הנשרפין פרק תשיעי סנהדרין
פ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אי הכי הא דתני עלה וכו'. בין לריש לקיש בין לשמואל קא מותיב. אי
הקבוע למזבח כדאי' התם אבל בעלמא אמרינן דניכבשינהו דניניידן
מד א
א)
ב)
הכי דהני אחרים דמתני' דרוצחים קאמר והאי רוצח שנתערב בהוכר
ומטעם זה היה אומר רבינו תם דנראה להתיר דרוסת הזאב ברוב
ולבסוף נתערב קאמר הא דתני עלה בברייתא הכי רוצח שנתערב
דמעשים בכל יום דזאבים טורפין שה מן העדר דרועה מציל הבהמה
מה ב
ג) ד)
באחרים כולן פטורין אמר רבי יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהן כולן
ושרינן לה אע"ג דבעלי חיים חשיבי וכן ברוב עופות דורסין אווזין
ה)
מו ג ד
ו)
פטורין מאי אפילו דקאמר ר' יוסי:
ותרנגולין דמותרין והיכא דנתערב
ז)
אלא אמר רבא. בשלא הוכר לבית
ברובא דחייבין דפטרינן אפילו ניידי
אי הכי היינו דקתני עלה אמר ר' יוסי אפילו
מז ה
ח) ט)
❖
דין קאמר כגון שנים עומדין ויצא חץ
ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש
אבא חלפתא ביניהן אלא אמר רבא הכי
מביניהם ואין יודעין אי זה מהן
לאו פטורין דמישתרו בהנאה קאמר
קאמר שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם
א
זרקו שניהם פטורין אמר רבי יוסי
אלא פטורין דלא אטרחוה בי דינא
והרג שניהם פטורין וא"ר יוסי אפילו אבא
מוסף רש"י
אפילו אבא חלפתא ביניהם שהכל
להורגם דכמיתת בעלים כך מיתת
חלפתא ביניהן ושור שנגמר דינו שנתערב
ולד הנוגחת אסור.
ב
יודעין שהוא חסיד ולא זרקו לא
השור ועוד דלא ליתי לאיחלופי באדם
בשוורין אחרים מעלייא סוקלין אותן ר' יהודה
מחייבינן לאידך משום האי חזקה
דבאדם כולי עלמא לא פליגי דפטירי
אומר כונסין אותן לכיפה והתניא פרה
היא וולדה נגחו.
ובהא אפילו רבי יהודה מודה ורבי
תדע דלרבי יהודה אמאי כונסין אותן
ג
שהמיתה ואחר כך ילדה אם עד שלא נגמר
יהודה דאמר כונסין אותן לכיפה לא
לכיפה ועביד צער בעלי חיים ומקלקל
עלה קאי אלא הכי קאמר ת"ק וחסורי
חצירו וכיפתו אדרבה ליערפינהו
דינה ילדה וולדה מותר אם משנגמר דינה
מחסרא מתני' והכי קתני ושור שנגמר
בקופיץ וליקברינהו אלא ודאי אתי
ילדה וולדה אסור נתערב באחרים ואחרים
דינו וכו' סוקלין אותו דהא על כרחיך
לאיחלופי באדם ועביד היכירא וכן
באחרים ד כונסין אותן לכיפה ר' אלעזר בר'
כולהו אסירי בהנאה ואין הפסד
לרבנן עבדו היכירא דפטרינן להו ולא
(ע"ז כד.) זה
שמעון אומר מביאין אותן לב"ד וסוקלין
וזה גורם.
לבעלים בסקילה הלכך סוקלין אותם
חיישינן לתקלה אבל במתני' דזבחים
אותן אמר מר אם עד שלא נגמר דינה
כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב
חיישינן לתקלה טפי דאיכא כמה ספק
ילדה וולדה מותרת ואף על גב דכי נגחה
בה: כונסין אותן לכיפה. שא"צ
איסורין לפי שהן מוקדשין כגון ד)רכב
(תמורה ל:)
הות מיעברה והאמר רבא ולד הנוגחת
לסוקלן שלא להטריח ב"ד אלא כונסין
על גבי השור ובא חבירו ורכב
ה
וסמיכה על גבי ראש גדי וטלה
אותן בחדר והם מתים ברעב:
אסור היא וולדה נגחו ולד הנרבעת אסור
והתניא. בניחותא: ולדה מותר.
