לא:
זה
בורר פרק
שלישי סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וכיון
דאיתחזק בבי דינא. פי' הקונטרס שכתוב בו הנפק וקשה
קלתיה. שרפתו הלכך מה לה לשקר: דאיתחזק בבי דינא. שכתוב
קג א
א) ב)
ג)
בו הנפק לא אלימא איהי לאפקועי מעשה ב"ד: סימפון. שובר
דמכל מקום ניהמנה במיגו דאי בעי קלתיה וי"ל דאיתחזק בבי
ויצא מתחת יד לוה כמשפטו: יתקיים. (ג) השטר בחותמיו יעידו עדים
דינא שראוהו בידה כי ההוא דשילהי מי שמת שהוחזק
סמפון
שיש עליו עדים.
קד ב
על חתימות ידיהן וכשר: אין עליו עדים. והרי הוא יוצא מתחת יד
כתב ידו בבית דין:
פ"ה שובר ויוצא
ד) ה)
ו)
מתחת ידי לוה כמשפטו ור"ת פירש
שליש ולא מתחת יד הלוה הואיל
קה ג
דביד הלוה קרוי שובר וכשהוא יוצא
ושניהם מודים שזה מינהו להיות שליש
קלתיה כיון דאיתחזק בבי דינא איבעיא
ז)
קו ד ה
ביניהם כשר: או שיצא אחר חיתום
מתחת ידי המלוה קרוי סמפון
קלתיה לא אמרינן איתיביה רבא לרב נחמן
❖
ח)
שטרות. בתוך שטר המלוה נכתב
ויתקיים בחותמיו היינו דשיילינא
סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו
א
השובר תחת העדים כשר שהרי
לסהדי אי פריע אי לא פריע כדאיתא
ו) : אין עליו עדים (א) ב ויצא מתחת ידי שליש או
קז ו
המלוה עצמו מוחזק בשטרו ואי לאו
שילהי פ"ק דב"מ
תורה אור השלם
אין עליו עדים ויוצא. השטר
שיצא אחר חיתום שטרות כשר אלמא
ג
דפרעיה לא הוה שביק למיכתב תברא
1. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ
שליש מהימן תיובתא דרב נחמן (תיובתא)
בגוויה: עד שיסתתם טענותיו.
והסמפונות מתחת ידי שליש
וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר
קח ז ח
כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לעולם מביא
כשר משמע ליה אפילו איתחזק דומיא
משמע שאמר בבית דין אין לי לא
לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:
דברים כה ח
ראיה וסותר עד שיסתתם טענותיו ויאמר
דיוצא אחר חיתום שטרות. א"נ יש
עדים ולא ראיה וחזר ואמר קרבו
2. עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל
לפרש לאו דאין עליו עדים כלל אלא
פלוני ופלוני שהיו מזומנין שם
קרבו פלוני ופלוני והעידוני הא גופא קשיא
וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה:
❖
משלי כב ז
יש עליו עדים ולא ידעי אי פריע אי
ומתחילה סותם טענותיו לומר אין
אמרת יסתתם טענותיו אתאן לרבנן והדר
קט ט
לי: הא גופא קשיא. יסתתם
לא פריע ויוצא הסמפונות מתחת ידי
אמרת קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני
( ויוציא
מנה על מנה.
שליש:
טענותיו משמע מכיון שיסתמו שוב
ז)
הגהות הב"ח
אתאן לרשב"ג וכי תימא כולה רשב"ג
מכאן למתחייב בדין דלא משלם
אין מביא ראיה ואפילו מצאם לאחר
קי י
(א) גמ' ויוצא
ופרושי קא מפרש מאי עד שיסתתם טענותיו
לאידך יציאותיו אע"פ שמזקיקו לילך
זמן כרבנן והדר קתני קרבו דמשמע
שיוצא (ב) שם
עד שיאמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני והא
לו לדון בעיר אחרת):
דהאי הוא דלא מייתי דאפי' רשב"ג
לו
❖ טעם כו'. דוקא היכא
ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה
(ג) רש"י
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום
מודה בו אבל מצאם לאחר זמן מייתי
השובר
כרבן שמעון: ואמר אין לי עדים.
ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו
(ד) ד"ה
❖
דנתעצמו לדון כו' וכפו אותו לדון
ואפילו מצאן לאחר זמן אינו סותר
ומסתבר
הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה
רבינו חננאל
כרבנן: דסקיא. שק של עור שהיו
כאן אבל בעלמא לא וכן משמע באיזהו
אחרונה אלא כי אתא רב שמואל בר יהודה
איבעיא קלתיה. ואותיב
שטרותיו של אביו מונחין בו: התוקף
נשך גבי תרי כותאי
עליה רבא מיהא סימפון
א"ר יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד
מוסף רש"י
ד
את חבירו בדין. בעל דין קשה ומטריח
דעבוד עיסקא דא"ל חזינא דכל בתר
שיש עליו עדים פי' זה
שיסתתם טענותיו ויאמרו לו הבא עדים
סימפון שיש עליו
הסימפון שובר יתקיים
דידי קאזיל מר וקאמר כי האי ודאי
את חבירו ואין רוצה חבירו לדון כאן
עדים.
בחותמיו. אין עליו עדים
ואומר אין לי עדים הבא ראיה ואומר אין לי
צריך לאודועי מיהא יש לדחות דהכי
אלא למקום וועד תלמידי חכמים
יתקיים בחותמיו.
אבל יוצא השטר מתחת
ראיה אבל באו עדים ממדינת הים או
הרבה שיהא זה בוש מהם: נתעצמו.
קאמר כי האי ודאי צריך לאודועי
ידי שליש או שיוצא
ה
(ב"מ כא.) אין עליו
סימפון כתוב בשטר אחר
שנעשו קשין זה לזה: אפילו מטבריא
שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחר
אע"פ שאין שואל מאיזה טעם נתחייב
עדים.
חיתום שטרות כשר. וזה
לציפורי. אע"פ שישיבת טבריא
צריך לאודועי אבל בעלמא אי שאיל
הרי זה מביא ראיה וסותר כי אתא רב דימי
(שם)
מפורש בסוף פרק שנים
ויוצא מתחת ידי שליש.
אוחזין בטלית אלמא
אין אי לא לא:
גדולה משל ציפורי הלך אחריו לציפורי:
אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד
אי ציית ציית. אין לפרש אי לא
שליש מהימן ועלתה
והאמר רבי אלעזר. והא חזינן דפליג
אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום
בתיובתא לרב נחמן וקי"ל
שהשליש נאמן וכך הלכה ציית שלא תוכלו לכופו דכ"ש
עלה ר' אלעזר לעיל ויהיב טעמא
(שם)
הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד אמר
הדרן עלך זה בורר
ואסקוה לשמעתא משמיה
למילתיה (ד) דמסתבר טעמא: היכא
שלא יוכל נשיא לכופו דהכא ח) שבט
דר' יוחנן לעולם מביא
לפניו רבי אלעזר רבי מי שנושה בחבירו
דקאמר לוה. נלך למקום הוועד כופין
והתם מחוקק ומר עוקבא ריש גולה
ראיה וסותר עד שיסתתמו
מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו
הוה אלא מפר"ת אי לא ציית כגון
אותו וידון כאן ולא יוציא זה מנה על
טענותיו. כיצד אמרו לו
הבא עדים אמר אין לי
ודן בעירו איתמר נמי א"ר ספרא (אמר רבי
דאמר לב"ד הגדול קאזילנא:
מנה: מר עוקבא אב ב"ד הוה
עדים הבא ראיה אמר אין
במסכת שבת בבמה בהמה יוצאה
יוחנן) שנים שנתעצמו בדין א' אומר נדון
ו
לי ראיה בטלו ראיותיו.
הדרן עלך זה בורר
: לדזיו ליה כבר בתיה.
אבל אם באו לו עדים
כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד כופין
ממדינת הים או שהיתה
כמשה שהוא בן בתיה למי שמקרין
אותו ודן בעירו ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין ואם אמר כתבו
דסקיא של אביו מופקדת
עור פניו כמשה רבינו שגידלתו בתיה
ביד אחרים הרי זה מביא
ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ז והיבמה הולכת אחר היבם
בת פרעה. לשון אחר כבר ביתיה כמשה
וסותר. א"ר יוחנן שנים
להתירה עד כמה אמר רבי אמי אפילו מטבריא לצפורי אמר רב כהנא מאי
שנתעצמו בדין אחד אומר
ח
שהוא בן בית דכתיב בכל
נידון כאן ואחד אומר נלך
קרא 1 וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה אמר אמימר הילכתא כופין אותו
ביתי נאמן הוא. לדזיו ליה על שם
לבית הוועד אם המלוה
וילך למקום הוועד א"ל רב אשי לאמימר והא אמר רבי אלעזר כופין אותו
אומר כך שומעין לו. ואם
שהיה חכם וכתיב חכמת
הלוה אומר כך [אין]
ודן בעירו הני מילי היכא דקאמר ליה לוה למלוה אבל מלוה עבד לוה
אדם תאיר פניו. ומצאתי בספר הגדה
ט
2
שומעין לו דא"ר אלעזר
שהיה מר עוקבא בעל תשובה שנתן
לאיש מלוה שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם עוקבן הבבלי
הנושה בחבירו מנה יוציא
מנה על מנה כלומר יוציא
עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא
קבל קדמנא ירמיה אחי העביר עלי את הדרך ואמרו לו השיאוהו ויראה
הוצאות בדרך עד שילך
ונפל בחולי ואשת איש היתה לימים
פנינו בטבריא הא גופא קשיא אמרת אמרו לו אלמא דיינוה אתון השיאוהו
[לבית] הוועד מנה אחר.
