טו: דיני ממונות בשלשה
פרק ראשון
סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אימא
לקטלא הוא דאתא. תימה דמשמע דאי לקטלא אתא תו
אימא לקטלא. לחייב מיתה לבעליו וניחייביה מיתה והיכי מפקינן
קכט א ב
א)
ב)
לה מפשטיה לגמרי: אי כתב הכי. קושיא היא. כלומר איצטריך
לא דרשינן מיניה כמיתת בעלים כך מיתת השור ותימה הא
קל ג
יומת לדונו במיתה האמורה בתורה סתם דאינו אלא חנק דלא תימא
גבי רובע דדריש לעיל מדאיתקיש וכ"ת משום דחדא מיתה כתיב
ג)
קלא ד
גם בעליו יסקל: קטל איהו בסייף. דקי"ל לקמן רוצח בסייף:
אתרווייהו דכתיב והרגת את האשה
ואת הבהמה הא גבי שוכב
ד) ה)
ו)
קטל שורו נימא בסקילה. דחמירה
דרשינן מדאיתקיש אע"ג דכתיב
❖
ז)
מכולן בתמיה: הניחא. הא דעקרת
מיתה בכל חד באפי נפשיה ואיש כי
אימא לקטלא הוא דאתא א"כ ליכתוב וגם
ח)
❖
ליה לקרא מפשטיה ולא מוקמינן ליה
יתן שכבתו בבהמה מות יומת וגו'
בעליו ולישתוק אי כתב רחמנא הכי הוה
למיתת חנק ממש: למ"ד חנק חמור.
וי"ל דהתם בהמה כתיב בתריה
רבינו חננאל
אמינא בסקילה בסקילה ס"ד קטל איהו בסייף
מסייף בפ' ד' מיתות הלכך
לאקשויי בהמה לאיש אבל הכא כתיב
א"ר זעירא לוד מיהודה
ממונו בסקילה ודילמא האי דכתב רחמנא
תורה אור השלם
איכא למיפרך קטל איהו בסייף קטל
שור ברישא והדר בעלים לאקשויי
היא ומפני מה אין מעברין
יומת לאקולי עילויה לאפוקי מסייף לחנק
1. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו
בה. מפני שהן גסי הרוח
שורו בחנק: אלא למ"ד חנק קל.
בעלים לשור ולא שור לבעלים אי
ומיעוטי תורה. הפך אפוי
וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל
הניחא למאן דאמר חנק חמור אלא למאן
אימא למיתת חנק אתא: משום היא
לאו משום דמייתר דלא איצטריך
וחמא ר' אחא בן פזי א"ל
אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו:
דאמר חנק קיל מאי איכא למימר לא ס"ד
גופה. משום הך קשיא גופא דלא
לגופיה וא"ת והא אכתי אצטריך יומת
איטה עבדתוני מבזה
שמות כא ל
רבנן: דיני נפשות בכ"ג.
2. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ
דכתיב אם כופר יושת עליו ואי ס"ד בר
תימא לא תקחו כופר כתב רחמנא
למיתה בידי שמים כדדרשינן באלו
1
הרובע והנרבע בכ"ג. קא
רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע
וליקטול כתב רחמנא ונתן פדיון
נערות לפי שמצינו
קטלא הוא והכתיב לא תקחו כופר לנפש
פסיק ותני רובע לא שנא
לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:
2
במדבר לה לא
רובע זכר ולא שנא רובע
נפשו למימר דהיכא דקטל איהו לא
מומתין בידי שמים נותנין ממון
רוצח אדרבה משום היא גופה קטל איהו לא
3. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ
נקבה דמשמע כל רובע
תסגי ליה בממונא כו' אבל קטל שורו
ומתכפר להם שנאמר ואם כופר יושת
תיסגי ליה בממונא אלא בקטלא קטל שורו
בין אשה שהביאה עליה
וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה
סגי ליה בממונא ואי לא יהיב כופר
עליו וי"ל דאי למיתה בידי שמים לחוד
בהמה בין איש שהביא
רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית
ליפרוק נפשיה בממונא אלא אמר חזקיה
עליו בהמה מיתתן בכ"ג.
