קיב:
חלק פרק
אחד
עשר סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
היו בה קדשי מזבח. כגון עולות ואשמות של רשעים בתוכה נהי
הנדחת: ופליגא. הא דרבינא אדשמואל דאמר שמואל עלה דהא
נה א ב
א)
ב)
מילתא דר"ש כי הוה קשיא לן במאי עסקינן הוי מתרץ הכי הכל
דלא קרינן בהו את כל בהמתה לפי חרב דהא לא בהמתה היא אלא
ג) ד)
קרב והכל נפדה: מאי קאמר ה"ק. כל שהוא קרב לגבוה כשהוא
בהמת שמים אלא מאיסותא הוא להקריב קרבנות של רשעים הללו
ה)
ג
שהודחו הלכך ימותו כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן שעורין עד
תם וכשהוא בעל מום צריך פדייה כגון שאר קדשים קלים חוץ ממעשר
ו)
ז)
ד ה
שכריסן נבקעת דאפילו דמיהם אסור
בהמה ובכור הנהו משללה נפקא
ח)
כדלקמן: שנאמר כליל לה' אלהיך
דאין מחרימין אותם עמה דהואיל
וההקדשות שבה יפדו כו': ת"ר היו בה
נו ו ז
ט)
א
ל"ג: ר"ש אומר וכו'. לקמן מפרש
וצריכי פדייה במומן שלל שמים קרינן
(א) (קדשי) קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי
נז ח
טעמא: זבח רשעים תועבה. ואפילו
ביה ופליג עליה דת"ק דאמר קדשים
בדק הבית יפדו ותרומות ירקבו ומעשר שני
דמיהן אסורין: ור"ש הוא דאמר.
קלים ממון בעלים הוא: וכל שקרב
וכתבי הקדש יגנזו ר"ש אומר בהמתה ולא
נח ט
כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל
בהזהב
קדשים שחייב באחריותן
בהמת בכור ומעשר שללה פרט לכסף הקדש
מום. אלא נאכל לבעלים כגון בכור
ממון בעלים הוא ויש בהם אונאה
❖
וכסף מעשר אמר מר היו בה (קדשי)
הלכך לענין עיר הנדחת נמי ממון
ומעשר ההוא לאו שלל שמים מקרו
קדשים קדשי מזבח ימותו ואמאי ימותו
בעלים הוא ודיינינהו לפי חרב כשאר
ואפילו בתמותן ולא מצי למפרך והא
מוסף רש"י
ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן
בהמות שבתוכה והלכך אסורין דמיהן
בתמותן שלל שמים הוא שהרי נאכל
במומו והלכך אצטריך בהמתה למעוטי
בהנאה והאי דקאמר ימותו ולא אמר
לנדבה ר' יוחנן אמר זבח רשעים תועבה
היו בה קדשים.
1 ב
שיחרימו אותה עמהם משום כבוד
בכור ומעשר תמימים דמשללה ליכא
ר"ל אמר ממון בעלים הוא והכא בקדשים
שמים: ואליבא דרבי יוסי הגלילי
למעוטינהו והיינו פליגא דאיהו מוקי
שחייב באחריותן ור"ש היא דאמר ממון
דאמר. בפ"ק דב"ק ומעלה
לה אפילו בתמימים דקסבר בכור
י)
בעלים הוא הא מדסיפא ר"ש היא רישא
מעל בה'ע) לרבות קדשים קלים שהם
ומעשר בעלי מומין בהמתה קרינא ביה
כ)
לאו ר"ש בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי
ובסייף: תרומה ביד ישראל. שעדיין
ממונו והואיל וממונו הם אסורים
הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים
בהנאה דאפילו דמיהן בהמתם מיקרו
לא נתנה לכהן דאפילו אותו ישראל
ל)
קדשי בדק הבית יפדו.
מ)
אבל קדשי קדשים מאי יפדו אדתני סיפא
רשע הוא תרומה שבידו אינה נשרפת
אבל קדשי קדשים (ב) פ)אמאי ירעו דהא
עם שאר שללה דהא לאו דידיה הוא
ודאי הם עצמם אינם קרבים דזבח
קדשי בדק הבית יפדו ליפלוג וליתני בדידה
דשמא היה נתנה לכהן צדיק שבחוצה
רשעים תועבה אלא ירעו עד
(לעיל מז.) בהמתה.
