דיני
ממונות בשלשה
פרק ראשון סנהדרין טז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מה
תחילתה קלפי אורים ותומים. הא דאמר בריש הדר
בנשיא שבט שחטא. ובאחת מכל מיתות ב"ד: דרב אדא בר אהבה
קלב א ב
א) ב)
ג)
לקמן: וכתחילתה של א"י. כך דינה לעולם אם נפלה מחלוקת נחלה
גבי יהושע דלא אשכחן דאיצטריך ליה לאלעזר לשאול
קלג ג ד
ד)
בשבט: קלפי אורים ותומים. ביש נוחלין מפורש: אע"ג
באורים ותומים לאו אחלוקת הארץ קאמר דגזירת הכתוב היא אלא
ה)
❖
דקטלינן ביחיד. דדינא של שבט בסקילה
בשאר דברים הצריכים לשאול באורים ותומים שהיה נגלה לו בנבואה:
אפ"ה בדינא דרבים דיינינן
ו)
איש ואשה אתה מוציא לשעריך.
ז)
ליה דבעי ע"א ולא בדינא דיחיד
בכ"ג: לשעריך. לב"ד שבשעריך
הכא לא חשיב עיר איש ואף
בנשיא שבט שחטא עסקינן מי לא אמר
ח)
רבינו חננאל
דהיינו סנהדרי קטנה ואי אתה מוציא
על גב דבפ' אלו דברים
ט) י)
רב אדא בר אהבה 1 כל הדבר הגדול
❖
וכר' הושעיא דאמר
(א) כולה אלא בסנהדרי גדולה: י)דרבי
גבי פסח בטומאה
יביאו אליך דבריו של גדול האי נמי גדול
והוצאת את האיש ההוא
חמא בר' יוסי לקמן: אתיא הזדה
אמר איש נדחה ואין ציבור נדחים
או את האשה ההיא
הוא עולא אמר רבי אלעזר בבאין על
הזדה. בנביא השקר כתיב
ואפילו כל העיר טמאה נדחים לפסח
אשר עשו את הדבר
תורה אור השלם
עסקי נחלות וכתחילתה של ארץ
ישראל
הרע הזה אל שעריך את
אך הנביא אשר יזיד ובזקן ממרא
שני עד דאיכא רוב ישראל $שאני הכא
1. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל
האיש או את האשה איש
מה תחילתה שבעים ואחד אף כאן שבעים
משום דמצינו שחילק הכתוב בין
כתיב והאיש אשר יעשה
או אשה אתה מוציא
עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל
ואחד אי מה $ תחילתה קלפי אורים
ותומים
יחידים למרובים כמו בין עיר הנדחת
בזדון מה זקן אינו נהרג אא"כ המרה
לשעריך ואי אתה מוציא
יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר
ליחיד: אין הבור מתמלא מחולייתו.
כל השבט כולו אל
הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל
וכל ישראל אף כאן קלפי אורים ותומים
על פי ב"ד הגדול דכתיב וקמת
שעריך. רב מתנה אוקמה
מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:
ועלית אף נביא אינו נידון אלא בבית
פ"ה כגון אם עקר חוליא מבור
וכל ישראל אלא מחוורתא כדרב מתנה
למתניתין בנשיא שבט
שמות יח כב
2. וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ
דין הגדול: והא הזדה. דזקן ממרא:
שחטא שנידון בשבעים
עמוק וחזר והשליכו לתוכו אין הבור
רבינא אמר לעולם בשבט שהודח ודקא
ואחד. ועולא אמר ר'
הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה
כי כתיבא בקטלא כתיבא וקטלא
מתמלא ממנה ולא יתכן דאמרינן בפ'
קשיא לך בדינא דרבים דיינינן ליה אין אע"ג
אלעזר אוקמה בבאין על
הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת
דידיה בעשרים ושלשה. דכי כתיב
הרואה כשנטל הקב"ה
עסק נחלות. וכן מפורש
הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל
דקטלינן ביחיד בי דינא דרבים דיינינן
א
בירושלמי בחורש שבין
וקמת ועלית בהוראה כתיב שבאין
ב' כוכבים מכימה והביא מבול לעולם
שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת
ליה מי לא א"ר חמא בר' יוסי א"ר אושעיא
שני שבטים היא מתניתא.
הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים
(ב) לשואלו מה יורו וחוזר לעירו ואם
ומילא הנקב מעש ופריך ולימלייה
ולא
פי' חורש יער:
דברים יז ה
וָמֵתוּ:
והוצאת את האיש ההוא או את האשה
הורה לעשות כבתחילה נידון כשאר
מדידיה ומשני אין הבור מתמלא
3. אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד
2
את נביא השקר אלא
בע"א אתיא הזדה הזדה.
