כהן גדול פרק
שני סנהדרין
יט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
היינו
סגן היינו ממונה. וליכא למימר דהיינו משוח שעבר דפשיטא
ואין עשה. יבמה יבא עליה : ביאה ראשונה. דייבום
יט
א) ב)
א
ג)
מקיימא מצות עשה ביאה שניה לאו מצות יבום הוא: ומן המקדש
דלא מיקרי ממונה והר"ר יעקב בר' יהוצדק פירש דמשמע
כ ב ג
ד)
לא יצא. בכהן גדול אונן כתיב דהא כתיב לעיל מיניה
ממתני' גם כשהוא מתנחם מאחרים דממונה ממצעו ומוסיף הוא
ה)
לאביו ולאמו לא יטמא: מקדושתו לא
יצא. כלומר יעשה חיזוק
כל העם אומר לו וכו' ט)ובבריי' וקאמר משוח שעבר לא אתי גביה:
ו)
ושמע מינה אבלים משמאל וכו'.
כא ד ה
ז)
לדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה
ח) ט)
וליטמא: מרריה. מרירות לבו: משוח
פירוש דתנן ממצעו בינו
ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא מן
י)
א
❖
כב ו
שעבר. כגון שאירע בו פסול בכהן
לבין העם י) בברייתא קתני ראש בית
האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה
האב ואבלים (ד) משמאלו וכל העם
גדול ומינו אחר תחתיו וכשעבר פסולו
גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה תניא
כג ז
ב
אלמא שיהו העם ראשונים משמאלו
של ראשון חוזר לעבודתו ושני קרא
נמי הכי אם קדמו ובעלו ביאה ראשונה
תורה אור השלם
ג
כד ח
ליה משוח שעבר: חלשה דעתיה.
ואם כן האבלים היו משמאל העם:
קנו ואסור לקיימן בביאה שניה: מת לו
כה ט
אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו.
1. וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא
(א)
דכהן גדול: חדי בי. שמח באבלי:
וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ
מת כו': ת"ר 1 ומן המקדש לא יצא לא יצא
ש"מ. מדקתני סגן מיכן והעם מיכן
וא"ת וכי איך יכול לדון והא
אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן
עמהן אבל יוצא הוא אחריהן כיצד הן
וכהן באמצע היינו סגן היינו ממונה
אמרינן לעיל אין מושיבין מלך
מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי
כו י
ויקרא כא יב
יְיָ:
נכסין והוא נגלה הן ניגלין והוא נכסה:
בסנהדרין משום דכתיב לא תענה
דמתני'ח) דקתני הממונה ממצעו לכהן
2. בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר יְיָ
ונותנו בינו לבין העם: אבלים
על ריב וי"ל דהכא מיירי דוקא לדון
ויוצא עד פתח כו': שפיר קאמר ר' יהודה
דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ
כז כ
לשמאל המנחמים. מדקתני ואבל וכל
דיני ממונות דלא איכפת לן אם לא
גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא
אמר לך רבי מאיר אי הכי (ב) לביתו נמי לא
כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין
יוכלו לענות אחריו כדאמרי'
העם משמאלו והרי הוא היה מן
כח ל
אלא ה"ק מן המקדש לא יצא מקדושתו לא
מְכַבֶּה
מִפְּנֵי רֹעַ
המנחמין וקתני אבלים לשמאלו:
דיני ממונות מתחילין מן הגדול ומיהו
מַעַלְלֵיכֶם:
יצא וכיון דאית ליה הכירא לא אתי למינגע
ירמיהו כא יב
וש"מ. כן מנהג תנחומין (ג) שורה שיהו
קשה דאפילו דיני נפשות נמי אשכחן
כט מ
3. הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ הַגּוֹי
ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מקרי ואתי
אבלים עומדין במקומן וכל העם
כדכתיב ויחגור [גם] דוד [את]
לֹא נִכְסָף: צפניה ב א
ונגע: כשהוא מנחם: ת"ר כשהוא עובר
עוברין איש איש כשמגיע אצל האבל
חרבו דהא לקמן ילפינן מיניה
ד
4. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא
נ
בשורה לנחם את אחרים סגן ומשוח שעבר
מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד
מנחמו ועובר מדקתני כשהוא עובר
דדיני נפשות מתחילין מן הצד וכיון שהיה
בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ
לנחם וגבי מתנחם קתני כשהוא
חושב דוד עצמו למלך היאך היה דן
בימינו וראש בית אב ואבלים וכל העם
וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה
עומד בשורה להתנחם: ובנה אחריה.
עמהם וי"ל כיון שהיה אותו הדין
הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו
משמאלו וכשהוא עומד בשורה ומתנחם
ה
יוּמָת: שמות כא כט
בנה הקטן לא יהלך אחריה אלא
לכבודו על שמרד נבל בו לא היה לו
מאחרים סגן מימינו וראש בית אב וכל
5. וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים
לפניה: משום מעשה שהיה. שגנבוהו
בושת אם ידברו האחרים לפניו אבל
אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְיָ
העם משמאלו אבל משוח שעבר לא אתי
בשאר מלכי בית דוד ודאי אין דנין דיני
פריצים מאחריה ונתנוהו בבית וכשחזרה
לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים
נפשות כדפרישית: ינאי המלך
גביה מ"ט חלשא דעתיה סבר קא חדי בי
אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם:
ולא ראתהו התחילה צועקת ובוכה בא
❖
דברים יט יז
א"ר פפא ש"מ מהא מתניתא תלת שמע
עמוד על רגליך ויעידו בך. ואם תאמר
אחד מהם ואמר בואי ואראנו ליך
מינה היינו סגן היינו ממונה ושמע מינה
ונכנסה אחריו ועינו אותה: מספרות.
