דיני ממונות בשלשה
פרק
ראשון סנהדרין טו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
האומר
ערך כלי עלי נותן דמיו. בפ"ק דערכין מוקי
האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו. כמו שהוא שוה דיודע הוא שאין
קכג א ב
א)
ב)
לומר לשון ערך לכלי ואין ערכו קצוב וגמר ואמר לשם דמים דאין
לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה
קכד ג
ג) ד)
אדם מוציא דבריו לבטלה: ערכין המטלטלין. משמע שהערכין
ותימה דבפרק השולח י) אמר רב המקדיש עבדו
ה) ו)
מיטלטלין: במתפיס מטלטלין לערכו. שאומר ערכי עלי ונתחייב
יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש כו' משמע התם דהיינו דלא
קכה ד ה
ז) ח)
ערך הקצוב לפי שניו והיה לו
כר"מ דלדידי' קדוש לדמיו ונראה
ט)
מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה
דההיא דערכין אליבא דר' מאיר
האומר ערך כלי זה
עלי נותן דמיו מ"ט
י)
קכו ו ז
עליהן קדושה ובא לפדותן צריך ג'
קאמר רב וליה לא סבירא ליה וכן
כ)
אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר
❖
להוציאן מיד הקדש: ר' אבהו אומר
משמע התם דפריך
לשום דמים משום הכי נותן דמיו האי ערכין
באומר ערכי עלי. ואינו פורע ובא
לר"מ פשיטא ואי אתא למימר דסבר
המטלטלין ערכין של מטלטלין מיבעיא ליה
קכז ח
כר' מאיר מאי פריך פשיטא אלא
כהן למשכנו ומצא לו מטלטלין והכי
הגהות מהר"ב
תני ערכין של מטלטלין רב חסדא אמר
משמע דלא סבר כרבי מאיר אלא
קאמר הערכין דהיינו ערך אדם ובא
קכח ט י
רנשבורג
אבימי במתפיס מטלטלין לערכין האי ערכין
❖
קאמר דלר"מ נותן דמיו א"נ איכא
ליתן מטלטלין נגבין בשלשה שמאין:
המטלטלין מטלטלין של ערכין מיבעי ליה
א] גמ'
בשלמא לאפוקי מהקדש. כגון דרב
ב' לישני דרב בגיטין חד
תני מטלטלין של ערכין רבי אבהו אמר
גידל ורב חסדא הוא דבעי שלשה
במקדיש וחד במפקיר:
אדם
תורה אור השלם
❖
מי קדוש. וא"ת ולוקמא
דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד
באומר ערכי עלי בא כהן לגבות ממנו
א
1. וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ
שיפדנו בשויו: אלא לעיולי. כגון
בעבד דקדוש כדאמרינן
מטלטלין בשלשה קרקעות בעשרה אמר
בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ
דר' אבהו: עיולי נמי דילמא טעו.
בסמוך דמועלין בשערו ואמר בהשולח
ליה רב אחא מדיפתי לרבינא בשלמא
הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה:
מוסף רש"י
ויקחנו להקדש ביותר משויו: חד
המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים
ויקרא כז יב
לאפוקי מהקדש בעינן שלשה אלא לעיולי
נותן דמיו.
2. וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל
לגופיה. דניבעי כהן: מיעוט אחר
אין הגזברים רשאין להוציאם לחירות
(ערכין ה.)
להקדש שלשה למה לי א"ל סברא הוא
כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ
מיעוט. דכולהו ממעטי ישראל דמשמע
וי"ל דאדם לא משמע ליה דקאי אעבד
אדם יודע שאין ערך
וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת
מה לי עיולי מה לי אפוקי אפוקי מ"ט דילמא
כהן ולא ישראל: ואימא חמשה כהנים
אי נמי הכא פריך אליבא דרב דאמר
לכלי. (שם)
הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ
עשרה כהנים כתובין
דְּמֵיהֶם בָּם: ויקרא כ טז
טעי עיולי נמי דילמא טעי: רבי יהודה
וחמשה ישראל. בעינן דקמא לגופיה
המקדיש עבדו יצא לחירות כ):
בפרשה.
3. כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה
שער העומד ליגזוז. אף על גב
ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט
אומר כו': א"ל רב פפא לאביי בשלמא
מוֹת יוּמָת: שמות כב יח
ושלישי הדר איצטריך לגופיה דניהוי
דמעילה ילפינן מתרומה
4. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא
לר' יהודה היינו דכתיב כהן אלא לרבנן כהן
1
מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד
כהן דכיון דאיתרבי ליה ממיעוט אחר
ולענין תרומה לא אמרינן כל העומד
למה להו קשיא: הקרקעות תשעה וכהן:
בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ
מיעוט דאפילו ישראל כי הדר כתב
לקצור כקצור דמי דלענין האי לא
(מגילה כג:) חד
וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה
מנהני א] מילי אמר שמואל עשרה כהנים
לגופיה. (שם)
כהן דוקא כתביה דלאו מיעוט אחר
ילפינן מתרומה דתמעול מעל ריבה
הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו
כמה דברים: ❖
כתובין בפרשה חד לגופיה הנך הוי מיעוט
אדם מי קדוש.
יוּמָת: שמות כא כט
מיעוט הוא דהא שני לאו מיעוט הוא
כדדרשינן במעילה לגבי
אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא
אלא ריבוי וכן כולם חד דווקא וחד
(תוס' שם בשם רש"י)
אין מועלין. כאן משמע דאין
לרבות דאפילו ט' ישראל ואחד כהן מתקיף
ועבד איתקש לקרקעות.
הוי מיעוט אחר מיעוט: ואדם כיוצא
רבינו חננאל (המשך)
בהן. כקרקעות דבעי נמי תשע
לה רב הונא בריה דרב נתן אימא חמשה
מעילה במחובר ובהדיא אמרי'
צריך עשרה. בעי ר' אבין
וכהן ט)לשומו: ועבד איתקש לקרקעות.
הכי במסכת מעילה וקשה
כהנים וחמשה ישראלים קשיא: ואדם
שערו העומד ליגזז כגזוז
(מגילה כג:) יש דברים
דמי ונפדה על פי ג' או
והתנחלתם אותם : שער
לפי' רשב"ם דבפ' המוכר את הספינה
כיוצא בהן: אדם מי קדוש אמר ר' אבהו
שהן כקרקע.
דילמא כיון דמחובר
העומד ליגזוז. והקדישו ובא לפדותו
גבי מקדיש דקתני
ואינן כקרקע.
ב באומר דמי עלי דתניא ג האומר דמי עלי
בגופו כגופו דמי וצריך
בשויו שעושין משער אדם נפה וקילקלי
מועלין בבור ופי' כגון שהצניע
עשרה. ופשטי לה מהא
שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ועבד אתקש
המקדיש עבדו אין מועלין
וחבק: כגזוז דמי. והוו להו מטלטלין
חפצים בבור ולא יתכן דהיינו מחובר
בו רבן [שמעון בן]
לקרקעות בעי רבי אבין שער העומד ליגזוז
ובשלשה: אין מועלין בו. דעבד הרי
אלא שעקר חוליא מן הבור ונהנה
(גיטין לט.) עשר
גמליאל אומר מועלין
ממנה: בענבים העומדים
בכמה כגזוז דמי ובשלשה או כמחובר דמי
הוא כקרקע ואין מעילה בקרקע
גפנים טעונות מסרתי
בשערו. וקי"ל בשערו
לך. (שם)
העומד ליגזז פליגי תנא
ובעשרה ת"ש המקדיש את עבדו אין
ליבצר. תימה דבפרק נערה
ובמסכת מעילה גמר חטא
ד
ר' מאיר מחייב.
קמא סבר הואיל וליגזז
חטא מתרומה בפרק הנהנה: מועלים
פריך גבי זיל הב ליה
מועלין בו רשב"ג אומר מועלין בשערו
(ב"מ ק:) הרי הוא
עומד לא מיקדש עמו כי
בשערו. דשערו לאו כגופו והוה ליה
מתמרי דעל בודיא סוף סוף כל
כקרקע.
כגזוז דמי לפיכך הנהנה
וקיימא לן דבשערו העומד ליגזוז פליגי
ה
(שם) אפילו תימא
ממנו אין מועל.
כשאר מטלטלין: העומד ליגזוז.
העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכי לדיקלא
ש"מ נימא הני תנאי כהני תנאי דתנן ר"מ
ר' מאיר.