חייב חנק: שור סיני. בהמה שקרבה
אתא הל"ל ימות אבל יומת משמע
אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ:
וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא 3 מות יומת
בשלמא אשה כתיב בה
במדבר לה כא
להר בעוד שהשכינה שם דכתיב אם
בב"ד לכך מוקמי ליה למיתה ממש או
4. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל
והרגת את האשה ואת
המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו
בהמה אם איש לא יחיה: בכמה.
לכמיתת בעלים כך מיתת השור ומ"מ
הבהמה אלא איש מנא לן.
יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם
ופשטוה מדכתיב כל
ואי אתה הורגו על רציחת שורו איבעיא
דיינים נידון: מה איש בכ"ג. דאיש
בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה
כי מוקמינן ליה לכמיתת בעלים כו'
שוכב עם בהמה מות יומת
בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ
פשיטא לן דכבר הוקבעו לישראל
דרשינן נמי מיתה בידי שמים דאין
❖
להו שור סיני בכמה מי גמר שעה מדורות
דלא הוה צריך דכתיב
שמות יט יג
בָהָר:
סנהדראות מיתרו ואילך: ברדלס.
מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע
ואיש אשר יתן שכבתו
או לא תא שמע דתני רמי בר יחזקאל אם
4
בבהמה מות יומת. כל
דבעלים חייבין מיתה ועי"ל דה"פ
חיה היא ובלע"ז קורין אות' פוטויו"ש:
בהמה אם איש לא יחיה מה איש בכ"ג אף
שוכב למה נאמר לא בא
גליון הש"ס
אמר ריש לקיש. הא דאמר ר' אליעזר
ואימא לקטלא נמי הוא דאתא ולא
אלא לנשכב ומדאפקיה
בהמה בכ"ג: הארי והזאב כו': אמר ר"ל
תוס' ד"ה ור"י וכו' היינו
למעוטי דרשה דכמיתת בעלים כך
כל הקודם להורגן זכהה) והוא שהמיתו
רחמנא בלשון שוכב ש"מ
והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא אלמא
בקשורים בשלשלאות.
מה שוכב הוא ובהמתו
א
מיתת השור קא אתי דקדרשינן ליה
נפש ואמילתא דת"ק דאיירי כשהמיתו
בכ"ג אף משכב הוא
שור
קסבר ב יש להן תרבות ויש להן בעלים רבי
❖
סיני בכמה.
קאי ר' אליעזר: יש להם תרבות.
נמי מדאיתקש:
ובהמתו בעשרים ושלשה.
יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו אלמא קסבר
איש סיני לא קמיבעיא ליה כדמוכח
מותר לגדלן לפי שאדם יכול ללמדן
שור הנסקל בעשרים
[ושלשה] שנאמר השור
אין להם תרבות ואין להם בעלים תנן רבי
בסמוך דדריש אם בהמה אם איש מה
שלא יזיקו הלכך שם בעלים נקרא
יסקל וגם בעליו יומת מה
לעזי רש"י
איש בכ"ג משמע דאיש פשיטא ליה
עליהן ולא הוי כהפקר ואסור להורגן
אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה
מיתת בעליו בכ"ג אף
מיתת השור בכ"ג
פוטויו"ש [פוטיי"ש].
אע"ג דאכתי לא מכתב קרא דושפטו
אם לא המיתו אבל אם המיתו סופן
בשלמא לר' יוחנן למאי זכה זכה לעורן אלא
ואסיקנא אבל למקטליה
חולדה.
