הנשרפין פרק תשיעי סנהדרין
פג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ולא
משום טומאה. וא"ת תיפוק ליה משום טמא שנכנס למקדש
לא משום זרות. זר
שעשה אחת מהם בפנים אינו חייב מיתה
סט א
א) ב)
דנפקא לן בסדר יומא מועבדתם עבודת מתנה ודרשי' עבודה
דבכרת וי"ל כגון שנטמא בפנים ולא שהה וכי האי גוונא פריך
כ)
ע ב ג ד
ג)
תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה וכל הני יש אחריה עבודה. יוצק
ומשני בפ"ב דשבועות דפריך התם אלא דקיימא לן טמא
ד)
עא ה
ובולל ושאר עבודות דמנחה יש אחריה עבודה דהקטרת הקומץ אחר
ששימש במיתה היכי משכחת
לה אי דשהה בר כרת הוא ואי דלא
ה)
ו)
כולן. מסדר השולחן עבודה אחרונה
שהה היכי עביד עבודה ומשני כגון
ז)
של לחם הפנים היינו סילוק בזיכין
שבא בקצרה והיפך בצינורא ועבודות
לא משום זרות ולא משום טומאה ולא
עב ו
ח)
א
ב
ג
והקטרתן. המטיב את הנרות המדשנם
דהכא נמי אפשר למיעבד בלא שהייה
ט)
משום מחוסר בגדים ד ולא משום רחוץ
י) כ)
שחרית יש אחריה הדלקת ערבית.
ואפילו איכא מנייהו דלא אפשר בלא
ידים ורגלים הא מקטר חייב מאי לאו
עג ז
ל)
מקבל דמים יש אחריו זריקה: ולא
שהייה חשיב כולהו משום זרות
מ) נ)
מיתה לא באזהרה אלא זר נמי לאזהרה
משום טומאה. כהן טמא ששימש.
ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים
והכתיב והזר הקרב יומת הא כדאיתא
עד ח
ס)
1
דזרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפקי
ורגלים ומיהו קשה הא דקתני ולא
❖
ע)
והא כדאיתא מכלל דיוצק ובולל לאו נמי
אזהרה דידהו בפ' כל הזבחים תנינא
משום רחוץ ידים ורגלים דאסידור
עה ט
לא והתניא אזהרה ליוצק ובולל מניין
בשחיטת קדשים וינזרו
שלחן והטבת נרות דבהיכל תיפוק
תורה אור השלם
ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו מדרבנן וקרא
מקדשי בני ישראל ולא יחללול) דהיינו
ליה דנפקא לן לקמן שלא רחוץ ידים
2
עו י
ורגלים מדכתיב בבואם אל אהל
טומאה כדכתיב בתריה אמור אליהם
עז כ
אסמכתא בעלמא מיתיבי ואלו הן שבמיתה
1. וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ
מועד וגו' אלמא אפי' אביאה ריקנית
לדורותיכם וגו' וזר נמי מיניה דרשינן
תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם
טמא ששימש תיובתא: גופא ואלו שבמיתה
לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ
בלא עבודה מיחייב דאע"ג דכתיב
מדאיצטריך קרא למיכתב בני ישראל
עח ל
ה האוכל את הטבל ו וכהן טמא שאכל תרומה
וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם
בסיפיה דקרא או בגשתם אל המזבח
למעוטי מאי אי למעוטי קדשי
עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת
טהורה וזר שאכל את התרומה וזר ששימש
ז
ח
וגו' אלמא לשרת בעינן ה"מ בעזרה
נכרים וקדשי נשים וכי בטומאה
כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב
ט וטמא ששימש י וטבול יום ששימש
במדבר יח ז
יוּמָת:
אבל בהיכל אפילו אביאה ריקנית
קרבי והא אמרינן התם דלא אלא
עט מ
2. קְדֹשִׁים יִהְיוּ
ומחוסר בגדים ומחוסר כפרה ושלא רחץ
מיחייב וצ"ל דלעולם לא מיחייב אביאה
הכי קאמר בני ישראל נמי שהם זרים
כ
ל
מ
לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ
פ נ
ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי ראש
שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי
ריקנית אפי' אהיכל דלשרת אבבואם
לא יעבדו שלא יחללו וכיון דזרות
נ
ס
יְיָ לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם
נמי קאי וכן מוכח בפרק ב' דזבחים
וטומאה מחד קרא נפקי מאן דמחייב