והא אמרינן התם אפי' ת"ח א"צ
ו
גליון הש"ס
זו עם זו: משום ייחוד. שמא ילך
אבלים עומדין וכל העם עוברין ושמע מינה
לעמוד משום דהאי עשה והאי עשה
ז
אדם שם ואם לא ישמע קול אדם
ועשה דכבוד תורה עדיף כדאמר
גמ' דכתיב בית דוד.
אבלים לשמאל המנחמין הן עומדין ת"ר
ח
יכנס ויתייחד שם ותנן
בפרק שבועת העדות
בראשונה היו אבלים עומדין וכל העם
לא יתייחד אדם עם ב' נשים.
וכיון דחכם אינו צריך לעמוד כ"ש
עוברין והיו ב' משפחות בירושלים מתגרות
❖
ובבית הכסא שבשדות קמיירי שהיה
מלך דטפי עדיף מלך מת"ח כדקאמר
זו בזו זאת אומרת אני עוברת תחלה וזאת
בית הכסא שלהם בשדה חוץ לעיר
לקמן דאפי' למ"ד הרב שמחל על
אומרת אני עוברת תחלה התקינו שיהא
והכל ניפנים שם: בין שאבלים עומדין
כבודו כבודו מחול מלך שמחל על
הגהות הב"ח
העם עומדין ואבלים עוברין: (חזר והלך
שם כו'. וכך הורה לי שאין שינוי
כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום
(א) גמ' לקיימה
וסיפר סימן): אמר רמי בר אבא החזיר רבי
תשים עליך מלך וכו' וי"ל דודאי עשה
מנהג בדבר בין שהיו אבלים עומדין
(ב) שם
דכבוד תורה עדיף וא"כ אעפ"י שאין
בין אבלים עוברין אין כאן קלקול:
יוסי את הדבר ליושנו בציפורי שיהיו
מביתו
(ג) רש"י
והוא אומר תתנחמו. ברייתא היא:
ת"ח היה צריך לעמוד ינאי היה צריך
אבלים עומדין וכל העם עוברין ואמר רמי
בשורה
נחשא קא רמי. סימן הוא מטיל
לעמוד והאי דת"ח יכול למחול על
בר אבא התקין רבי
יוסי בציפורי ט שלא
(ד) תוס'
להם להרע שיצטרכו לנחומים בתמיה:
כבודו משא"כ מלך הוא משום קרא
וכל העם
תהא אשה מהלכת בשוק ובנה אחריה
משמאלו (ה) ד"ה
תנו עיניכם. לדונו בדין ולא תחניפו
דקאמר שום וגו' שתהא אימתו עליך
❖
משום מעשה שהיה
ואמר רמי בר אבא
כי
ולא תשאו פניו: ויעידו בך. שעבדך
כי כבודו בא לו משום דמצות המקום
התקין ר' יוסי בציפורי י שיהיו נשים מספרות
כך הוא ואין יכול להפקיע מצות
הרג את הנפש דעבדו כחמורו והפסד
בבית הכסא משום ייחוד אמר רב מנשיא
המקום אבל ת"ח תורתו דיליה ויכול
ממון הוא לו לפיכך צריך לדונו בפניו:
מוסף רש"י
נפנה בר עות שאילית את רבי יאשיה רבה בבית
למחול היטב על כבודו דשלו היא
יבא עשה.
כדאמרי' במס' ע"ז בתחלה
(יבמות כ.) גזירה
עלמין דהוצל ואמר לי אין שורה פחותה מעשרה בני אדם ואין אבלים
כ
ביאה ראשונה.
נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף
מן המנין בין
שאבלים עומדין וכל העם עוברין בין שאבלים עוברין וכל
אטו
נקראת על שמו שנאמר (ה) אם
ביאה שניה.
העם עומדין: כשהוא מתנחם כו': איבעיא להו כי מנחם הוא אחריני
בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה
היכי אמר להו ת"ש והוא אומר תתנחמו היכי דמי אילימא כי מנחמי אחריני
יומם ולילה: ינאי המלך עמוד על
(שם כ:) התקוששו.
לדידיה אמר להו איהו תתנחמו נחשא קא רמי להו אלא ל כי מנחם
רגליך וכו'. והא דאמרינן פרק
(צפניה ב
לאחריני אמר להו תתנחמו ש"מ: מלך לא דן כו': אמר רב יוסף
שבועת העדות שאם רצו
א)
לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותן $ דכתיב בית
להושיב שניהם מושיבין דאינו אסור
מ
2
אלא אחד עומד ואחד יושב ואם כן לא
דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט ואי לא דיינינן ליה אינהו היכי דייני
(רשב"ם ב"ב ס:)
היה המלך צריך לעמוד ובלבד שישב
והכתיב התקוששו וקושו ואמר ר"ל קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים
3
אותו
אלא מלכי ישראל מ"ט לא משום מעשה שהיה דעבדיה דינאי מלכא קטל
נפשא אמר להו שמעון בן שטח לחכמים תנו עיניכם בו ונדוננו שלחו ליה עבדך קטל נפשא שדריה להו שלחו
לי' תא אנת נמי להכא 4 והועד בבעליו אמרה תורה נ יבא בעל השור ויעמוד על שורו אתא ויתיב א"ל
שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה
עומד שנאמר 5 ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו'
אמר לו לא כשתאמר
אתה אלא כמה שיאמרו חבריך
נפנה