כט:
זה
בורר פרק
שלישי סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כך
עט א אדם עשוי שלא להשביע את בניו. והא דאמר בגט פשוט
לא היו דברים. לא הודיתי לך. והרי עדים ששמעו: הוחזק כפרן.
א)
ואינו נאמן עליו בשבועה: כל מילי דכדי לא דכירי אינשי. דברים
שכיב מרע שהודה אצ"ל אתם עדיי משום דאין
ב)
של חנם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח היו שהשטה בו לא
אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן כדאמר הכא שלא להשביע
ג)
פ ב
דכירי אינשי ושכח אותה הודאה: כילתא. יריעה הפרוסה סביבות
את בניו וי"ל דהתם מיירי שתבעוהו
והודה דלא שייך טענה שלא
ד)
ה)
המטה: עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי.
להשביע אלא טענת משטה ואע"ג
רוצה אתה שיהו כל השומעין מעידין
דאמרינן לעיל דטענת משטה לא
לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן (אמר)
פא ג ד
ו)
בין ניעורין בין ישינים שהיה מכיר
טענינן ליה לבניו טענינן כדמשמע
ז)
רב פפא בריה דרב אחא בר אדא הכי
ח) ט)
זה בו שלא יודה בפני עדים אמר
התם דאי לאו דאין אדם משטה
אמרינן משמיה דרבא כל מילי דכדי לא
פב ה ו ז
א
בלבו שמא יהא סבור שכולם ישינים
בשעת מיתה טענינן ליה וטענת שלא
דכירי אינשי ההוא דאכמין ליה עדים
ויאמר הן: קב רשו. מלא קב שטרות
להשביע אפי' לדידיה טענינן כמו
שטען רב נחמן לההוא גברא: לחבריה בכילתיה אמר ליה מנה לי בידך
יש עליו: מאן מסיק בי. למי אני
פג ח ט י
הודה בפני ב' וקנו מידו כותבין.
אמר ליה הן אמר עירי ושכבי ליהוו עלך
חייב כלום: אדם עשוי. לומר לבריות
פד כ
סהדי א"ל לא אמר רב כהנא הא אמר ליה
ואע"ג דלא אמר כתבו משום
חייב אני מעות לפלוני להתרחק מעין
הרע: שלא להשביע. שלא ליראות
לא ההוא דאכמין עדים בקיברא לחבריה
דסתם קנין לכתיבה עומד כדפ"ה
פה ל
שבע מממון: עכברא דשכיב אדינרי.
מיהו אם רצה לחזור חוזר כדאמר
א"ל מנה לי בידך אמר ליה הן חיי ומיתי
❖
בפ' המוכר את הספינה
עשיר שלא נהנה מממונו כעכבר זה
ליהוו עלך סהדי אמר ליה לא א"ר שמעון
ששוכב על דינרי זהב ואינו נהנה
זכו בשדה זו לפלוני וכתבו את
הא א"ל לא אמר רבינא ואיתימא רב פפא
❖
מהן: ניזול וניהדר. נשלם החצי
השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה
מוסף רש"י
שמע מינה מהא הא דאמר רב יהודה אמר
שקיבלנו: כבר הורה זקן. ר' ישמעאל
והא דאמר בפ' אע"פ
אלא אם כן נעשה
רב צריך שיאמר אתם עדיי ב לא שנא כי
שקיבלתם על פיו ולא אחלוק על מה
אמר לעדים כתבו וחתמו והבו
גדול.
רבינו חננאל
אמר לוה ולא שנא כי אמר מלוה ושתיק
שעשה: וקנו מידו. כותבין שטר
ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי
חהוא דאכמין סהדי
(כתובות יט.)
לוה טעמא דאמר לוה לא אבל אי שתיק
לאו דוקא כתובו דה"ה אע"ג דלא
הודאה ואע"פ שלא אמר כתבו דסתם
בכילתא א"ל מנה לי בידך
קנין לכתיבה עומד: ואם לאו אין
אמר כתובו והאי דקאמר כתובו
❖
הכי נמי ההוא דהוה קרו ליה קב רשו אמר
(רשב"ם ב"ב קנה.)