העדה והצילו העדה מ"מ
מוכיח על תחילתן שלא אלו בני
לר"ל למאי זכה כיון שהמיתו שוינהו רבנן
על רציחת בהמתו ליכא
תרבות ואין צריכין לדונן: ר' יוחנן
כיון דתקון יתרו סנהדראות סתמא
למימר הכי דכתיב ביה
כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו מאי
בהורג עצמו קרא אחרינא
אמר אע"ג שלא המיתו. א"ר אליעזר
דמילתא סנהדרי קטנה נמי לדיני
מות יומת המכה רוצח
זכה זכה לשמים תניא כוותיה דר"ל אחד
כל הקודם להרגן זכה וה"ק ליה לת"ק
נפשות תקון וא"ת ומאי קמיבעיא ליה
הוא למה לי. אלא ללמוד
שור שהמית ואחד בהמה וחיה שהמיתו
דקאמרת כשהמיתו צריכי כ"ג דיינין
משור סיני דמ"נ מינה מאי דהוה הוה
כי על רציחתו אתה הורגו
ואי אתה הורגו על רציחת
בכ"ג ר' אליעזר אומר שור שהמית בעשרים
אני אומר אפילו לא המיתו מותר
ו) וכן קשה בפ"ב דמסכת ע"ז
שורו: הזאב והדוב והארי
להורגן כל הקודם וכ"ש אם המיתו:
במה שימש משה כל ז' ימי
ושלשה ושאר בהמה וחיה שהמיתו כל
והנמר והברדלס והנחש
ואין להם בעלים. כלומר אין שם
המילואים ושמא מיבעי ליה למיסבר
מיתתן בכ"ג. ר' אלעזר
הקודם להורגן זכה בהן לשמים: ר"ע אומר
אומר כל הקודם להורגן
קראי כדאשכחן פ"ק דיומא
הבעלים חל עליהם ולא הוו אלא
כו': ר"ע היינו ת"ק איכא בינייהו נחש: אין
זכה. אמר ריש לקיש והן
מי
גבי כיצד הלבישן: גמרי' שעה
כהפקר לפי שלא היה לו לגדלן:
שהמיתו. אבל לא המיתו
דנין כו': האי שבט דחטא במאי אילימא
מדורות או לא. תימה הא אפילו
זכה. משמע נשתכר: זכה בעורן.
לא. אלמא קסבר יש להן
שבט שחלל את השבת אימר דפליג רחמנא
תרבות ויש להן בעלים.
העור שלו כיון דאין להם בעלים:
דורות מדורות לא ילפינן לעיל
ותניא כוותיה דריש לקיש
בין יחידים למרובין לענין עבודת כוכבים
כיון דהמיתו. ואמור רבנן דאין
דמיבעי לן קרא לרובע ונרבע ושור
והאי דקתני ר' אלעזר כל
בשאר מצות מי פליג אלא בשבט שהודח
הקודם להורגו זכה. תנא
צריך לדונן בב"ד הוו להו כמאן דגמר
הנסקל וי"ל דהכא אית לן למילף טפי
ג
בהדיא זכה לשמים. ובין
למימרא דבדינא דרבים דיינינן ליה כמאן
דינייהו ואסירי בהנאה כדקי"ל שאם
משום דכל דיני סקילה ילפינן לקמן
תנא קמא ובין ר' עקיבא
שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בפרק
מסיני בפרק נגמר הדין
לא כרבי יאשיה ולא כרבי יונתן דתניא עד
איכא בינייהו נחש. ר'
עקיבא אומר נחש אינו
שור שנגח : זכה לשמים.
מניין שבדחייה הוא ת"ל ירה מניין
כמה עושין עיר הנדחת מי' ועד ק' דברי
בכ"ג. והא נמי דתנן בפרק
צדקה עשה: איכא בינייהו נחש.
שבסקילה ת"ל סקול:
רבי יאשיה רבי יונתן אומר ד מק' ועד רובו
ד' אבות נזיקין הזאב
והברדלס.
