אלו הן הנחנקין פרק עשירי סנהדרין
פה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ור' שמעון אית ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. בפרק
מקלקל נמי מיחייב ור' יהודה יש לדקדק דפטר מדתנן בפ' כל הכלים
א)
א
ב)
המצניע גבי המוציא את המת במטה: מהו שיעשה שליח.
ומייתי בסמוך דמחט של יד (מותר) ליטול בה את
ג)
ב"ד לאביו אם נתחייב אביו נדוי או מלקות: ואחר מי התירו. לקללו
הקוץ דמשמע ליה להש"ס דאתיא ככולי עלמא כי ההיא דשלהי שבת
יג ב
ד)
ולהכות את חבירו והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חביריהם ועל
דאמרי' אבל מוקצה
מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון
ה) ו)
קללתם כדילפינן בד' מיתות
מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת
ז)
אפ"ה נעשה שליח ב"ד לכך דכתיב
חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה
ורבי שמעון האמר כל מלאכה שאינה צריכה
ח)
יד ג
ארבעים יכנו וכתיב
ומנא ליה דמודה ר' שמעון בה אלא
ט) י)
לגופה פטור עליה בעו מיניה מרב ששת בן
כ)
יתן ה' אותך: ומה מי
משמע ליה דבסתמא דהתם מודו כ"ע
מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו
שמצוה להכותו. ברייתא תניא הכי
היכא דלא משכח פלוגתא וכיון דר'
א"ל א ואחר מי התירו אלא כבוד שמים עדיף
❖
טו ד
במכילתא ז): מאי לאו אידי ואידי.
יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה
הכא נמי כבוד שמים עדיף מיתיבי ומה מי
מצוה ואינה מצוה תרוייהו במקום
לגופה לא אפשר למישרי מחט של יד
שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו מי
מצוה והא בבנו והא באחר והכי
ליטול בה את הקוץ אי לאו משום
טז ה
תורה אור השלם
שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא
קאמר ויליף אזהרה למכה אביו: ומה
דסבירא ליה מקלקל בחבורה פטור
1. אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל
אחר שמצוה להכותו במקום מצוה.
להכותו מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה
ואע"ג דאמרי' בפ' כירה
וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר:
❖
דכתיב יכנו: מצוה שלא להכותו.
דשמואל במלאכה שאינה צריכה
הא בבנו הא באחר לא אידי ואידי לא שנא
שמות כב כז
יותר מארבעים דכתיב
לגופה סבר לה כרבי יהודה ובפ' ספק
בנו ולא שנא אחר ולא קשיא כאן במקום
ולא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה
אכל מסיק ר"נ אליבא
מצוה כאן שלא במקום מצוה והכי קתני ומה
מוסף רש"י
להכותו אפילו במקום מצוה אלמא
דשמואל הנח לתינוקות הואיל ומקלקל
במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא
מלאכה שאינה צריכה
אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר
בחבורה חייב לאו משום דסבירא ליה
לגופה.
להכותו שלא במקום מצוה שאינו מצוה
שלא להכותו שלא במקום מצוה:
הכי לשמואל אלא אליבא דמאן
להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו תא
ומה במקום מצוה שמצוה להכותו
דמחייב קאמר ותדע דבשילהי האורג
שמע היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקיללו
מצוה שלא להכותו. יותר מארבעים
אמר שמואל כל פטורי
ב
שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף
דשבת פטור אבל אסור לבר מהני
חייב בא אחר והכהו וקיללו פטור והוינן בה
אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא:
תלת דפטור ומותר המפיס מורסא
(שבת צג:) ביישו ישן.
מאי שנא בנו ומאי שנא אחר ואמר רב חסדא
ומת.
