זה
בורר פרק
שלישי
סנהדרין
כז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבא
אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. תימה הא דאמר בפ' חזקת
עד זומם. העיד בניסן והוזם בתשרי על עדות זו: למפרע. כל
מב א
א) ב)
הבתים זה אומר של אבותי ואכלתיה שני
עדיות שהעיד מניסן ואילך פסולין שהרי משהעיד עדות זו הוא
ג)
רשע: מיכן ולהבא. משהוזם: חידוש הוא. שנפסלין שנים בשביל
חזקה וזה אומר כו' האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני
ד)
מג ב ג
חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה וקאמר התם אוקי חזקה
שנים שאומרים עמנו הייתם דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא
ה) ו)
ז)
בהדי חזקה ואוקי ארעא בחזקת
גזירת הכתוב הוא הלכך אין לך בו
מד ד ה
אבהתא ואמר רבא עדות מוכחשת
אלא משעת חידוש ואילך משעה
עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל
ח)
א
מה ו
שהוזם: פסידא דלקוחות. שלקחו
היא והשתא מאי נפקא לן מינה כיון
ט)
ורבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל אביי
❖
י)
שדות על פיו וחתם בשטרא מניסן
דאמר רבא מכאן ולהבא הוא נפסל
❖
אמר למפרע הוא נפסל מעידנא דאסהיד
עד תשרי ועדיין לא היה ידוע שהוא
ה"נ היה לו לומר למאי דאיתכחוש
רשע הוא והתורה אמרה 1 אל תשת ידך
פסול: מאי בינייהו. בין הני תרי
איתכחוש אבל לעדות של אבהתא
רבינו חננאל
עם רשע אל תשת רשע עד רבא אמר מיכן
טעמי דרבא: תרי בחד. תרי כיתות
שהיה קודם שהוכחשו לא וה"נ גבי
תורה אור השלם
ואמר טעמא מאי משום
ולהבא הוא נפסל עד זומם חידוש הוא מאי
שהעידו בכת זו שנים אמרו לכל אחד
הזמה קאמר רבא גבי טביחה ומכירה
1. לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא
דסברי מצוה קא עבדינן
חזית דסמכת אהני סמוך אהני אין לך בו
עמנו הייתם במקום פלוני. חידוש ליכא
דהוזמו על הטביחה ולא על הגניבה
והאי דשמתינהו להו כי
אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע
היכי דליהוי להו כפרה.
לִהְיֹת עֵד חָמָס:
פסידא דלקוחות איכא: א"נ דפסלינהו.
אלא משעת חידושו ואילך איכא דאמרי רבא
למאי דאיתזום איתזום בהכחשה לא כ"ש
❖
מכלל דהני דמשמתי בדבר
שמות כג א
להני תרי: בגזלנותא. שהעידו שגזלנין
וכ"ת דהתם מיירי שתוך כדי דבור
נמי כאביי סבירא ליה ומאי טעם קאמר
עבירה אי לקו פסולין הן:
אתמר עד זומם אביי
הם על גזילה שגזלו בניסן. חידוש ליכא
הוכחשו והא מוכח אותה שמעתין
מכאן ולהבא משום פסידא דלקוחות מאי
אמר למפרע הוא נפסל
גליון הש"ס
דפרק מרובה גבי
דהא מילתא אחריני קמסהדי אבל
בינייהו איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד (א)
מעידנא דאסהיד הוה ליה
פסידא דלקוחות איכא: יע"ל קג"ם.
טביחה ומכירה דאפילו תוך כדי דבור
תוס' ד"ה אין וכו'
רשע והתורה אמרה אל
אי נמי דפסלינהו בגזלנותא ואמר ר' ירמיה
ובבישול חדא שעה אסור.