פ"ה פוטיי"ש ולא
דת"ק חשיב ליה בהדי הנך ובעי
והארי והדוב והנמר
של שבט ואפילו ר'
יונתן לא קאמר אלא
והברדלס והנחש הרי אלו
משמע כן דאותו
כ"ג ור"ע באינך סבירא ליה כוותיה
מועדין כו' ר' אלעזר אומר
רובו אבל כולו לא
אמר רב מתנה הכא
אינו עז כל כך וכאן משמע שהוא עז
בר מנחש כדאמרינן בארבעה אבות
בזמן שהן כו'. כריש
בנשיא
לקיש דייקא: אין דנין את
ביותר ודרכו להמית את האדם וכן
נזיקין נחש מועד לעולם
השבט אלא בב"ד של
דברי הכל: לענין ע"ז. חלק
בפרק אלו מציאות אמרי' המציל מן הארי ומן הדוב כו'
בין יחידים למרובים דעיר הנדחת בעי
שבעים ואחד. אוקמא
ובפ"ק דב"ק תנן הרי אלו מועדים ואפשר שהוא מין נחש דהא
סנהדרי גדולה כדיליף לקמן ויחיד נידון בכ"ג דכתיב
רבינא במסקנא בשבט
והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך ב"ד שבשעריך: למימרא.
מפרש התם בגמ' דברדלס היינו אפא וצבוע זהו אפא וצבוע
שהודח ואע"ג דתניא עד
כמה עושין עיר הנדחת
זהו אפעה שהרי גיא הצבועים מתרגמינן מישר אפעיא
דשבט שלם שהודח בדינא דרבים דיינינן ליה כדינא דעיר הנדחת
מעשרה ועד מאה דברי ר'
דמיקרי מרובין דיינינן ליה בסייף ובסנהדרי גדולה: מעשרה ועד מאה.
וכתיב אפעה ושרף מעופף ומיהו יש עדיין ברדלס אחר
יאשיה ר' יונתן אומר
דהא בפ"ק דבכורות חשיב אפעה לע' שנה ברדלס לג' שנים
בציר מעשרה לא מקרי עיר וטפי ממאה נפקא מתורת עיר והוו להו
ממאה ועד רובו של שבט.
הני מילי לקטלא דלא
ואע"ג דחשיב לה התם בהדי זאב וארי ע"כ לאו היינו ההוא דהכא
ציבור ובציבור לא כתיב סייף הלכך כל א' נידון בפני עצמו ובסקילה:
קטלינן ליה אלא בסקילה
ודב"ק דהא מפרש התם דהיינו אפא דהוא אפעה ויתכן דההוא
בנשיא
כדין יחיד אבל בדינא
דרבים בע"א דיינינן ליה.
דבכורות הוא פוטיי"ש שפ"ה בכאן וכן ההיא דפ"ק דפסחים
אם חולדה וברדלס מצויין שם משמע שהיא חיה קטנה כעין חולדה:
ור'
יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו. אדר"א דמתני' קאי דקסבר
ז) (אית) להם תרבות ואין להם בעלים ותימה דבפ"ק דב"ק
תנן ר"א אומר בזמן שהם בני תרבות אינן מועדים ואומר ר"ת דהתם גרס ר' אלעזר שמזכירו אחר ר"מ התם בגמרא והכא
ר' אליעזר שהוא קודם ר"ע ומיהו אכתי קשה דהתם תנן והנחש מועד לעולם אליבא דכ"ע והכא קאמר ריש לקיש והוא שהמיתו
אבל לא המיתו לא דיש להם תרבות ויש להם בעלים אפי' נחש ושמא יש לחלק דלענין דאין להורגן כל הקודם קאמר הכא דיש
להם תרבות אפי' נחש אבל לא לענין נזק שלם ועוד אר"ת תרבות דהתם הוא שגידלם בביתו ותרבות דהכא $ היינו בקשורים
מאי
זכה זכה לעורן. במרובה
בשלשלאות כגון ארי בגוהרקי שלו דאין להורגם אלא כשהמיתו אפי' נחש ח):
גבי חתול כולהו מודו דזכה לעורו: תניא כוותיה דר"ל. הא דלא חשיב הך בריש החולץ בהדי תלת דהלכה
אליבא דר"א פליגי: מעשרה עד ק'. הא דלמר חשיב עיר בק' ולמר בעשרה נראה דפליגי בקרא
כר"ל משום דהכא
דעמוס ה' דכתיב העיר היוצאת אלף
תשאיר מאה והיוצאת מאה תשאיר עשרה:
מה