בא אחר והכהו וקיללו פטור. קס"ד
ומנא לן דפטור ומותר דתנן מחט
במסרבין בו לצאת ואינו יוצא רב ששת מוקי
פטור ממלקות: ואינו יוצא. ואשמעי'
של יד (מותר) ליטול בה את הקוץ
(ב"ק פו:)
לה בשאין מסרבין בו לצאת אי הכי אחר נמי
הכהו הכאה שאין בה
ומדשרי ליטול הקוץ ש"מ דקסבר
דבנו אינו נעשה שליח בית דין לכופו
אחר גברא קטילא הוא והאמר רב ששת
שוה פרוטה לוקה.
לצאת וקשיא לרב ששת: ה"ג והאמר
מקלקל בחבורה פטור דמטעם מלאכה
ג ביישו ישן ומת חייב הכא במאי עסקינן
רב ששת ביישו ישן ומת חייב. ביישו
שאינה צריכה לגופה לא שרינא דהא
בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה והאמר
ישן ומת תוך שינתו: חייב. דהא
סבירא ליה דחייב:
ורבי
מתביישין בניו והאי נמי ל"ש: מכלל.
שמעון האמר מלאכה שאינה
רבי אמי אמר ר' יוחנן הכהו הכאה שאין בה
ד
וכו'. הא דקיימא לן הלכה
דחייב דקתני גבי בנו ממון קאמר
שוה פרוטה לוקה מאי פטור דקאמר פטור
בתמיה והא באין בה שוה פרוטה
כר' שמעון בגרירה לאו שגגת סקילה
מממון מכלל דבנו חייב בממון אלא בדינו
(מכות ט.) דמקשינן
מוקמת לה: אלא. על כרחך חייב
היא דאי עביד חריץ הוי כלאחר יד
הכאה לקללה.
הכא נמי בדינו אלא אחר היינו טעמא דפטור
בדינו קאמר מיתה: הכא נמי. דתני
כדאיתא שלהי פ' כירה
דאמר קרא ונשיא בעמך לא תאור בעושה
1
ועוד דאינה צריכה לגופה ועוד
גבי אחר פטור בדינו קאמר וממלקות
מעשה עמך התינח קללה הכאה מנלן
פטר ליה ואכתי מאי שנא: בעושה
דאפי' לר' יהודה כל אין מתכוין דלא
(יבמות קא.)
דמקשינן הכאה לקללה אי הכי בנו נמי
מעשה עמך. וזה שעובר עבירה
פסיק רישיה פטור מדאורייתא דלא
כדאמר רב פינחס בשעשה תשובה הכא נמי
הוי מלאכת מחשבת וכן משמע
שחייב מיתה לאו עושה מעשה עמך
הוא: התינח קללה. דכתיב ביה בעמך:
ביומא גבי עששיות דאמרי'
בשעשה תשובה אי הכי אחר נמי אמר רב
ה
מקשינן. כלומר גמרינן במה מצינו.
צירוף דרבנן פי' כי האי משום דאין
מרי בעמך במקוים שבעמך אי הכי בנו נמי
מתכוין ולא הוי מלאכת מחשבת
ואיכא דאמרי היקשא דכתיב מכה
מידי
והתירו משום דאין שבות במקדש
אביו ומקלל אביו גבי הדדי באלה
המשפטים אלא שמקרא אחד מפסיק בינתים: אי הכי בנו נמי. דהא לא
וכן מוכח בההיא ח) דהמכבד
והמרבץ דהא רבנן דסבירא להו כרבי
כתיב אזהרה במקלל אביו אלא במקלל חברו שאביו בכלל עמך בפ'
יהודה בדבר שאין מתכוין ופטרי אפילו ישוה גומות וכן בפרק ספק
ד' מיתות : דרב פנחס משמיה דרבא במסכת חגיגה
אכל דמתעסק שאינו מתכוין למלאכה פטור כ"ש
בסוף חומר בקודש: במקוים. הראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו:
היכא דאינו מתכוין אלא לגרירה והא דמחייב רבי יהודה בכריתות
נתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות מאליהן היינו התם
מידי
משום דהוי פסיק רישיה וחשיב מלאכת מחשבת כיון שיודע שיבעיר ור' שמעון דפוטר משום דאינה צריכה לגופה ולא בעי מלאכת מחשבת