תשת רשע עד פי' כגון
יאוש שלא מדעת באלו מציאות
לא מיפסלי למפרע אליבא דרבא וי"ל
מדיפתי עבד רב פפי עובדא כוותיה דרבא
שהעיד בב"ד בר"ח ניסן
כיון שאותם שתי עדיות בקרקע אחת
עד זומם הכא. לחי העומד
והוזם בתשרי כל עדיות
מר בר רב אשי אמר הלכתא כותיה דאביי
הוי כעדות אחת כדמפליג התם אבל
מאיליו בפ"ק דעירובין קידושין
שהעיד מניסן כולן פסולין
ואם היא עדות בשטר
והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם מומר
שלא נמסרו לביאה בהאיש מקדש
הכא אף על פי שהוחזקו שקרנין על
ב
בב"ד משהוחזק השטר
הטביחה על הגניבה לא הוחזקו:
גילוי דעת בגיטין
אוכל נבילות לתיאבון דברי הכל פסול
בב"ד מאותו היום נפסל
אין לך בו אלא חידושו. משמע
בהשולח גט מומר אוכל
ו)
העד אע"פ שאחר זמן
להכעיס אביי אמר פסול רבא אמר כשר
ג
באו העדים שפסלוהו
נבילות להכעיס לקמן: ה"ג מומר ו)
דהחידוש הוי ממה שאני פוסל
אביי אמר פסול דהוה ליה רשע ורחמנא
והלכתא כאביי בהא:
אוכל נבילות לתיאבון דברי הכל פסול.
את הראשונים תימה דהתם
וכבר פירשנוהו באר היטב
אמר אל תשת רשע עד ורבא אמר כשר
דכיון דמשום ממון קעביד דהא
קאמר לימא רבא דאמר כרב
בפ' מרובה מדת תשלומי
רשע דחמס בעינן מיתיבי אל תשת רשע
כפל. מומר אוכל נבלות
שכיחא בזול טפי מדהיתירא הוה ליה
חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה
לתיאבון כלומר אכל
עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ד ומועלין
❖
כרשע דחמס ופסול לעדות: שבועת
לי ומפסלי שתי העדות אפי' בהוכחשו
נבילה לתיאבון אכילת
בשבועות מאי לאו אחד שבועת שוא ואחד
שוא. על העמוד של אבן שהוא של
בעלמא דמכחשי אהדדי תרווייהו
בשר (לתאות בשר) דברי
ה
הכל פסול לעדות דאמרינן
שבועת ממון לא אידי ואידי שבועת ממון
פסולי ואם כן מאי חידוש הוא גבי
אבן. שבועת שקר על העמוד של אבן
כשם שבתאותו לאכל
הגהות הב"ח
הזמה אי פסלינן עדים הראשונים
שהוא של זהב. אע"ג דלאו רשע דחמס
ומאי שבועות שבועות דעלמא מיתיבי אל
בשר עבר על לא תאכלו
(א) גמ' ותרי
כל נבילה כך בתאותו
הוא: ומלוי רבית. הני אין אבל אוכל
ויש לומר דלמאי דבעי למימר התם
תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו
בחד (ב) רש"י
לדבר אחר יקח ממנו
מעיקרא דרבא סבירא ליה דרב
נבילות להכעיס לא. ומיהו לתיאבון
גזלנין ומלוי רביות תיובתא דאביי תיובתא
ממון ויעבור על לא
חסדא היינו ללישנא דפסידא דלקוחות
כגזלנין ומלוי ריבית דמו דמשום ממון
מממון (ג) ד"ה
תענה ברעך עד שקר אבל
נימא כתנאי עד זומם פסול לכל התורה
ו
האוכל נבילה להכעיס
וי"מ דהא דקאמר הכא חידוש לאו
קעביד הלכך חשוד למישקל שוחדא
ההיא
בוראו. אביי אמר פסול
כולה דברי רבי מאיר ר' יוסי אומר בד"א
ואסהודי שקרא: בדיני נפשות. שכיון
אפסולא דקמאי קאי אלא אהכשירא
❖
הוה ליה רשע והתורה
שהוזם בדיני נפשות אבל הוזם בדיני ממונות
שהוחשד לחמור הוחשד לקל: אביי
דבתראי כלומר היה לנו לפוסלן כל
אמרה אל תשת רשע
עד רבא אמר כשר רשע
כשר לדיני נפשות נימא אביי כר"מ ורבא
כר' מאיר. דהיינו נמי מקולא לחומרא
שתי כיתות וכיון דאיכא חידוש לא
דחמס בעינן מיתיבי אל
מוסף רש"י
דאוכל נבילות רע לשמים ואינו רע
ילפינן אף לגבי הפסול לפוסלן כלל
כר' יוסי אביי כר"מ דאמר אמרינן מקולא
תשת רשע עד אל תשת
לבריות אבל מעיד שקר בממון רע
הראשונים למפרע וכי האי גוונא
למפרע הוא נפסל.