ורשב"ג סבר לאו כגזוז
קאמינא ומאי פריך והא רבנן דהכא
שכבר שילח פרע וראוי להסתפר:
דמי לימא כי הני תנאי
אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע
(גיטין לט.) אשבוחי
ש"מ. פלוגתא דתנאי הוא לתנא
לית להו הך סברא וי"ל דגבי בעל
דתנן בפרק שבועות
ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים
משבח.
הדיינין ר"מ אומר יש
חוב מודה דלא גבי מדבר העומד
קמא דאמר לית בהו מעילה סבר
דברים שהן כקרקע כו' ר'
טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא
❖
לגזוז דלא סמכא דעתיה ועוד פר"ח
כמחובר דמי ולענין פדייה נמי בעי
(שם)
מאיר כת"ק ורשב"ג
חמש ר' מאיר מחייב וחכ"א כל המחובר
כחכמים ואמרינן אפי'
דהתם פריך משום דבפרק הכונס
עשרה ולרבן שמעון כגזוז דמיא:
ו
תימא ר"מ כרשב"ג אימור
דברים שהן כקרקע. מחוברין
לקרקע הרי הוא כקרקע ואמר רבי יוסי בר
פסיק רב כרבי שמעון
דאמר ר"מ בענבים דכיון
רבינו חננאל
לקרקע: ואינן כקרקע. אלא כמטלטלין:
דאמר אכלה פירות גמורים משלמת
חנינא בענבים העומדות ליבצר עסקינן מר
דעבדי ליבצר כל מה
בקרקעות לפיכך צריך
דמשתהו בקרקע כחשי
ר"מ מחייב. לישבע על השאר שהודה
פירות גמורים ואין שמין אותן אגב
סבר כבצורות דמיין ומר סבר לאו כבצורות
ז
עשרה בני אדם בפדיונם.
ויבשי אבל הכא בשערו
שדה משמע דכבצורות דמיין:
מקצת הטענה. אע"ג דאין נשבעין על
דמיין לא אפילו תימא ר' מאיר עד כאן לא
הקדישות נמי דמשלים
דכמה דשביק ליה שבח
אם אינו ענין לשוכב כו'.
ומהכא
הקרקעות כדילפינן בשבועת הדיינים
בהו מנין ששה כהנים
הרי הוא כגופו. תני
קאמר רבי מאיר התם כל כמה דשבקה
רשב"ג ור'
ליבעו ששה ועלתה
נמי בפ' ד' מיתות
הכא כיון דאין צריכין
בקושיא.
הערכין
אלעזר בר' צדוק אומרים
להו מיכחש כחשי ח אבל שערו כל כמה
ילפינן אזהרה לנשכב מה שוכב
לקרקע דעומדות ליבצר הן כדמוקי ר'
המטלטלין בג' אוקמה רב
אין מעברין השנה ואין
דשבקה להו אשבוחי משבח: דיני נפשות
ענש והזהיר כו' ותימה ר' אבהו
יוסי בר חנינא לפלוגתיה כבצורו' דמיין
גידל משמא דרב באומר
עושין כל צרכי צבור אלא
ערך כלי עלי שצריך ג'
על תנאי כדי שיקבלו רוב
כו': קא פסיק ותני ל"ש רובע זכר ול"ש
ונשבעין: לא. התם בענבים כל כמה
דפליג עלה התם כ"ג מנא לן וכן
ט
לשומם וליתן דמיהן.