אבל ערל ואונן ויושב אינן במיתה אלא
פא ס
ע
פ
צ
מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ:
אזרות מחייב נמי אטומאה: ולא
דאמר אי כתב בבואם ולא כתב
ויקרא כא ו
באזהרה בעל מום רבי אומר במיתה וחכ"א
פב ע
3. וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי
משום מחוסר בגדים. דאינהו נמי
בגשתם ה"א אפי' אביאה ריקנית
באזהרה הזיד במעילה רבי אומר במיתה
ק
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר
מזרות אתרבאי בפ"ב דזבחים
ופריך לשרת כתיב והא דתנן במס'
פג פ
יָרִימוּ לַיְיָ: ויקרא כב טו
מ) וחכ"א ר באזהרה האוכל את הטבל מנלן
4. וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי
כלים
דכתיב וחגרת אותם אבנט וגו' בזמן
ההיכל מקודש ממנו
פד צ
דאמר שמואל משום ר"א מניין לאוכל את
וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא
שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם
שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים
וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי יְיָ
הטבל שהוא במיתה דכתיב 3 ולא יחללו את
אין בגדיהם וכו' והוו להו זרים: ולא
ורבי יוסי פליג ואמר דבין האולם
פה ק
מְקַדְּשָׁם: ויקרא כב ט
קדשי בני ישראל [את] אשר ירימו לה' בעתידים
5. וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי
משום שלא רחוץ ידים ורגלים. דחוקה
ולמזבח שוה לו התם מעלה בעלמא
פו ר
אֶת קֹדֶשׁ יְיָ חִלֵּל וְנִכְרְתָה
לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול חילול
מיהו בתוספתא משמע דאיכא מיתה
חוקה ממחוסר בגדים גמר לה התם
4
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
❖
דתניא בתוספתא דכלים אמר
לענין אחולי עבודה והאי תנא נמי
מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה
ויקרא יט ח
פז
ש
שמעון הצנוע לפני רבי אליעזר אני
יליף מינה דאמר מה מחוסר בגדים
ונילוף חילול חילול מנותר מה להלן בכרת
5
נכנסתי בין האולם ולמזבח שלא רחוץ
לא מיחייב אלא אגמר עבודה האי
אף כאן בכרת מסתברא מתרומה הוה ליה
מוסף רש"י
ידים וכו' אמר ליה העבודה אפילו
נמי לא מיחייב אלא אעבודה שהוא
למילף שכן תרומה חוצה לארץ הותרה
לא משום זרות.
גמר: הא מקטיר. דהויא עבודה
כהן גדול פוצעים את מוחו בגזירין
ברבים פירות פיגול ונותר אדרבה מנותר
תמה שאין אחריה עבודה חייב משום
אלא שלא מצאך בעל הפול פי' כמו
הוה ליה למילף שכן פסול אוכל אין לו היתר
טומאה ומאי חייב לאו מיתה: לא
אין פולין איש הר הבית
במקוה הנך נפישן רבינא אמר חילול דרבים
לאו. הוא דמחייב דכתיב ולא יחללו:
הממונה ובודק ואי ליכא מיתה לא היו
ופרכינן אלא זר נמי. הא דדייקינן
פרחי כהונה פוצעים את מוחו כדאמ'
מחילול דרבים עדיף וכהן טמא שאכל
הא מקטיר לענין זרות תימא נמי
לעיל מי איכא מידי דרחמנא
(זבחים
תרומה טהורה מנלן דאמר שמואל מניין
קיב:) ולא משום
דלאו הוא דמחייב והא מיתה בהדיא
פטריה ואנן קטלינן ליה ושמא ההיא
לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא
טומאה.
חילול
דרבים מחילול
כתיב והזר הקרב וגו': הא כדאיתא
פליגא נ):
במיתה בידי שמים דכתיב 4 ושמרו את
דרבים עדיף. אע"ג דולא יחללו
וכו'. בזרות דייקינן הא מקטר חייב
משמרתי ולא ישאו עליו חטא וגו' טהורה
מיתה ולענין טומאה לאו: מכלל
דכתיב גבי ס) טבל בנותר נמי איירי
אין טמאה לא דאמר שמואל א"ר אליעזר
דיוצק ובולל. מדקאמר מקטר לאו
כדמשמע בזבחים שלהי בית שמאי
(שם) ולא
מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה
משום מחוסר בגדים.