בד"א בקדשים קלים אבל קדשי קדשים
נ)
שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה:
לה הלכך אינה נשרפת דהיינו כפקדון
יפדו כיון דאיכא חטאת שמתו בעליה
ס)
אי הכי צ) מדתני סיפא וכו'. דקא
דעיר אחרת ואתנהו בגוה דאמר
ע) פ)
ג דלמיתה אזלא לא פסיקא ליה בשלמא ר'
צ)
מפליג בין קדשי מזבח לקדשי בדק
(תמורה ח.)
לעילש) דמותרין ונהי דבאכילה לא שרינא
יוחנן לא אמר כר"ל דכתיב זבח רשעים
ק) ר)
וכסף מעשר.
הבית: ליפלוג וליתני בדידה. בקדשי
לה דשמא היה נתנה לכהן רשע
ש)
תועבה אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן
מזבח עצמן בין קדשים קלים לקדשי
שבתוכה הלכך ירקבו. אבל תרומה ביד
(שם) בקדשים
❖
אמר לך כי אמרינן זבח רשעים תועבה הני
שחייב באחריותן.
כהן דממוניה הוא תשרף: וקתני יגנזו.
קדשים: דלמיתה אזלא. כדאמרינן
(ב"מ נו:)
מילי היכא דאתנהו בעינייהו אבל הכא כיון
חמש חטאות מתות:
אע"ג דממוניה הוא לא אמר תשרף:
פטורה מן החלה.
לא פסיקא ליה. למיתני קדשי קדשים
אלא תרומה ביד כהן. דממוניה הוא
דאישתני אישתני: ר"ש אומר בהמתך ולא
תורה אור השלם
דעיר הנדחת ירעו דכיון דמתו להם
ולא מזלזלינן בה כולי האי הואיל וקדש
בהמת בכור ומעשר: במאי עסקינן אילימא
1. זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה
הוא: לכהן שבעיר אחרת. כלומר
אותם רשעים אי איכא חטאות
בתמימין שלל שמים הוא אלא בבעלי מומין
אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ:
לכהן שלא הודח עמהן: אבל בגבולין.
שהפרישו בחייהם אזלי למיתה דכל
(סוכה לה.) שפודין אותו
משלי כא כז
שללה נינהו אמר רבינא לעולם בבעלי
ד
2. וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ
אפילו בירושלים.
חטאות שמתו בעליהם מתות במסכת
שאין לה היתר אכילה אלא בפדייה ד"ה
מומין $ומי שנאכל בתורת בהמתך יצאו אלו
כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי
הוריות מפרש טעמא אבל
פטורה מן החלה דממון גבוה הוא. ל"א
יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר
שאין נאכלין בתורת בהמתך אלא בתורת
שאר קדשי קדשים כגון אשמות שמתו
אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה
יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם
(ב"מ נג:) ואין
בכור ומעשר דשלל שמים נינהו ופליגא
שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְיָ
בעליהם ירעו: דאיתנהו בעינייהו.
בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול
שאת אלא אכילה.
דברים יד כד
אֱלֹהֶיךָ:
דהן עצמן ודאי אינן קרבים משום
העיסה לא קרינא ביה ראשית
דשמואל דאמר שמואל הכל קרב והכל
3. וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת
זבח רשעים תועבה: אבל הכא.
עריסותיכם ואפילו פדאה
פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת
נפדה מאי קאמר ה"ק כל שקרב כשהוא
(פסחים לו:)
בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם
לאחר מיכן פטור מן החלה: י' דברים
דאיכא למימר ירעו ויפלו דמיהם
תם ונפדה כשהוא בעל מום משלל אימעיט
חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ
❖
לנדבה: כיון דאישתני. ליכא הכא
נאמרו בירושלים. בפ' מרובה
עִמּוֹ: בראשית מג לד
וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא
זבח רשעים תועבה: ולא בהמת
חשיב להו: אלא בעיר אחרת ואסקו
בעל מום כגון בכור ומעשר מבהמה נפקא:
בכור ומעשר. שאם היו בה בכורות
לגוה. שהיה אותו מעשר שני של
(מכות
גליון הש"ס
תרומות ירקבו: אמר רב חסדא ל"ש אלא
או מעשר בהמה שהוא של ישראל
אחד מבני עיר הנדחת והעלו אותו
יט:)
גמ' ומי שנאכל בתורת
תרומה ביד ישראל אבל תרומה ביד כהן
לירושלים קודם שהודחה ואח"כ הודחו
וחלבו ודמו קרב אין מחרימין אותו
בהמתך.