חמס עד. אלו הגזלנין
לחומרא ורבא דאמר כרבי יוסי דאמר
ומלוי ברבית והמועלין
לשמים ורע לבריות שהרי מפסידן
אמרינן פרק ח)גיד הנשה
מחומרא לקולא אמרינן מקולא לחומרא
בשבועה מאי לאו אפילו
בעדותו וקא פסיל ליה אביי משום
דלא ילפינן דטעם כעיקר מבשר
שבועת שוא דליכא חמס
לא אמרינן לא אליבא דר' יוסי כ"ע לא פליגי
נבילות לעדות ממון: אליבא דרבי
(ב"ק
בחלב משום דאיכא בו חידוש בהתירו
וקשיא לרבא. ושנינן לא
כי פליגי אליבא דר"מ אביי כר"מ ורבא עד
עב:) משום פסידא
אידי ואידי שבועות דממון
יוסי דכ"ע לא פליגי. כלומר אביי
דהא אי תרו ליה בחלבא כולי יומא
דלקוחות.
כלומר שכפר בו ממון
כאן לא קאמר ר"מ התם אלא גבי עד זומם
ודאי לאו כרבי יוסי מצי לאוקומא
שרי $ ובבישול חדא שעה אסור ט):
(שם
ונשבע לו ואמאי תני
דאסהידו בי תרי בחד ותרי
דממון דרע לשמים ורע לבריות אבל הכא
עג.) מאי בינייהו.
שבועות ליתני והמועל
למילתיה דכיון דאמר רבי יוסי ממון
(ב)
(שם)
בשבועה ופרקי' שבועות
בחד. וקשה לר"ת
דרע לשמים ואין רע לבריות לא והלכתא
לנפשות לא מיפסל ואע"ג דממון
בי תרי בחד.
דעלמא כלומר שבועות
הוי רע לשמים ורע לבריות וכל שכן
חדא דמאי קאמר דאסהידו בי תרי
כוותיה דאביי והא איתותב ההיא רבי יוסי
שנשבעין זה לזה והאי
(שם) בגזלנותא.
שנויא לאו דסמכא היא
דמנבלה לממון לא אפסיל ולאביי על
בחד ותרי בחד ומשום הכי ליכא
היא ותיהוי נמי ר' יוסי ר"מ ור' יוסי הלכה
דגרסינן בגמ' (בשבועות
כרחיה תנאי היא: כי פליגי אליבא
חידוש הא תרי כמאה ועוד דמאי
כר' יוסי שאני התם דסתם לן תנא כרבי
מ"ה ע"א) ושכנגדו
דר' מאיר. כלומר לרבא לא תוקמא
קאמר דפסלינהו בגזלנותא הא לא הוי
חשוד על השבועה ואפי'
מאיר והיכא סתם לן כי הא דבר חמא קטל
שבועת שוא. ואסיקנא
מעין פלוגתייהו כלל דפליגי בהזמה
כתנאי דרבא אפילו אליבא דר"מ אמר
(שם) ביע"ל קג"ם.
שבועת שוא וכל דדמי
נפשא אמר ליה ריש גלותא לרב אבא
למילתיה (ג): האי. דקתני אלו הגזלנין
ולא שייך איכא בינייהו אלא מעין
לה פסולין לשבועה ולא
בר יעקב פוק עיין בה אי ודאי קטל
פלוגתייהו ועוד דעדים זוממין מבעי
ומלוי ריבית דמשמע אבל אוכלי
(שם)
אשכחנן כי האי גוונא
כשר לעדות ת"ש אל תשת
ליכהיוהו לעיניה אתו תרי סהדי אסהידו
נבילות כשרין: ר' יוסי היא. דאמר
ליה לעיל למימר כיון דאמרת תרי
רשע עד אל תשת חמס
בחד ותרי בחד ואמאי נקט עד זומם
מקולתא לחמירתא לא ויחידאה הוא:
ביה דודאי קטל אזל איהו אייתי תרי סהדי
(קדושין
עד אלו הגזלנין ומלוי
לכהיוהו לעיניה. ינקרו את עיניו
ונראה לר"ת דגרסינן דאסהידו תרי
נב.)