צבור עליהן ומפורש
רבי שמעון דדריש מיניה התם
דשבקת להו מיכחש כחשי אבל שערו
רובע נקבה בשלמא רובע נקבה דכתיב
ומתרץ ערכין של
(בגמ' בע"ז פ"ב)
דבני נח מוזהרים על כישוף מדאיתקש
אשבוחי משבח הלכך אפי' ר' מאיר
מטלטלין. ורב חסדא
[בפירקין הל' ב']:
והרגת את האשה ואת הבהמה אלא רובע
2
ירושלמי רב הונא הוה
מתרץ לה מטלטלין של
בשער כרבנן סבירא ליה: קא פסיק
לשוכב עם בהמה וכן לבן עזאי דגמר
זכר מנא לן דכתיב 3 כל שוכב עם בהמה
ידע שהדותא לההוא
ערכין ובמתפיס לערכו
ותני. מתני' רובע סתמא בכ"ג: לא
מיניה דמכשף בסקילה בההוא פירקא
גברא אתו בעי מידון
מטלטלין. ור' אבהו
מות יומת אם אינו ענין לשוכב תניהו ענין
שנא. שור שרבע אדם זכר ולא שנא
וי"ל דאי משום הקיש הל"ל
קמיה וכפר ביה ושרא רב
מוקים לה באומר ערכי
לנשכב ואפקיה רחמנא בלשון שוכב לאקושי
הונא גרמיה מההוא דינא
עלי בא כהן לגבות הימנו
שור שרבע אשה נקבה דנפקא לן
קרא דאיש כי יתן את שכבתו בבהמה
ואזל ואסהיד עליה קומי
מטלטלין בג' קרקעות
נשכב לשוכב מה שוכב הוא ובהמתו בעשרי'
תרוייהו מקראי בפרק ארבע מיתות
גבי מכשפה הלכך קרא דכל שוכב
ב"ד חורין. א"ר יונתן
בעשרה. אסקנה דלרבנן
ושלשה אף נשכב הוא ובהמתו בעשרים
ראה לשון שלימדני בן
דתנן בג' לית להו כהן
שהן בסקילה ותנא דמתני'
מיותר לנשכב כדדרשינן:
הנפח אלו אמר הרי השנה
כמו שאמרנו. הקרקעות
מרבי להו לכ"ג: בשלמא רובע
ושלשה: שור הנסקל בעשרים ושלשה: שנא'
אימא בעיבורה הייתי אומר אילו
י
תשעה וכהן מנא לן אמר
נקבה. כתיב ביה כ"ג דכתיב והרגת
4 השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור: א"ל אביי
י"א יום שהחמה עודפת
שמואל עשרה כהנים
על הלבנה אלא הרי השנה
כתובים בפרשה בזו
את האשה ואת הבהמה איתקש
לרבא ממאי דהאי וגם בעליו יומת לכמיתת בעלים כך מיתת השור הוא דאתא
מקודשת בעיבורה העיבור
שאמרנו למעלה חד
בהמה לאשה ודיני נפשות נפקינן לקמן
אימא
שהוסיפו לה חכמים ל'
לגופיה. אידך הוי מיעוט
בעשרים ושלשה: אלא רובע זכר.
יום רב כהנא מדבית עלי
אחר מיעוט כלומר כהן
קאתי והוו מאריך
ולא ישראל כהן ולא
מנלן דבעי כ"ג: דכתיב כל שוכב וגו'. ומהאי נפקא לן בארבע מיתות לרובע זכר: דאם אינו ענין. לאדם הבא על הבהמה דהא קרא אחרינא
בצלותיה סגיא אמר כתיב
ישראל מיעוט ישראל
כתיב איש אשר יתן שכבתו וגו': תניהו ענין לנשכב. למביא בהמה עליו ומדאפקיה בלשון שוכב לידון כשוכב מה בא על
אם יכופר עון בית עלי
עשרה פעמים בזו
דאיתקש בהמה לאדם אף מביא בהמה עליו שניהם בכ"ג:
הבהמה הוא והיא בכ"ג כדילפינן מואת הבהמה תהרוגו
בזבח ובמנחה עד עולם.
הפרשה. וקי"ל אין מיעוט
אבל מתכפר בתפלה.
אחר מיעוט אלא לרבות.
אימא מעשה ועיברו השנה מג'
כלומר אלו רצה הכתוב
רועי בקר. א"ר חלבו וב"ד הסכים עליהן. א"ר אלעזר והיתה ידי על הנביאים החוזים שוא והקוסמים כזב בסוד עמי לא
למעט ישראל היה כותב כהן פעם אחת ודיו. למה כתב עשרה פעמים לרבות אפילו כולן ישראל ואחד כהן. ואקשו אימא
חמשה ישראל וחמשה כהנים ועלתה בקושיא: ואדם כיוצא בהן. אוקימנא באדם האומר דמי עלי שצריך עשרה לשומו
יהיו זה סוד העיבור ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי ואל אדמת ישראל לא יבואו זו ארץ ישראל. ר' אלעזר כד
כעבד כנעני וליתן דמיו ועבד הוא כקרקע דכתי' בהן בכנענים לרשת אחוזה וזה הואיל וצריך שומת דמים כעבד כנעני
סליק
לארץ ישראל אמר האי גבי חדא. כד מניניה בישיבה אמר הא תרתי. כדעייל לעיבור אמר הא תלת גבאי.