דיני ממונות
בשלשה
פרק ראשון סנהדרין ה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואם
היה מומחה לרבים כו'. פירש הקונטרס דכתיב בצדק תשפוט
דן אפילו ביחיד. דכתיב בצדק תשפוט וקסבר אין כאן
כט א
א) ב)
ג) ד)
עירוב פרשיות: דגמירנא. שמועות דינין מרבותי: וסבירנא. יודע
וקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן וקשה דא"כ תקשה ליה
ה) (א)
ה)
אני להוסיף וליישב טעמים מדעתי: ונקיטנא רשותא. מריש גלותא
הך ברייתא לר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין לד"ה וע"ק
ו)
דייננא דיני ממונות ביחידי: דיניה לאו דינא. והדר דינא לגמרי:
דמשמע לפי' הקונטרס דלמאן דאית ליה עירוב פרשיות אין יכול לדון
ז)
ל ב
ח) ט)
דן דינא. ביחידי: אי קבלוך עלייהו.
יחידי והא רב יוסף ס"ל בפ' המגרש
לגמרי לילך אחריך אם לדין אם
דבהודאות והלואות
❖
ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי
א
לא ג
לטעות ולא יתבעוך לא תשלם: ואי
עבדינן שליחותייהו אלמא אית ליה
אמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי
לא זיל שלים. ואי לא קבלו טעותך
עירוב פרשיות ואפ"ה משמע בסמוך
וכן אמר ר' חייא כגון אנא דן דיני ממונות
תורה אור השלם
עליהם דאמרו לך דיינת לן דין תורה
מעובדא דמר זוטרא דאית ליה לרב
לב ד
ביחידי איבעיא להו כגון אנא דגמירנא
זיל שלים ומיהו מיהדר דינא לא.
יוסף דיחיד מומחה דן ואפי' יחידי
1. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה
וסבירנא ונקיטנא רשותא אבל לא נקיט
וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי
אלמא גמיר וסביר וכי לא נקיט
ועוד מדקאמר בסמוך אבל לא נקיט
לג ה
יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת
רשותא דיניה לא דינא או דילמא אע"ג דלא
❖
רשותא דיניה דינא ולא מהדר: לישקול
רשותא דיניה לאו דינא משמע דסבר
עַמִּים: בראשית מט י
לד ו
נקיט רשותא דיניה דינא ת"ש דמר זוטרא
רשותא. דכיון דברשות נחת לא
כר' אבהו ואפי' הכי יחיד מומחה דן
לה ז ח
משלם: מהכא להכא. מריש גלותא
בריה דר"נ דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב
דלשמואל אפילו יחיד שאינו מומחה
לו ט
הגהות הב"ח
(ב) לבבל למידן דינא בבבל: ומהתם
דינו דין דלאו דוקא נקט שמואל
יוסף א"ל ב אם קיבלוך עלייהו לא תשלם ואי
❖
(א) רש"י
להתם. מנשיא דארץ ישראל לדון
שנים כמו שאפרש לקמן בע"ה ודוחק
לא זיל שלים ש"מ כי לא נקיט רשותא דיניה
ג
ודינין (ב) ד"ה
בארץ ישראל: שבט. לשון שררה ויש
לפרש דיניה לאו דינא לכתחלה לכך
דבבל
דינא ש"מ אמר רב ד האי מאן דבעי למידן
נ"ל דאפי' למאן דבעי ג' מומחין
להן רשות להפקיר דהפקר ב"ד הפקר
(ג) תוס'
רבינו חננאל
דינא ואי טעה מיבעי למיפטרא לישקול
אם היה הלוה אינו
מדאורייתא תקנתא דרבנן היא דיחיד
דכתיב וכל אשר לא יבא וגו'
(ד) ד"ה
רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל
בג' ואם היה מומחה
מומחה לרבים דן אפי' יחידי והשתא
ביבמות בהאשה רבה :
לבית דין
לרבים דן אפילו יחידי
לשקול רשותא מבי ריש גלותא פשיטא
❖
מחוקק. שררה מועטת: שרודים
הא דקאמר דיניה לאו דינא לאו
ה
וקיי"ל דמומחה לא הוי
אלא כרב נחמן אמר רב
מהכא להכא ומהתם להתם (מהני) ומהכא
את העם. שיש להם כח ורשות מאת
אכגון דרב נחמן קאי דאיהו סבר
נחמן כגון אנא דאיננא
מלכי פרס: בני בניו של הלל. הלל
לה כשמואל לקמן דשנים שדנו דיניהן
להתם (נמי) מהני דהכא שבט והתם מחוקק
דיני ממונות ביחידי. וכן
מוסף רש"י
דין אלא אכגון אנא דר' חייא קאי
נשיא היה כדאמר בפסחים באלו
א"ר חייא ומיבעיא לן
כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי
ו
1
שרודין את ישראל
כגון אנא דגמירנא וסברנא
דלית ליה דשמואל ולהאי פי' הא
דברים הושיבוהו בראש
גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט
בשבט.