בעלמא הוא דאית ביה ומההוא
דתני לוי מניין שאף
ש
שאינו במיתה שנאמר
ומתו בו כי יחללוהו
חיובא ממעיט ליוצק ובולל אלמא
בפסול זמן הכתוב מדבר תלמוד לומר
4
אפילו לאו לא מיחייב משום טומאה:
ולא יחללו את שם קדשי ע) וגו' בשני
פרט
(שם)
ולא משום רחוץ ידים
אזהרה ליוצק ובולל. לטומאת הגוף
חלולים הכתוב מדבר אחד פסול
ורגלים.
מנין: קדושים יהיו ולא יחללו. אם אינו ענין לעבודה תמה דהא
נותר ואחד פסול טומאה מ"מ אי הוה יליף טבל מיניה זה לא
כתיב וינזרו ולא יחללו תנהו ענין לעבודה שיש אחריה עבודה:
היתה גזירה שוה אלא היקש מיהו לקמן קשה דלא בעי למילף
ואלו שבמיתה. ברייתא היא וחשיב נמי טובא ותני נמי טמא
טמא ששימש מנותר משום דלא כתיב ביה חילול דרבים וצריך לומר
(שם) ואלו שבמיתה.
ששימש: האוכל את הטבל וכו'. כולה מתני' יליף לה מקראי לקמן:
דאע"ג דמוקמינן ליה נמי בנותר מ"מ עיקרו לאו לנותר אלא
(תענית יז:
ופרועי ראש. ששימשו. פרועי ראש שעברו עליהם יותר משלשים
דמוקמי ליה נמי בנותר משום דאשכחן בעלמא גבי נותר דכתיב
שבועות יז.) טמא
ששימש.
יום שלא גלחו ראשם: אבל ערל. שמתו אחיו מחמת מילה וכן
ביה חילול כי את קדש ה' חלל :
הזיד
(שם)
אונן ששימש וכן מי ששימש מיושב דכל הני כולהו קים להו בהו
פרט
במעילה.
דמחלי עבודה בפ"ב דזבחים אפילו הכי ליתנהו במיתה אלא באזהרה ולקמן מפרש לה: בעל מום. כהן בעל מום ששימש:
(פסחים
לג.) בעתידים לתרום.
רבי אומר במיתה. לקמן מפרש פלוגתייהו: הזיד במעילה. נהנה מן הקדש שיש בו מעילה במזיד: אשר ירימו. שעתידין לתרום
וקאמר דלא יחללום שאסור לאכלם בטבלם: מתרומה. שאכלה בטומאה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו: מנותר. כי את קדש ה' חלל :
(זבחים יא:)
ומתו בו כי יחללוהו.
תרומה חוצה לארץ וכו'. סימן הוא. זה תרומה וזה תרומה מעורבת בו. ואין נוהגין בחוצה לארץ אבל נותר נוהג במדבר ובשעת היתר
הבמות בכל מקום. ויש היתר לאיסורו זה יש היתר לאיסורו בהפרשה וזה יש היתר לאיסורו דטביל ומותר בתרומה אבל נותר אין
היתר לאיסורו. זה נאמר בו חלול בלשון רבים ולא יחללו וזה בלשון רבים כי יחללוהו אבל נותר לשון יחיד קדש ה' חלל: פגול
(חולין קיג:)
ונותר. אין נוהג לא בטבל ולא בתרומה אלא בקדשים: שכן פסול אוכלין. נותר וטבל שניהם פסול המאכל אבל תרומה פסול
הגוף הוא דכי יחללוהו בטומאת הגוף כתיב. טבל ונותר אין להם טהרה במקוה אבל טמא בתרומה יש לו טהרה במקוה: שנאמר
ושמרו את משמרתי וגו'. לכהנים טמאים דבר הכתוב בפרשת אמור איש איש מזרע אהרן: טהורה אין. מילתא באפי נפשה
היא וקאי אדשמואל דאמר טמא שאכל תרומה טהורה קאמר טהורה דווקא אבל טמאה לאו
במיתה אם אכלה
בטומאת הגוף:
לימא