ההיא וגו' איש ואשה אתה מוציא לשעריך
לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת
המומתין בכ"ג דהא לא תני במתניתין
מחולייתו וי"מ דקרקע שרגילין להניח
כתיב בנביא השקר בזדון
אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר
ולא את זקן ממרא: דבר דבר
על שפת הבור קורין חוליא כי ההיא
ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך
ב
דברו הנביא ובזקן ממרא
וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים
מהמראתו. בנביא בקטליה כתיב
דתנן חוליית הבור
(בקטלא כתיבא כתיב
אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא
הכא נמי איש ואשה אתה מוציא לשעריך
ועשית ע"פ הדבר והא
דברים יח כ
הַהוּא:
אשר יזיד לדבר דבר וגו'
והסלע שהם גבוהים עשרה וקאמר
ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך:
4. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה
הזדה כי כתיבא והמראתו
ובהמראת זקן כתיב ועשית ע"פ
אין הבור מתמלא מאותה חוליא ור"ת
היא בע"א) אבל הריגתו
בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל
ג לא את נביא השקר: מנהני מילי א"ר יוסי
הדבר: וליהדר זקן ממרא וניגמר.
פירש מחולייתו היינו ממקורו דאין
בכ"ג היא ומשני ריש
הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם
בר' חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא
לקיש אלא דבר דבר גמר
3
4
אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל
קטלי' בסנהדרי גדולה הזדה הזדה
מתמלא הבור מים ממקור נביעתו
בנביא השקר כתיב אשר
הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא
מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בשבעים
מנביא דהא בקטלא דתרווייהו כתיב
וכן מוכח במדרש דאמר אין הבור
ידבר הנביא ובזקן ממרא
וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל:
ואחד והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא
הזדה ונימא מה נביא בסנהדרי
מתמלא מחולייתו אלא אם כן
כתיב כי יפלא ממך דבר
דברים יז יב
5. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר
למשפט. ואקשינן וליהדר
דכתיבא וקטלא בעשרין ותלתא הוא אלא
גדולה דהא גמרינן מהמראת זקן אף
ממשיכין לו מים ממקום אחר:
זקן ממרא וליגמר הזדה
אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם
ואחרי הזדה מנביא השקר מה
מיתת זקן בסנהדרי גדולה וניתני
אמר ריש לקיש גמר דבר דבר מהמראתו
הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ
3
5
זה בע"א אף זה בע"א
במתני' ולא את הזקן ממרא
וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל
ולהדר זקן ממרא ולגמר הזדה הזדה מנביא
השקר דבר דבר גמיר הזדה
ופרקינן דבר דבר גמיר
אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: דברים יז י
אלא בב"ד של ע"א: דבר דבר. הך
6. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל
הזדה לא גמיר: ולא את כהן גדול: מנהני מילי אמר רב אדא בר אהבה
דאיכא למימר מופנה הוא
גזירה שוה דדבר דבר גמיר ליה האי
הזדה הזדה לגופיה בא:
עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה
דאמר קרא כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול מיתיבי דבר גדול
ולא את כהן גדול אלא
1
תנא מרביה אבל הך דהזדה הזדה לא
יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל
בע"א מנא לן כדתניא את
דבר קשה אתה אומר דבר קשה או אינו אלא דבריו של גדול כשהוא אומר
הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ
גמיר ליה מרביה וקל וחומר אדם
הדבר הגדול דבריו של
שמות יח כו
הֵם:
את הדבר הקשה יביאון אל משה הרי דבר קשה אמור הוא דאמר כי
דן מעצמו ואין אדם דן גזירה שוה
7. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן
6
גדול פי' כל דבר בדיני
נפשות של כהן גדול לא
האי תנא דתניא דבר גדול דבריו של גדול אתה אומר דבריו של גדול או
יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט
מעצמו אלא אם כן קיבל מרבו הלכה
יהיו אלא בב"ד הגדול:
הָאוּרִים לִפְנֵי יְיָ עַל פִּיו
למשה מסיני דאיכא למימר קרא
אינו אלא דבר הקשה כשהוא אומר הדבר הקשה הרי דבר קשה אמור
בעי ר' אלעזר שור של
יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא
למילתא אחריתא אתא וכן הלכה
כ"ג בכמה מדכתיב וגם
וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל
הא מה אני מקיים דבר גדול דבריו של גדול והאי תנא תרי קראי למה
❖
בעליו יומת למיתת בעלים
הָעֵדָה: במדבר כז כא
רווחת בישראל: יביאו אליך. ומשה
לי חד לצואה בעלמא וחד לעשייה ואידך א"כ לכתוב או גדול גדול או קשה
דידיה מדמינן ליה בע"א
במקום שבעים ואחד קאי: דבריו
או למיתת בעלים בעלמא
קשה מאי גדול ומאי קשה שמע מינה תרתי בעי רבי אלעזר שורו של כהן
של גדול. דינו של בעל שררה כגון
מדמינן ליה בכ"ג ולא
גליון הש"ס
גדול בכמה למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה או דילמא למיתת בעלים
איפשיטא ומדבעי שור
נשיא וכהן גדול: והאי תנא. דדרש
גמ' אי מה תחילתה קלפי.