ברבית ועלתה תיובתא
ז)
אסהידו ביה בחד מהנך חד אמר קמאי דידי
לאביי ואע"ג דאיתותב
[בחד] ותו לא שלא הוזם כי אם האחד
דבטלו מיתות ב"ד והאי קנסא קא
גנב קבא דחושלא וחד אמר קמאי דידי גנב
הלכתא כוותיה דקיימא
והשתא ניחא דלהכי נקיט לעיל עד
עבדינן ביה דב"ד מכין ועונשין שלא
לן הלכתא כאביי ביע"ל
קתא
זומם לשון יחיד וניחא נמי הא דמהני
מן התורה. וי"א יטלו ממונו ויתנו
קג"ם מ' הוא מומר אוכל
נבילות להכעיס וע' הוא
ליורשין. ויש אומרים שמתא. וראשון עיקר: חושלא. שעורין קלופין: תרי המזימים טפי מההוא חד ולאו חידוש הוא וגרסינן נמי י)דפסליה
עד זומם. לימא חלוקת
בגזלנותא פירוש דאחד נפסל בגזלנותא והשני הוזם והשתא הוה
קתא
אביי ורבא כתנאי אביי
מעין פלוגתייהו קצת: מאי שבועות שבועות דעלמא. תימה ליתיב אביי לרבא מפרק כל הנשבעין דתנן ושכנגדו חשוד
כר' מאיר ורבא כרבי יוסי
דתניא עד זומם פסול לכל
על השבועה נשבע ונוטל וקא בעי למימר דאפי' שבועת שוא אלמא לא בעינן רשע דחמס מגו דחשוד אשבועת שוא דרע לשמים חשוד
התורה כולה דברי ר' מאיר
נמי אשבועת ממון דרע לשמים הוי רע לבריות וי"ל דלא דמי דהתם מן השבועה הוא רע לשמים ועכשיו שכופר ממון לחבירו הוה ליה נמי
א"ר יוסי בד"א שהוזם
בדיני נפשות אבל הוזם
רע לבריות הלכך מיראת שבועה לא יודה דכבר רע לשמים הוא ובהאי שבועה נמי ליכא כ"א רע לשמים כדפרישית אבל הכא גבי עדות
בדיני ממונות כשר בדיני
אע"ג דהוא רע לשמים משום שבועת שוא לא יעיד עדות שקר להיות רע לבריות :
נפשות לימא אביי דאמר
ואלו אפילו רשע דלאו דחמס
דהוא קל פסול. כר' מאיר דאמר הוזם אפילו בדיני ממונות שהוא קל פסול בדיני נפשות שהוא חמור ורבא כר' יוסי דאמר מחומרא לקולא אמרי כשם שפסול לחמור כך הוא פסול לקל אבל מקולא לחומרא לא אמרינן
ודחינן לא אביי דאמר כר' מאיר דקיי"ל הלכתא כתרווייהו ורבא אמר לך אנא דאמינא אפי' לר' מאיר ע"כ לא אמר ר' מאיר פסול אלא גבי עד זומם דממון דרע לשמים שעבר על לא תענה ורע לבריות שהעיד עליו
והענישו ממון. אבל גבי אוכל נבילה להכעיס דרע לשמים שעבר על לא תאכלו כל נבילה בלבד הוא לא מיפסיל ואסיקנא ואע"ג דעלתה בתיובתא לאביי הלכתא כוותיה. דהא מתניתא דאיתותב מינה לר' יוסי היא ובהא
לית הלכתא כר' יוסי אלא כר' מאיר הואיל וסתם לן תנא כוותיה. כי הא דבר חמא קטל נפשא אמר ליה ריש (לקיש) גלותא לרב אחא בר יעקב עיין בדיניה אי ודאי קטל ניכהיוה כלומר יכו אותו בממונו ליכהיוה מלשון
הכאה כך פירשוהו מקצת הגאונים דאמר' ליכהיוה יכה את עיניו ורוב חכמי הגאונים אמרו קונסין אותו ונוטלין את כחו ואת רוחו. אתו תרי סהדי ואסהידו דודאי קטל ואתו סהדי אחרינא אסהידו בחד מהני