עמה דלא מיקרי בהמתה: שלל שמים
כיון דממוניה הוא תשרף מתיב רב יוסף
אם כן אמאי יגנזו לשתרו נמי באכילה
❖
הוא. ומשללה ק) נפקא: אלא בבעלי
דהא קלטינהו מחיצות דהיינו חומה:
מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו והא מעשר
מומים. שאין בהם חלק לגבוה אלא
אלא לאו בגבולין. ולא מטו ליה וקתני
שני ביד ישראל כתרומה ביד כהן דמי
הגהות הב"ח
נאכלין לבעלים שללה נינהו אמאי
יגנזו ואינו יוצא לישרף בתמיה: ואם
וקתני יגנזו אלא אי אתמר הכי אתמר אמר
אין מחרימין אותן עמה: לעולם
איתא דבגבולין לד"ה ממון גבוה הוא
(א) גמ'
רב חסדא ל"ש אלא תרומה ביד כהן אבל
בבעלי מומין. ואפ"ה אין ר) נשרפין
לשתרי נמי באכילה אלא לאו ממון
תרומה ביד ישראל ה תנתן לכהן שבעיר
הדיוט הוא ונהי דבשריפה לא משום
עמה דדרשינן לקרא הכי בהמתה
(ב) רש"י
אחרת תנן התם עיסה של מעשר שני
זילותא: לעולם דעיר הנדחת ואסקיה
למי שנאכל לבעלים בתורת בהמתם
פטורה מן
החלה דברי ר"מ וחכמים מחייבין
לגוה. ודקאמרת לשתרו נמי באכילה
יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין
ו
דהא קלטוהו מחיצות: הכא במאי
נאכלים בתורת בהמתם שאין
אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני
ז
עסקינן כשנטמא. דלאו בר אכולי
אומרין בהמת עיר הנדחת אלא
בירושלים
דר"מ סבר מעשר שני ממון
בהמת בכור ומעשר של עיר
בטומאה הוא דכתיב לא בערתי
גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל
ממנו בטמא ולקמן פריך מאי
בגבולין דברי הכל פטור מתיב רב יוסף מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו במאי
איריא עיר הנדחת אפילו בחוצה לה:
עסקינן אילימא בירושלים מי הויא עיר הנדחת והתניא עשרה דברים נאמרו
ואפילו בירושלים. לאחר שנכנס ואע"ג
בירושלים וזו אחת מהן חאינה נעשית עיר הנדחת ואלא בעיר אחרת ואסקוהו
דדרשינן כי ירחק ממך
לגוה הא קלטוהו מחיצות אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו לא לעולם דעיר אחרת
המקום וצרת הכסף בידך ברחוק מקום
אתה פודה וצר ולא בקרוב מקום:
ואסקוהו לגוה והכא במאי עסקינן שנטמא ולפרקיה דא"ר אלעזר מניין למעשר
ט
ואין שאת אלא אכילה. וה"ק קרא כי
שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים
ת"ל
2 לא תוכל שאתו ואין שאת
ירחק ממך המקום או כי לא תוכל
אלא אכילה שנאמר וישא משאת מאת פניו הכא במאי עסקינן בלקוח
3
לאוכלו שנטמא וצרת הכסף בידך:
וליפרקיה
בלקוח. שכבר הוציאה בהוצאה לכסף
מעשר ונתנוהו ביין ושכר ובשר ונטמא אותו לקוח דההוא לית ליה פדייה וכי קאמר ר"א במע"ש גופיה שהעלה פירות מע"ש לירושלים ונטמאו:
וליפרקיה