מכלל דממונו (פשיטא)
דעלמא מדמינן ליה $ אמר אביי מדקא מבעיא ליה שורו מכלל ד דממונו
דבר גדול דבר קשה למה לי תרי
ליה דלאו במיתה דידיה
שם אמר
פשיטא ליה פשיטא מהו דתימא הואיל וכתב כל הדבר הגדול כל דבריו
קראי: שורו של כהן גדול. אם המית
דמי אלא כממונא דעלמא:
אין מוציאין למלחמת
אביי מדקא מיבעי ליה.
איש: מדקא מיבעיא ליה שורו.
של גדול קא משמע לן: אין מוציאין כו': מנהני מילי אמר ר' אבהו דאמר
הרשות כו'. מנא לן
שמע מינה שורו הוא דמספקא ליה
תוס' ד"ה איש
קרא ולפני אלעזר הכהן יעמוד הוא זה מלך וכל בני ישראל אתו זה
א"ר אבהו דאמר קרא
7
וכו' שאני הכא.
ולפני אלעזר הכהן יעמוד
משום דכתיב וגם בעליו
משוח מלחמה וכל העדה זה סנהדרי ודילמא לסנהדרי הוא דקאמר להו
ושאל לו וגו' הוא זה
יומת כמיתת בעלים אבל שאר ממונו
❖
רחמנא דלישיילו באורים ותומים אלא כי הא דאמר רב אחא בר ביזנא אמר
מלך וכל ישראל אתו
פשיטא לן דבשלשה ככל דיני ממונות:
זה משוח מלחמה וכל
רבי שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כיון שהגיע
העדה זו הסנהדרין ודחינן
כל דבריו. ואפילו ממונו ליבעי סנהדרי
התם לסנהדרין הוא דאתא
חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו מיד היה דוד עומד
הגהות הב"ח
גדולה: ודילמא. הא דקא מדכר
דאמר רחמנא דלישיילו
ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי
(א) רש"י
קרא בסנהדרי גדולה משום שאילת
באורים ותומים אלא כי
כל
הא כנור תלוי למעלה
ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין לפרנסה אמר להן
אורים ותומים הוא אתא לאשמעינן
העיר (ב) ד"ה
ממטתו של דוד כו' עד
דנשאלין לסנהדרין באורים ותומים
לכו והתפרנסו זה מזה אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור
לשאול
כיון שעלה עמוד השחר
❖
וכן למלך וכן למשוח מלחמה אבל לא
נכנסו חכמי ישראל אצלו
מתמלא מחולייתו אמר להם לכו פשטו ידיכם בגדוד מיד יועצין באחיתופל
אמרו לו ישראל צריכין
להדיוט ולעולם לענין לצאת למלחמה
ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים אמר רב יוסף מאי קרא
פרנסה. אמר להן ילכו
יוצאין בלא רשות סנהדרי: כנור.
ויפרנסו זה מזה. א"ל
ואחרי
מוסף רש"י
נקב שלו כלפי צפון היה ובלילה רוח
אין הקומץ משביע את
הוא זה מלך.
ארי ואין בור מתמלא
צפונית מנשבת דקיימא לן
ארבע רוחות מנשבות בכל יום מזרחית בבקר ורוח דרומית בחצי היום ומערבית בתחילת
מחולייתו. פי' החופר בור
(יומא
לילה וצפונית בחצי לילה כמהלך חמה
שמהלכת ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון ותניא ביבמות כל אותן ארבעים
עג:) וכל בני ישראל
אם יחזור העפר שהוציא
אתו.
ממנו לתוכו אינו מתמלא
שנה שהיו ישראל במדבר אף על פי שנזופים היו ולא נשבה להם רוח צפונית ביום לא היה יום שלא נשבה להם רוח צפונית בחצי הלילה
עד שתוסיף בו עפר אחר
אלמא חצות לילה עת נשיבתה לעולם ופעמים שהיא מנשבת אף ביום והיא רוח נוחה ויפה לבריות והיום מאיר בה: והיה דוד עומד ועוסק
(שם) כנור היה תלוי
ועוד ראינו מפורש אין
בתורה. כדכתיב חצות לילה אקום : קומץ. פרנסה מועטת: ואין הבור מתמלא מחולייתו. עוקר חוליא מבור עמוק וחוזר
למעלה ממטתו של
בור מתמלא מחולייתו מן
דוד. כיון
והשליכה לתוכו אינו מתמלא בכך. כלומר אין סיפק בידינו לפרנס עניים שבתוכנו: ונמלכין בסנהדרין. נוטלין רשות מהן והיינו מתני':
שהגיע חצות הלילה
בניהו
רוח צפונית מנשבת בו.
(ברכות ג:) ואין הבור
מתמלא מחולייתו. (שם) יועצין באחיתופל.
(שם) ונמלכין בסנהדרין. (שם) ושואלין באורים ותומים. (שם)