וחלב מוקדשין על גבי מכתו דשרי
היא וולדה נרבעו אימא אם עד שלא נגמר
לקמן מפרש לה: ולדה אסור. דעובר
בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתו
דינה עיברה וילדה וולדה מותר אם
ירך אמו הוא וגם הוא נאסר בגמר
ועוד דאיכא איסור
משנגמר דינה עיברה וילדה וולדה אסור
דין אמו: והאמר רבא ולד הנוגחת
מעילה דהזיד במעילה במיתה הלכך
הניחא למאן דאמר
זה וזה גורם אסור
אסור. בהקרבה כגון שנגחה על פי
כולן ימותו ואל תתמה כיון דאיסורי
אלא
עד אחד או על פי הבעלים דמתסרא
הנאה נינהו הני דשמעתין אמאי לא
לגבוה ולא להדיוט הלכך על כרחיך שמעינן מדרבא דהיכא דאית
תקינו בהו רבנן מיתה ויזקיקו להורגן וכי יזקיקו ב"ד להרוג כל
עדים אסור אף להדיוט וצריך לגמור דין שניהם והא ליכא למימר
איסורי הנאה הרי הזאב והארי דמוקי לה ר"לה) והוא שהמיתו ואסורין
טעמא דת"ק דתני וולדה מותר משום דלא נגמר דינו עמה דאי
בהנאה ולא תקינו להו מיתה אלא אמרו כל הקודם להורגן זכה
בשלא בא לב"ד מאי איריא ולדה אפילו אמו נמי אם לא נגמר דינה
ופריך רבא היינו דקתני עלה אפילו אבא חלפתא ביניהן אלא אמר
לא מיתסרא וכי איצטריך תנא למיתני מותר הכי אשמעינן דאין
רבא שנים כו' ואפילו אבא חלפתא דלא תלינן ביה שהרג אבל בשוורים
זקוק להביאה לב"ד קאמר ותיובתא דרבא: אימא אם עד שלא נגמר
אותן שיש לתלות בהן שהרגו חייבין ומשום ובערת הרע מקרבך
דינה עיברה וילדה. דהיינו בין נגיחה לגמר דין דלא הוה ולד לא
ועוד אומר ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ופי' דכולה
בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין ולא נוצר מן האיסור דאכתי אימיה
ההיא שמעתא ו) דממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהיא נבילה
הות שריא ולדה מותר: אם משנגמר דינה עיברה וילדה. דנולד
ונבילה אסורה באכילה מוכחת כן וסוגיא דפ"ב דקדושין
כל צפור טהורה לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו לרבות את
מן האיסור אסור אע"ג דלא הוה בשעת נגיחה ולא בשעת גמר
דין: הניחא למאן דאמר. פלוגתא הוא בתמורה : ג) מאי
השחוטה ופריך ואיפוך אנא ומשני לא מצינו בעלי חיים אסורין
פירוש שלא יהו מותרין כששוחטן בר מאלו שעומדין והוקצו למצותן
איכא
ולכך אין לאסור משולחת לומר דחל עליה איסורא לאחר שילוח לישחט ולאוסרה באכילה כדין שאר עופות טמאין דכתיבי בקרא ופריך
ז)(והאי) רובע ונרבע דאיסורו מחיים פי' דמחיים אסור לשוחטן ולהקריבן לגבוה ומשני הני מילי לגבוה אבל להדיוט שרי והרי רובע ונרבע
בעדים דמחיים אסירי דמחיים חל עליהן האיסור לישחט ואם שחטן אסורין אף אני אביא משולחת ומשני רוב בעלי חיים קאמרינן ואם כן
דאין שור הנסקל נאסר כל זמן שהוא חי שור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינם כולם פטורין ומותרין בגיזה ועבודה
ואין כאן עינוי הדין כיון דפטורין מסקילה מיהא לכשישחטו או ימותו יהו אסורין בהנאה והא דאומר שלהי פרק ד' וה'
