אפילו: הא
בברור שיבא לידי ודאי איסור אם
נ)
2. וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ
נתכוון להכות את הקטן והיה בה כדי
נתכוון להרוג את זה. והתרו בו
יותיר או אם יכה שניהם משום הכי
ס)
אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ
להמית את הקטן והלכה לה על הגדול
עליו דהתראת ודאי הוא והרג את
שמה התראה אבל הכא בזורק אבן לגו
וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ
יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו
ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת
זה חייב דאיכא התראה על בן ברית
אינו יודע שיבא לידי ודאי איסור שאינו
ע)
בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן
והרי מתכוון לבן ברית והרגו ור"ש
יודע את מי יכה:
פ)
פטור אבל נתכוון להכות על מתניו והיה
בִּפְלִלִים: שמות כא כב
א
וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
❖
צ)
3. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה
אומר וכו'. והאי דשביק רבי שמעון
בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על
נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:
לסיפא בהדיא ומהדר אדוקיא דרישא
מהכא נפקא לן בכל דוכתי
לבו ומת חייב נתכוון להכות את הגדול
שמות כא כג
דלא תימא ר"ש פוטר אכולהו ואפילו
כדאיתא פ"ק דכתובות
מוסף רש"י
והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה
נתכוון על מתניו והלכה לו על לבו:
ותימה ר"ש דלית ליה הך דרשה מנא
פרט לזורק אבן לגו.
על הקטן ומת חייב ר' שמעון אומר ב אפילו
אמר לחד מינייהו. קא מיכוינא ולא
ליה ואין לומר משום דמסקינן ר"ש
נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור:
איכפת להי מינייהו: מאי. לר"ש
כרבי דיליף נתינה נתינה ואייתר ליה
גמ' ר"ש אהייא אילימא אסיפא ר"ש פוטר
(ב"ק
וארב לו לכל קבוע דאכתי לתנא
מקרי ליה מיתכוון לו ומיחייב או
מד:)
דבי חזקיה אליבא דר"ש קשה מנא
דילמא כיון דאי אזלא אאידך ושבקא
מיבעי ליה אלא ארישא נתכוון להרוג את
ליה כל קבוע ועוד כיון דפטר ר"ש
ליה להאי הוה נמי ניחא ליה לאו
הבהמה והרג את האדם לעובד כוכבים
מתכוון הוא: אי נמי. להכות את
אפילו בכולם ישראלים עד שיאמר
והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא
(כתובות טו.)
לפלוני אני מתכוין לא שייך למידרשיה
הגוף הזה אבל כסבור הוא שהוא
תיפוק ליה דרובא
פטור הא נתכוון להרוג את זה והרג את זה
כותים נינהו.
כלל וי"ל דיש לפרש לר"ש בתשעה
ראובן ונמצא שמעון מי אמרינן כיון
חייב ר"ש אומר אפילו נתכוין להרוג את זה
(ב"ק שם)
ישראלים וחד כותי נ) ואמר לאותו
דלהאי גופא איתכוון מתכוון הוא לו
אי נמי פלגא ופלגא.
והרג את זה פטור פשיטא קאי ראובן
או דילמא כיון דלהאי גברא לא
שעומד שם אני מתכוין דמפטר
ושמעון ואמר אנא לראובן קא מיכוונא
איכוין פטר ליה ר' שמעון: עד
מטעם כל קבוע מוארב לו וכי
(שם)
שיאמר לפלוני אני מתכוין. ואותו
לשמעון לא קא מיכוונא היינו פלוגתייהו אמר
האי גוונא אם כולם ישראלים חייבס):
(כתובות
פלוני הרג וכי אמר לחד מינייהו לא
לחד מינייהו מאי א"נ כסבור ראובן ונמצא
שם) ספק נפשות.
ומפקא מדרבנן. תימה דבפרק
להקל.
ייחד אותו וכן כסבור ראובן ונמצא
שמעון מאי תא שמע דתניא ר"ש אומר עד
(שם) דאיכא
שמעון לא זהו פלוני שנתכוון לו:
אלו נערות
תשעה ישראל.
שיאמר לפלוני אני מתכוון מאי טעמא דר"ש
וארב לו. קרא יתירא הוא נכתוב
דס"ד מעיקרא דפליגי רבי
אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוון
1
כי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו:
יוחנן וריש לקיש בחייבי מיתות שוגגין
לו ורבנן אמרי דבי רבי ינאי ג פרט לזורק
ורבנן. דפליגי עליה דרבי שמעון
אי פטורין מן התשלומין אי לא ופריך
אבן לגו היכי דמי אילימא דאיכא תשעה
מאי דרשי ביה: אמרי דבי רבי ינאי
מי איכא למ"ד חייבין והתנא דבי
ע)
כותים ואחד ישראל ביניהן תיפוק ליה דרובא
פרט לזורק אבן לגו. לתוך חבורה
חזקיה וכו' ומתוך קושיא זו מוקי
של בני אדם כותים י) וישראלים אבל
פלוגתא בחייבי מלקות שוגגין ומאי
כותים נינהו אי נמי פלגא ופלגא ספק
נתכוין לישראל זה והרג את חבירו
קושיא הא איכא הכא תנאי דלית להו
נפשות להקל לא צריכא דאיכא תשעה
לא אתא קרא למעוטי: תיפוק ליה
תנא דבי חזקיה וי"ל דהא דפליגי
ישראל וכותי אחד ביניהן דהוה ליה כותי
(ב"ק
וכו'. ולמה לי קרא: אי נמי פלגא
עליו לאו משום דלית להו היקישא
שם) במצות שבמיתה.
קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי
ופלגא. למה לי קרא למפטריה הא
לענין ממון אחר דבהדי מיתה כגון
בשלמא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את
(כתובות לג.)
זרק חץ בשבת מתחלת ד' לסוף ד'
כיון דמצי למימר לכותיםכ) קא מתכווינא
זה והרג את זה חייב דכתיב 2 וכי ינצו אנשים
וקרע שיראין בהליכתו דאמר התם
אית לך למפטריה משום דספק
(לעיל
ונגפו אשה הרה ואמר רבי אלעזר במצות
עד.) דכתיב אם אסון
נפשות להקל מוהצילו העדה ל)
באלו נערות דפטור
יהיה.
מ): לא צריכא וכו'. ואשמעינן
שבמיתה הכתוב מדבר דכתיב אם אסון
או לדמי ולדות דבהדי מיתה דאשה
3
ונתתה נפש תחת נפש.
קרא דפטור משום דהוה ליה כותי נ)
אבל לענין דמי הנהרג דוקא פליגי
יהיה ונתתה נפש תחת נפש אלא לר"ש האי
משום דגלי רחמנא ונתתה נפש וגו'
קבוע ביניהם וילפינן מהאי קרא דכל
ונתתה נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון
ממון ומיהו קשה דבריש הנחנקין
קבוע לא פחות מלהיות נדון כמחצה
(כתובות לג.) ונתתה
וכדרבי דתניא רבי אומר ונתתה נפש תחת
לקמן משמע דאיכא תנאי
על מחצה והוי ספק נפשות להקל
נפש תחת נפש ממון.
נפש ממון אתה אומר ממון או אינו אלא
דלית להו היקישא כלל דקאמר הניחא
ומהכא נפקא לן בכל דוכתי דכל
נפש ממש נאמרה נתינה למטה ונאמרה
למאן דאית ליה תנא דבי חזקיה אלא
קבוע כמחצה על מחצה דמי והא
נתינה
למאן דלית ליה היקישא למה לי וי"ל
ליכא למילף מיניה כרובא דמי דהא
דהיינו תנא דברייתא דרבי חגא מדרומא דפרק ד' וה'
מהיכא תיתי לן דילמא האי דפטר ליה להאי משום דספק נפשות
דדריש אנשים כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו
להקל ולא משום דחשבי' ליה כרובא אבל מחצה על מחצה
אלמא לית ליה ומ"מ בכתובות חשיב ברייתא דחזקיה עיקר טפי משום
ילפינן מיניה דאי לאו כמחצה על מחצה דמי לא הוה ליה ספק
דחזקיה בריה דר' חייא ושונה ברייתות של אביו כדאמרינן פ) כל
נפשות להקל ואמאי פטור הא רובא דישראל נינהו ורבנן אית
(חגיגה יא.) נאמרה
להו נתכוון לזה והרג את זה חייב: במצות שבמיתה הכתוב מדבר.
ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא וכו' ועי"ל דבכתובות
נתינה למטה.
(שם)
שהיה מתכוון להרוג את חבירו: כדכתיב ואם אסון יהיה ונתתה
פריך לר' יוחנן דקים ליה דאית ליה ברייתא דחזקיה דלעיל
נפש תחת נפש. ואי לא נתכוון להרוג היאך מקטיל וכי איתכוון
בההוא פרקא תנא התם הבא על אחותו יש לה קנס
מיהא חייב אע"ג דלא נתכוון אלא לחבירו דהא כתיב
ופריך ממתניתין דאלו הן הלוקין הבא על אחותו וקי"ל דאינו לוקה
וכי ינצו אנשים וגו': ממון. דמי האשה יתן ליורשיה:
ומשלם ומשני ר' יוחנן צ) בדלא אתרו ביה וקתני סיפא בא על בתו
אין לה קנס מפני שמיתתו מיתת ב"ד והא דלא מותיב מדרבי
נתינה
יוחנן גופיה לפי שצריך להקשות מתוך הדיוק ומקשה בפשיטות הלשון מברייתא דחזקיה וא"ת וכיון דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי
ומדרבנן ונתתה נפש וגו' במאי מוקי ליה לא בממון ולא במיתה דאתרוייהו מיפטר מתכוין להרוג את זה והרג את זה ודוחק לומר דלא
מוקי קרא במתכוין להרוג את זה והרג את זה דהא פשיטא דבהכי איירי שמתכוין לחבירו דכתיב וכי ינצו אנשים וכתיב ואם אסון
יהיה וגו' באשה ומהאי טעמא קשה לן לעיל לר"ש האי ונתתה נפש תחת נפש מאי עביד ליה ואי מיתוקם קרא בנתכוון לאותו עצמו
שהרג מאי קשיא
ליה וצריך לומר דודאי הש"ס לא דחיק כולי האי אבל חזקיה על כרחיה מוקי לה הכי וה"ק אם יהיה אסון כלומר
דין אסון שנתכוון
לאשה עצמה ונתתה נפש תחת נפש ממש והשתא סיפיה דקרא דין אסון ורישיה אסון ממש דלא יהיה אסון לאו בדין
אסון איירי דבכל
ענין שיש אסון פטור לחזקיה
מממון אלא לא יהיה אסון כלל קאמר:
מכה