דהא ר' שמעון מחייב מקלקל בהבערה ומקלקל דמיפטר בשאר מלאכות היינו משום דלא הוי מלאכת מחשבת כדמוכח שלהי פרק קמא
דחגיגה מכלל דבהבערה לא חיישינן והא דשרינן לבעול לכתחלה בשבת אם להנאת עצמו הוא צריך אפילו דם חבורי מחבר
ה"ט משום דאינה צריכה לגופה ור' אליעזר דמחייב חטאת ח) במכבד ומרבץ לאו משום דליהוי פסיק רישיה דהא שרי לר' שמעון לכתחלה
אלא חשיב תיקון לכיבוד ולריבוץ כעין בנין ואפילו בלא השוואת גומות דבדבר מועט מיחייב משום בונה כדאשכחן ח) גודלת ופוקסת
ובס"פ כירה דהוי שרי לטלטל נר הדולק בשבת אי לאו משום דבסיס לדבר האסור היינו משום דאי מכבה בלא מתכוין
אינה צריכה לגופה היא ומיהו תימה דהא לשמואל קאמר בפרק כירה ט) דבדבר שאין מתכוין סבר לה כר"ש ובמלאכה שאינה צריכה
לגופה סבר לה כר' יהודה וכיון דסבר כר"י במלאכה שאינה צריכה לגופה היכי שרי דבר שאין מתכוין דשרי התם גבי מיחם
שפינהו לתת לתוכו מים להפשיר אפי' שיעור לצרף דהוה ליה שגגת סקילה וי"ל דהא דאסרינן הכא קוץ וסילוא משום דחיישינן כשמתחיל
להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פסיק רישיה ולא יניח בשביל כך אבל שאר דבר שאין מתכוין דלא פסיק רישיה הוא שרי
וליטול קוץ בשבת מודה שמואל אע"ג דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דקסבר מקלקל בחבורה פטור:
הא בבנו הא באחר. רוצה ללמד מכאן אזהרה למכה אביו דלא נפיק מפן יוסיף כיון דאינו מצווה להכותו ומשמע בסמוך דאפי'
ביוצא ליהרג נפקא לן אזהרה לבנו דחייב דמוקי לה רב חסדא במסרבין בו לצאת ואע"ג דאין מזהירין מן הדין הני מילי להלקותו
ומיהו קשה היכי אתא בנו בקל וחומר מאחר כיון דאחר פטור במסרבין בו לצאת ואינו יוצא ושמא גלויי מילתא בעלמא הוא
דפן יוסיף מיירי אפי' בבנו אע"ג דארבעים יכנו לא מיירי בבנו: והאמר רב ששת ביישו וכו'. תימה דבפ' החובל
בעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו ולא איפשיטא והכא פריך בפשיטות ויש ספרים דגרסינן והאמר רב ששת
ביישו ישן חייב ולא גרס ומת ולא נהירא דמה ענין ישן ליוצא ליהרג ועוד מאי קמ"ל רב ששת מתניתין היא בפרק החובל
י) המבייש את הישן חייב ור"ת גריס והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי מיהו אין כל כך תימה אם לא הביא דברי רב ששת
בפרק החובל למיפשט ההיא בעיא דכי האי גוונא אשכחן בנדרים בפרק אין בין המודר דאיבעיא לן הנהו כהני
שלוחי דידן או שלוחי דשמיא ולא מייתי התם דברי רב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקדושין הני כהני
הכהו
הכאה שאין בה וכו'. תימה
שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא
מצינן עבדין ושלוחי דידן עבדי כ):
אמאי לקי הא פן
יוסיף לאו שניתן
לאזהרת מיתת ב"ד
הוא דמיניה נפקא לן אזהרה למכה אביו כדאיתא בספרי ובירושלמי:
שיכול