נצרכה ללות ממנו ומתוך דוחקה
אלא כופין ללוה ודן
ויראה פנינו בטבריא אלמא שדרוהו הכא אלא הכי קאמרי אמרו (ב) ליה דיינו
בעירו. ואם הוצרך הדבר
נתרצית לו וכבש יצרו ופטרה לשלום
לישאל כותבין ושומעין
אתון אי ציית ציית ואי לא השיאוהו ויראה פנינו בטבריא רב אשי אמר דיני
ונתרפא וכשהיה יוצא לשוק היה נר
מבית הוועד ואם אמר
קנסות הוה ובבבל לא דיינו דיני קנסות והא דשלחו
ליה
הכי כדי לחלוק
דולק בראשו מן השמים ועל שם כך
י
כתבו לי מאיזה טעם
דנתוני כותבין ונותנין לו.
כבוד למר
עוקבא:
קרי ליה ר' נתן צוציתא במסכת שבת
וכן אמר אמימר הלכתא
הכא נמי להכי כתבו ליה הכי
הדרן עלך זה בורר
כופין הלוה והולך לבית
על שם האור שהיה זורח עליו:
הוועד אם אמר מלוה נלך
לבית הוועד מאי טעמא
עוקבן הבבלי קבל קדמנא. צעק
עבד לוה לאיש מלוה.
לפנינו ואמר ירמיה אחי העביר עלי את הדרך איבד ממני דרך
בני
אדם שסירסו כך שמעתי. וי"א העביר עלי את הדרך לא נהג עמי
אבל אמר לוה הכי לא
כשורה ועל עסקי ממון היה צועק: אמרו לו. לירמיה להתפייס עמו: השיאוהו ויראה פנינו בטבריא. הכריחוהו והזקיקוהו לבוא כאן לדון
משגחינן ביה אלא כופין
אותו ודן בעירו (מ"ש
עמו: דיני קנסות. אלהים כתיב בהן ובעינן סמוכין ובבבל אין סמיכה כדאמרינן בפרק קמא :
הא דר' אלעזר) והיבמה
הדרן עלך זה בורר
הולכת אחרי היבם
להתירה שנא' וקראו לו
זקני עירו עירו ולא עירה
א"ר אמי אפי' מטבריא לציפורי היא הולכת אחריו: שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם. פי' לדזיו ליה כמו משה רבינו דכתיב ביה כי קרן עור פניו. וכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא. וי"א בן בתיה בת פרעה
מפני שגידלתו. ירמיה אחי העביר עלי את הדרך. יש מי שמפרש העביר עלי דרך בני אדם וחבל בי הכה ופצוע. שהן דיני קנסות שלא יתכן לדונן אלא בארץ ישראל ומפני מה כתבו לו אמרו כלומר אמרו לו הדין שם ואי
צאית צאית ואם לאו השיאוהו כופהו ויעלה אצלנו בטבריא מפני כבודו שלחו לו כך: ירושלמי כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין ר' אילא ור' זירא חד אמר עד שיבטל ראיותיו וחד אמר עד שיכפור בראיותיו ר' לוי הוה
ליה דין עם חד בר נש על עסק בתים והוו דינין קומי ר' אלעזר לאחר שנגמר הדין הביא ראיה אתא שאל לר' יוחנן א"ל כל זמן שהוא מביא ראיה הוא סותר את הדין ואפילו אתעביד ליה גזר דין: תוספתא יש לך עדים
או ראיה ואמר אין לי אלא אלו לאחר זמן מצא עדים או ראיה אין מקבלין ממנו עד שיביא ראיה שלא היה יודע בהן לעולם אין העדים יכולין לחזור בהן משתחקר עדותן בב"ד וכו'. עד אם לא יגיד ונשא עונו כיון שהגיד
שוב אינו חוזר ומגיד: הדרן עלך דיני ממונות