ונקיטנא רשותא א"ד כגון
ומינוהו נשיא עליהם: דן דינא.
דפריך לקמן לר' אבהו מדן
(בראשית מט י)
אנא דגמירנא וסברנא אף
ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל
בבבל וטעה: אתא. לא"י לקמיה
רב בר אחוה דהוה בר
את הדין ה"מ לשנויי דמיירי ביחיד
על גב דלא נקיטנא רשותא
שמלמדין תורה ברבים מהתם להכא מאי
אחתיה.
דיניה דינא אי לא לא
דרבי חייא: ש"מ מהתם להכא לא
מומחה לרבים ומיהו קשה דבפרק
הוי דינא אלא חכם גדול
ת"ש דרבה בר חנה דן דינא וטעה אתא
מהני. דהא רבה בר חנה רשותא
ראוהו בית דין משמע
חשוב בדורו כרב נחמן
לקמיה דרבי חייא א"ל אי קיבלוך עלייהו לא
הוה נקיט מרבי דנשיא דא"י היה
דמדאורייתא קאמר דמומחה לרבים
וכיוצא בו. פי' מומחה
מנוסה בדינים עד דנקיט
תשלם ואי לא זיל שלים והא רבה בר חנה
כדאמרן לקמן בשמעתין בן אחי יורד
דן ביחידי דתנן התם שאין היחיד
רשותא ופשטנא מר זוטרא
לבבל וכו': לא מינייכו נקיטנא
נאמן ע"פ עצמו ומפרש בגמרא
רשותא הוה נקיט ש"מ מהתם להכא לא
דן דינא וטעה אתא
ז
(פסחים ד.)
לקמיה דרב יוסף וא"ל
רשותא. ואיני כפוף לכם: על
דאיצטריך למיתני דלא תימא דנאמן
מהני ש"מ ולא מהני והא רבה בר רב הונא כי
אי קבלוך עלייהו לא
הגבולין. הנמשכות אחר ארץ ישראל:
מידי דהוה איחיד מומחה דהכא
הוה מינצי בהדי דבי ריש גלותא אמר לאו
תשלם ואי לא זיל שלם
מאי רשותא. דרבה בר חנה: יורה.
ופריך ואימא ה"נ ומשני אין לך
ש"מ דיניה דינא אע"ג
מינייכו נקיטנא רשותא נקיטנא רשותא
דלא נקיט רשותא וכן
איסור והיתר אמר להם רבי יורה.
מומחה יותר ממשה ואי מדרבנן מאי
סוגיא דשמעתא. ומסקנא
מאבא מרי ואבא מרי מרב ורב מר' חייא
ולקמן פריך אי גמיר למה ליה
מייתי ממשה וי"ל דהתם פריך ומשני
אמר רב האי מאן דבעי
ור' חייא מרבי במילתא דעלמא הוא דאוקים
רשותא בהוראה: ידין. ברשות
למ"ד לעיל דבר תורה חד נמי כשר:
למידן דינא וכי טעי
מומחה לרבים כו'. אע"ג דהאי
(מו"ק כ.)