א"ל אין עירי ושכבי ליהוו
כותבין. ואע"ג דאמר להו אתם עדיי
משום סיפא נקטי' דהיכא דלא קנו
עלך סהדי א"ל לאו אמר
מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני אתו תבעוהו
רב כהנא האמר לאו. ההוא
מיניה אף ע"ג דאמר כתובו צריך
וחייב לשלם לו אפילו הכי ניחא ליה
לדינא קמיה דרב נחמן א"ר נחמן אדם
דאכמין סהדי בקברא א"ל
ג
רבינו חננאל (המשך)
מלוה על פה ממלוה בשטר: שלשה.
לאימלוכי והא דקאמר קנו מיניה לא
מנה לי בידך א"ל אין חיי
עשוי שלא להשביע את עצמו ההוא דהוו
צריך לאימלוכי ביה לאו משום שאינו
עשאן בית דין והפקירן הפקר ויכולין
ומיתו ליהוו עלך סהדי
בפני שנים וקנו מידו
קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא
א"ל לא אמר ריש לקיש
כותבין דסתם קנין
יכול לחזור בשטר אלא מסתמא כל
לשנותו לעשות מלוה בשטר ולהיות
האמר ליה לאו. אמר
לכתיבה עומד ולא צריכין
שכיב אמר פלניא ופלניא מסקו בי זוזי בתר
כמה דלא הדר ביה רוצה הוא שיכתבו
במקום הלוה לעשות שליח לכותבה:
רבינא הא דק"ל וצריך
לאימלוכי ביה הודה בפני
דשכיב אתו תבעינהו ליורשין אתו לקמיה
אודיתא. שטר הודאה בפני שלשה
תדע דהא לא קנו מיניה פשיטא דמצי
שיאמר אתם עדי לא שנא
ג' ולא קנו מידו. רב אמר
אמר (מלוה) [לוה] ול"ש
כותבין רב אסי אמר אין
שלא קנו מידו: כניפי ויתבי. שלשה
דר' ישמעאל ברבי יוסי אמר להו כי אמרי'
הדר ביה ואיכא למ"ד א"צ לאימלוכי
אמר (לוה) [מלוה] ושתיק
כותבין הוה עובדא וחש
ביה וא"ת כיון דאינו חוזר בשדה
שהיו יושבין ובא והודה לו בפניהם
אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הני
ליה שפיר דמי וסהדותא
לה רב להא דרב אסי
מעלייתא היא דהני משום
ולא כתבי עד דממלכי
מ"ט חוזר בשטר אי שטר מתנה הוא
הואיל ולא זימנום וקיבצום לכך לא
מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא פרעו
דאמרו ליה לאו אמרינן
ביה וקיי"ל כוותיה. אמר
מאי נ"מ ואי שטר מכר הוא ומשום
נעשו ב"ד אלא עדים דדילמא אי לא
פלגא תבעינהו לדינא לאידך פלגא אתו
אינה עדות שהרי חזר בו
רב הא אודיתא הוו כניפי
משעבדי הא אמרינן בחזקת הבתים
הוו אלא תרי הוה מודי ליה קמייהו
הא אשתיק שפיר דמי:
ויתבי ואתא ואודי ליה
לקמיה דרבי חייא אמר להו כשם שאדם
ירושלמי חד בר נש
קמייהו לא כתבי אבל
ולא הוה מהדר אחר ב"ד: כנפינהו
המוכר את שדהו בעדים
אצווח לחבריה בסעודתא
אי כניף ואייתי איהו
עשוי שלא להשביע את עצמו ד כך אדם
איהו כתבינן. דמדכניף תלתא דעתיה
גובה מנכסים משועבדים וי"ל דלא