דשור שנגמר דינו מכרו אינו מכור אפילו לרדיא היינו משום דאסור לענות דינו ומצוה לסוקלו ועד דאין לו מכר ח)(ואין) לו בעלים והלוקח
אין יכול לזכות בו יותר משאר אדם אבל כי לא נגמר דינו מכרו מכור לשחיטה אי נמי לרדיא דמצי לערוקי לאגמא וכי שחיט ליה לאחר
שנגמר דינו אסור באכילה כך נראה לר"ת וקשה דבשלהי פ"ק דערכין משמע דשור הנסקל נאסר מחיים גבי האשה שמתה נהנין
בשערה דמפרש התם זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה ויש לפרש גמר דינה כלומר מחיים חל עליה איסור שאסורה אפילו
שחטה דעבדה כעין בשר וזו מיתתה אוסרתה ואין עליה שום איסור מחיים ויש ראיה דלא נאסר מחיים מהא דתניא במרובה
ובפרק אלו נערות גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דברי רבי מאיר ואמאי הא ליתיה במכירה
וקאמר ריש לקיש התם במרובה כל שישנו בטביחה ישנו במכירה וכל שאינו בטביחה וכו' והוא הדין דכל שאינו במכירה אינו בטביחה
אבל אי שרי בהנאה ניחא שיכול למוכרו לרכוב עליו עד בית הסקילה או ליהנות בו מעט עד אותה שעה או אם היו בית דין מתעצלין
בסקילתו ומיהו מה שאומר ר"ת דאין לו מכר ואין לו בעלים זה לא יתכן ומה שפסק ר"ת בעדר שיש בו שה אחד ספק דרוסה דשרינן מטעם
דכל דפריש מרובא פריש לא יתכן דיש לאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע אלא היכא דפריש מאליו כגון בנמצא ביד נכרי אבל אם
נאסר בתערובת ופירש לא אמרינן מרובא פריש ואם יש בעדר ספק דרוסה אפילו אחד בריבוא ימותו כולן תדע דטבעת של ע"ז
שנתערבה בריבוא כולן אסורות ובפירשה אחת מהן פליגי רב ושמואל ט)אי אוסרת או לא אבל בההיא גופא לא פליגי דכ"ע מודו דאסירא וכל
איסורי הנאה שפירשו מתערובת אסורין ולא אמרינן מרובא פריש וטעמא גזירה שמא יקח מן הקבוע ל"ש חולין ל"ש קדשים ומיהו יש ליישב
דברי ר"ת דשאני ב"ח כיון דאפשר ע"י ניכבשינהו וניניידן וא"ת ואמאי תנן ימותו לימא ירעו עד שיסתאבו שהרי כמה קדשים אמרינן בהו
ירעו ולא חיישינן לתקלה ובסיפא אמר ברובע ונרבע ירעו ולכשיסתאבו יפדם וישחטם ויאכלו מטעם כל דפריש מרובא פריש וי"ל דלא עבדינן
תקנה ברעייה כיון דלאחר רעייה נמי לא משתרי אלא מטעם כל דפריש: ואחרים באחרים כו'. הכא אין לחוש אי גרס הכי דאסר
ספק ספיקא דהך ברייתא כר' יהודה אתיא ובפ' התערובות מסקינן דר' יהודה אסר ספק ספיקא אפילו בשאר איסורין
אבל במתני' דכל הצלמים ובמס' ערלה לא גרסינן ואחרות באחרות מדפריך בפ' התערובות על שמואל דאסר ספק ספיקא
מברייתא שמתרת ולא משכח דקאי כשמואל אלא רבי יהודה ויש מפרש דמיירי שנתערבו כל האחרים באחרים דליכא אלא חד ספיקא וגרס
נמי התם ואחרות באחרות וכ"ת מה לי נתערב בפעם אחת מה לי ב' פעמים איצטריך משום דאיכא תרי רובי כדאיתא בפ"ק דכתובות
דבעי רוב העיר ורוב סיעה ושרינן אפילו בעיר קטנה
ואין הולכים אחר רוב העיר
גרידתא אפילו גדולה כאנטוכיא:
אלא