פד:
אלו הן הנחנקין פרק עשירי סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלו
ה"ג
אלו
הן הנחנקין. ממרא על פי בית דין. כמו ממרים הייתם עם
הן הנחנקין: ואצטריך למכתב מכה איש ומת ואצטריך
א א
א)
ב) ג)
למכתב ואיש כי יכה כל נפש. ולא כמו שכתוב בספרים כל
ה' שמסרב על פי ב"ד הגדול שבלשכת הגזית:
ד)
וזוממי בת כהן. אע"פ שהם היו מחייבין אותה שריפה אין נדונין
מכה נפש דבפרק יוצא דופן גמרינן בן יום אחד דההורגו
ה)
חייב ומפיק ליה מדכתיב ואיש כי יכה כל נפש נפש כל דהו כ):
אלא במיתה שהיו מחייבין לבועל והיינו חנק כשאר בא על אשת איש
ו)
איש
ז)
דבר מצוה אין. יש ספרים
כדמפרש קרא היא תשרףח) ולא בועלה
ח)
אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו וגונב
שכתוב בהן אשה לא ואע"ג
וזוממיה ילפינן מכאשר זמם לעשות
ב ב
ט) י)
א
ב
לאחיו ט) לאחיו ולא לאחותו: ובועלה.
דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' ל) הני
כ)
נפש מישראל ג וזקן ממרא ע"פ ב"ד
בנשואה בת כהן קמיירי אבל ארוסה
מילי בפרשה שנאמרה בלשון זכר אבל
ונביא השקר והמתנבא בשם עבודת
ל)
ד
ה
בועלה בסקילה: גמ' ס"ד. בתמיה: מ)
היכא דכתיב איש בהדיא ממעטין
❖
ג ג
כוכבים ו והבא על אשת איש ז וזוממי בת
קטל חד בסייף. כדתנן בפרקין לעיל
אשה כדפירש שלהי פרק ד' מיתות
כהן ובועלה: גמ' מכה אביו ואמו מנלן
ח
גבי מקלל אביו ואמו:
אלו הן הנהרגים הרוצח ועיר
הוה אמינא אפילו נפלים. תימה
דכתיב מכה אביו ואמו מות יומת וכל
תורה אור השלם
ט
הנדחת: מאי איכא למימר. הכא
1
ד ד
מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק
1. וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת
דאיכא למדרש דאביו בחנק: אלא
א"כ היכי מיחייב דמי וולדות
שמות כא טו
יוּמָת:
מדכתיב מכה איש ומת. היכא דבעי
אימא עד דקטיל ליה מיקטל ס"ד קטל חד
הא מיחייב מיתה וי"ל דה"א דהכא
2. מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת
מיתה מפרש מיתה בהדיא: אפילו
גזירת הכתוב היא היכא דלא נתכוין
בסייף ואביו בחנק הניחא למ"ד חנק קל
שמות כא יב
יוּמָת:
ה ה
3. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ
נפלים. כגון בן תשעה וראשו אטום
לוולדות כדאשכחן לרבי מ)ונתתה נפש
אלא למאן דאמר חנק חמור מאי איכא
וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה
או שיש לו שני גבין דלא חיי: דכתיב
תחת נפש ממון אי נמי נהי דהוה
למימר אלא מדכתיב 2 מכה איש ומת מות
רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית
ביה נפש. ונפש משמע דם דהוה
מיחייב אנפל לאחר שנולד קודם שנולד
אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ:
יומת וכתיב או באיבה הכהו בידו וימות
לא מיחייב: הכחישה באבנים
ו ו
3
במדבר לה כא
חבורה: הכחישה. לבהמה: באבנים.
4. כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי
שמע מינה כל היכא דאיכא הכאה סתם
כו'. בהכחשה דלא הדרא איירי דאם
דלא עשה בה חבורה: לנפש אדם.
עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ
לאו
מיתה הוא ואצטריך למיכתב מכה
לא כן לא שייך נזק דמקרי שבת מידי
דהיינו אביו דאע"ג דלא בעינן
וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ
ז ז
לָמוּת: במדבר לה ל
איש ואיצטריך למכתב 4 כל מכה נפש דאי
מיתה חבורה מיהא בעינן: אלא
דהוה אהכהו על ידו וצמתה וסופה
[לפי תוס'] וְאִישׁ כִּי יַכֶּה
הקישא למה לי. דאתקש מכה אדם
לחזור ובבהמה $לא שייכי ד' דברים:
כתב רחמנא מכה איש ומת הוה אמינא
ח ח
כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת
אלא
למאן דלית ליה דתנא דבי
למכה בהמה בחד קרא הואיל וילפת
ויקרא כד יז
יוּמָת:
איש דבר מצוה אין קטן לא כתב רחמנא
ט ט
5. וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה
חזקיה. פירשתי לעיל בפ'
ליה מאם אינו ענין: לכדתניא דבי
כל מכה נפש ואי כתב רחמנא כל מכה נפש
וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת:
חזקיה. בב"ק [בהמניח]
הנשרפין :
י י
ויקרא כד כא
הוה אמינא אפילו נפלים אפילו בן שמונה
מאן
שמעת ליה דאמר מקלקל
6. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה
לפטור חייבי מיתות שוגגין מן התשלומין
צריכי ואימא אע"ג דלא עביד ביה חבורה
יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת
בחבורה חייב ר"ש. פלוגתא
מה מכה בהמה לא חלקת בו וכו':
ויקרא כד יח
נָפֶשׁ:
אלמה תנן המכה אביו ואמו אינו חייב עד
הניחא וכו'. פלוגתא דרבי יוחנן
דר' יהודה ור"ש במקלקל בחבורה
7. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת
יא כ
שיעשה בהן חבורה אמר קרא מכה אדם
ומקלקל בהבערה לא מצינו בפירוש
ורשב"ל בכתובות באלו נערות
בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ
5
כָּמוֹךָ אֲנִי יְיָ:
: מה מכה בהמה לרפואה. כגון
ומכה בהמה מה מכה בהמה עד דעביד
לא במשנה ולא בברייתא ובפרק
❖
ויקרא יט יח
מקיז דם פטור מן התשלומין שהרי
האורג דחק רש"י
בה חבורה דכתיב בה נפש אף מכה אדם
6
יב ל
לא הזיקה: אף מכה אדם. דהיינו
לפרש דנפקא מפלוגתא דמלאכה
עד דעביד חבורה מתקיף לה רב ירמיה
גליון הש"ס
אביו: לרפואה פטור. ממיתה ואע"ג
שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך
אלא מעתה הכחישה באבנים הכי נמי דלא
דחבורה היא: ואהבת לרעך כמוך.
אין לך חובל ומבעיר שאינו מקלקל
תוס' ד"ה הכחישה וכו'.
מיחייב אלא אם אינו ענין לנפש בהמה
לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם
ואפילו מבעיר עצים לתבשילו מקלקל
דהא אי נמי הכחישה באבנים חייב תניהו
אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו:
הוא אצל העצים ומה שהוא מתקן אצל
❖
ענין לנפש אדם אלא הקישא למה לי
סילוא. קוץ ישב לו בבשרו: למפתח
אחרים לרבי שמעון לא חשיב ליה
לכדתניא דבי חזקיה הניחא למאן דאית ליה
ליה כוותא. כויה להוציא ליחה ממנה:
דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה
הגהות הב"ח
אי הכי אחר נמי. לא ליפתח שהרי
היא אם כן כי חייב הכתוב חובל
תנא דבי חזקיה אלא למאן דלית ליה תנא
(א) גמ' פפא
ומבעיר מדאצטריך למשרי מילה
כל ישראל הוזהרו על חבלת חבירו
דבי חזקיה היקישא למה לי מה מכה בהמה
דכתיב לא יוסיף פן
ומדאסר הבערה דבת כהן על כרחיך
לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור
יוסיף: שגגת לאו. כשאין מתכוין
במקלקל נמי חייב אבל רבי יהודה
דאיבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו רב
סבירא ליה מלאכה שאינה צריכה
הוי שגגה באיסור שזדונו לאו
מתנא אמר 7 ואהבת לרעך כמוך רב דימי
בעלמא דקיל: מחט של יד. היא
לגופה חייב עליה הלכך חיוב דחובל
בר חיננא אמר מכה אדם ומכה בהמה מה
בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו
מחט קטנה שתופרין בה בגדים
מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם
משכחת לה ואע"פ שמקלקל הוא אצל
ניטלת בשבת ליטול בה את הקוץ.
מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים
ומשום דקתני לה להלן במסכת שבת
לרפואה פטור רב לא שביק לבריה למישקל
(א) י
ולרבי יהודה בכי האי גוונא מלאכה
בפרק כל הכלים גבי ושל
ליה סילוא מר בריה דרבינא לא שביק לבריה
היא משום תיקון דאחרים אבל מקלקל
שקאין לפתוח בו את הדלת קרי ליה
למיפתח ליה כוותא דילמא חביל והוה ליה
להא קטנה מחט של יד: דילמא
ואינו מתקן פטור לשון הקונט' כתבתי
שגגת איסור אי הכי אחר נמי אחר שיגגת
חביל. ועביד חבורה בשבת: מקלקל
השתא הא דאמרי' התם בפרק האורג
לאו בנו שגגת חנק והדתנן כ מחט של יד
הוא. וכל המקלקלין פטורין בחלול
תני רבי אבהו קמיה דר' יוחנן
ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל
כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל
שבת דמלאכת מחשבת כתיב י) ואין
והויא לה שגגת סקילה התם מקלקל הוא
מחייב אמקלקל אלא רבי שמעון
ומבעיר אמר ליה פוק תני לברא
הניחא למאן דאמר מקלקל פטור אלא למ"ד
ומקלקל בחבורה רבי שמעון נמי
חובל ומבעיר אינה משנה כו' משמע
ל
לא מחייב אלא במתכוון לכך דהוי
מתוך פי' הקונטרס דר' אבהו כר"ש
חייב מאי איכא למימר מאן שמעת ליה
צריך לחבלה אבל הנוטל קוץ אין
ורבי יוחנן דבעי צריך לכלבו ולאפרו
דאמר מקלקל בחבורה חייב ר' שמעון היא
צריך לחבלה וברצונו לא יחבל:
כר' יהודה וזהו תימה א"כ אמאי א"ל
ורבי
פוק תני לברא אטו משום דס"ל כרבי
ור'
יהודה מאן דתני כר"ש משתיק ליה דכי האי גוונא פריך פרק קמא דחולין ועוד אי חשיב תיקון גמור צריך לכלבו ולאפרו אמאי נקט
חובל ומבעיר ועוד דר"ש אפי' בחובל ומבעיר בעי שתהא צריכה לגופה כדמסיק בשמעתין גבי חובל ובשלהי ספק אכל גבי הבערה
על כן נראה דר' אבהו ור' יוחנן אליבא דר"ש פליגי דר' אבהו כר"ש כדאיתא בפרק האורג ורבי יוחנן סבר דאפילו ר' שמעון בעי
תיקון קצת ומיהו לא חשיב תיקון שיתחייב בכך לר' יהודה דאין דרך לחבול בחבירו ליתן לכלב ולשרוף גדיש בשביל אפר ופלוגתא דמקלקל בחבורה
דרבי יהודה ורבי שמעון קים ליה להש"ס או בקבלה או שמא ברייתא שנויה בשום מקום וכי תימא לרבי אבהו כיון דליכא תיקון א"כ צריכה לגופה
היכי משכחת לה הא משכחת לה באיסורי הנאה שסבור שיכול ליהנות וליתן לכלבו וכן מבעיר באיסורי הנאה שסבור שיכול לבשל קדירה ועוד יש
לדקדק פלוגתא דמקלקל בחבורה מדתנן בפסחים פר' אלו דברים ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב
ואמרי' בגמ' מאן תנא דשני ליה בין ראוין לשאינן ראוין ר"ש הוא ואמרינן התם לעיל מיניה דאיירי בטועה אלמא מחייבינן מתעסק ואמרינן בפ'
ספק אכל הנח לתינוקות
הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומדמחייב רבי שמעון מתעסק בחבורה שמע מינה
מקלקל