גו אריסטון א"ל הב לי
לסהדי כתבי. רבא אמר
עשוי שלא להשביע את בניו אמרו ליה ניזיל
אבי דינא: דקבעי דוכתא. כדרך
ניחא ליה דליפשו שטרא עילויה דקלא
כך וכך דאת חייב לי
אפילו כניף אייתי להו
א"ל [אין] בתר דקמון
לא כתבי עד דאמר להו
וניהדר אמר להו כבר הורה זקן הודה
הדיינין: ושלחו. שליח בשמייהו ללוה
אית בהו וזיילי נכסיה כסבורים
א"ל לינא חייב לך כלום
הוו עלי דייני. מר בר
שהן שטרי חוב והא דאמר בהגוזל
למיתי קמייהו לדינא ואודויי והואיל
בפני שנים וקנו מידו כותבין ואם לאו אין
ה
והא אית לי סהדי דאודית
רב אשי אמר לעולם לא
קמא גבי השורף שטרו
ועומד בדין נעשית כמלוה בשטר שגלויה
לי א"ל לא אודיתי לך
כתבי עד דקבעי דוכתא
כותבין בפני שלשה ולא קנו מידו רב (אמי)
אלא בגין דלא מיערבב
ושלחי ומזמני ליה וקיי"ל
לכל הלכך כתבינן: במקרקעי. קרקע
של חבירו דאי איכא סהדי דידעי מאי
אמר כותבין ורב אסי אמר ו אין כותבין הוה
מגיסתך. אתא קומי ר' אמי
דלית הלכתא כמר בר
שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון
כתב ביה ליכתוב שטרא אחריני התם
אמר הדא היא דאמר ר'
רב אשי בהא. מטלטלי
עובדא וחש לה רב להא דרב אסי אמר רב
שהיא שלו: כותבין. דהא כיון דאודי
שאני שכבר היה לו שטר דאין לו
יוחנן המכמין עדים אחורי
אע"ג דהודה אי אמר
להפסיד כחו: מר בר רב אשי
אדא בר אהבה הא אודיתא זימנין כתבינן
הגדר לא עשה כלום:
להו כתובו כותבין ואם
ליה דידיה הוא ולא מיחסרה גוביינא
ההוא דהוה קרו ליה קב
לאו אין כותבין והלכתא
וזימנין לא כתבינן כניפי ויתבי לא כתבינן
אמר כו'. בשבועות
דבשלמא מטלטלי מלוה להוצאה
רשו אמר מאן מסיק בי
מקרקעי כותבין אע"ג דלא
כנפינהו איהו כתבינן רבא אמר אפילו
אלא פלוני ופלוני תבעוה
אמר כתובו אלא הודה לו
פירש הריב"ן בשם רש"י ובשם רבינו
ניתנה וחוב בעלמא הוא ומלוה על
ט)
קמי דרב נחמן אמר רב
בלבד. מטלטלי ואיתנהו
כנפינהו איהו לא כתבינן עד דאמר להו הוו
גרשון דהלכה כמר בר רב אשי במיפך
פה ריעא ממלוה בשטר ולא ניחא
נחמן אדם עשוי שלא
בעינייהו מאי (רבינא) [רב
שבועה ואודיתא. אודיתא הך דהכא
ליה לאלומה אבל הכא גלויי מילתא
להשביע את עצמו: ההוא
עלי דייני מר בר רב אשי אמר אפילו אמר
אשי] אמר כיון דמחסרי
ז
דהוו קרו ליה עכברא
גוביינא לא. וקיי"ל כרב
בעלמא הוא: לדימהריא. שם מקום:
מיפך שבועה דפרק שבועת הדיינים
הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא
דשכיב אדינרי כי קא
אשי דרבינא לגבי דרב
איתנהו בעינייהו. בשעת הודאה: מאי.
דאפילו בדאורייתא מהפכינן
אשי תלמיד הוא: ההוא
ושלחי ומזמני ליה לבי דינא ח הודה
שכיב אמר פלוני ופלוני
וכן רב האי פסק כמותו במיפך שבועה
מי אמרינן כיון דצבורין ומונחין ואודי
אודיתא דלא כתיב בה
מסקו בי תבעו ליורשין
במטלטלי וקנו מידו כותבין ואם לאו אין
אמר לן כתובו וחתומו
קמי ר' ישמעאל אמר להו
והביא ראיה מדאמר התם האי מאן
ליה כל היכא דאיתנהו דידיה הוו או
זילו פרעוהו דלא אמרינן
והבו ליה אביי ורבא
כותבין במקרקעי ולא קנו מידו מאי אמימר
דמפיק שטרא על חבריה ואמר ליה
דילמא כיון דמלוה להוצאה ניתנה
דאמרי תרווייהו כשרה
אדם עשוי שלא להשביע
אמר אין כותבין מר זוטרא אמר כותבין
אידך אישתבע לי דלא פרעתיך
שמא יוציאה ולא ניחא ליה למיהוי
היא דהיינו דריש לקיש
עצמו לאחר מיתה. פרעו
פלגא. אתו קמי ר' חייא
דאמר בפרק מי שמת ובפ'
והלכתא כותבין רבינא איקלע לדמהריא
דאמרי' ליה אישתבע ליה ולא דמי כלל
שטרא עילויה ובהודאה בפני שני
ט
האשה שנתאלמנה חזקה
אמר כשם שאדם עשוי
עדים קאמר: ההיא אודיתא. שנים
דהתם לא רמיא עליה שבועה דאורייתא
א"ל רב דימי בר רב הונא מדמהריא לרבינא
אין העדים חותמין על
שלא להשביע עצמו בחייו
חתומים עליה: נעשה גדול. המוכר
ובסדר תנאים ואמוראים
אף כך לאחר מיתה אמרו
השטר אא"כ נעשה גדול
מטלטלי ואיתנהו בעינייהו מאי אמר ליה
המקנה. הכא נמי אילו
ליה נהדר אמר להו כבר
דקיימא לן
כתוב דבכולי הש"ס הלכתא כמר בר
ולמכור
כמקרקעי דמו רב אשי אמר י כיון דמחסרי
לא אמר להו כתובו לא
הורה זקן שמעינן מינה
רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא
בנכסי
אביו עד שיהא בן עשרים.
הוו כתבי. שאלו לספרי
דכל מלתא דליתא בהדיא
גוביינא לא ההיא אודיתא דלא הוה כתוב
וכן פסק בה"ג דאין הלכה כמותו
הכא נמי כיון דשנים לא מצי
דאביי ורבא והוו ידעי
כי האי גוונא אין לו לדיין
בה אמר לנא כתבו וחתמו והבו ליה אביי
אלא מה שעיניו רואות מה
במיפך שבועה ובערוך פסק וכן
כתבי אלא
ברשותו ודאי איהו
שעשה עשוי: הודה לו
ורבא דאמרי תרוייהו היינו דריש לקיש
כ
להו: דאנן לא ידעינן.
בתשובת הגאונים דלא מהפכינן
אמר
דאמר ריש לקיש חזקה אין העדים חותמין
כלומר יש דיינין הרבה שאין
בשבועה דאורייתא ור"ח פסק כמר
ל
על השטר אא"כ נעשה גדול מתקיף לה
בקיאין בהלכה זו שאמרנו דשנים
בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי
שלא קנו מידו אין כותבין:
דפרק בהמה המקשה
רב פפי ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע
דוכרן פיתגמי. לא היה כתוב בה
ונתן עליו סימן כולו הפך לבן:
מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דבי
זכרון
עדות בלשון עדים אלא בלשון
ודילמא
דינא ידעי שאילינהו
לספרי דאביי וידעי
זכרון
דברים והוא לשון דיינין:
לספרי דרבא
וידעי ההיא
אודיתא דהוה
כתב
ביה דוכרן פיתגמי
וכל
וכל