וליפטר לינקוט רשותא
להו וכי מאחר דלא מהני רבה בר חנה
ויפטר מלשלם: יתיר בבכורות.
מבי ריש גלותא וכן
מומחה לרבים היינו
יראה במומין ואם קבוע הוא יתירנו
רשותא דנקט למה לי לעיירות העומדים
ח
אמר שמואל ואסיקנא מאן
גמירנא וסבירנא כדמסיק מ"מ הא
לשוחטו דביומיה דרבי אין לבכור
דנקיט רשותא מבי ריש
על הגבולין מאי רשותא כי הוה נחית
גלותא מבבל לבבל ומארץ
דקאמר לקמן בזה בורר לעולם
תקנה עד שיפול בו מום דאחר
רבה בר חנה לבבל אמר ליה רבי חייא
ישראל לארץ ישראל
חורבן היה: אל יתיר. לקמן מפרש
פוסל והולך עד שיקבל עליו בפני
ומבבל לארץ ישראל נמי
לרבי בן אחי יורד לבבל ט יורה יורה ידין
טעמא: איבו. אבוה דרב הוה
ב"ד שמומחה לרבים לאו דניבעי
מהני רשותא דבבבל שבט
ידין יתיר בכורות יתיר כי הוה נחית רב
ובארץ ישראל מחוקק
גמיר וסביר כר' חייא ורב נחמן דהתם
כדאמרינן באור לארבעה עשר
כדתניא לא יסור שבט
לבבל אמר ליה רבי חייא לר' בן אחותי
א"ל אייבו קיים כו': וחנה.
ב"ד קאמר וכיון שהם ג' אפי' סתם
מיהודה אלו ראשי גליות
יורד לבבל יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות
אבוה דרבה: מכפרי. מקום:
שבבבל שרודין את ישראל
בני אדם מומחין לרבים אבל יחיד לא
בשבט ומחוקק מבין רגליו
על אל יתיר מ"ש למר דקא קרי בן אחי ומ"ש
חשיב מומחה לרבים עד דגמיר
אילו בני בניו של הלל
דן אפי' יחידי.
וסביר:
ויכול לכוף
למר דקא קרי בן אחותי וכי תימא הכי הוה מעשה והאמר מר איבו וחנה ושילא
שמלמדין תורה ברבים
מארץ ישראל לבבל אסיק'
את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה
ומרתא ורבי חייא כולהו בני אבא בר אחא כרסלא מכפרי הוו רב בר אחוה
דלא מהני ומאי רשותא
עילויה אפי' שאינו מומחה נמי ומכאן
דהוה בר אחתיה רבה בר חנה בר אחוה דלאו בר אחתיה ואי בעית אימא
דכי הא דכתב ליה רבי
דסתם ג' יכולין לדון את האדם בעל
לרבה בר בר חנה כשירד
על
לבבל יורה ידין יתיר
כרחו כשאינו רוצה לבא לב"ד דהא ג'
בכורות וכתב ליה ר'
במקום יחיד מומחה קיימי ואפי' שנים נמי דנין את האדם בעל כרחו אלא דאיקרו בית דין חצוף דאי בדקבלו עלייהו מיירי שמואל אמאי
(לרבינו) לרב ידין יורה
הוי ב"ד חצוף והא דתנן זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד משמע דמדעתו אין בעל כרחו לא הני מילי כשאומר לא אדון לפני
אבל בכורות לא הרשהו
להתיר משום דהוה רב
זה אלא לפני זה אבל אם אמר שלא יבא כלל לב"ד או אם (ג) הוה לווה ואינו רוצה לדון כלל בעירו כופין אותו ודנין אותו בעל כרחו:
בקי במומין טפי והוה
כגון
אנא דן דיני ממונות ביחידי. והא דתנן במסכת אבות אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד הקב"ה עצה טובה קמ"ל
שרי מומא דלא הוו
שלא יטעה והא דאמר כגון אנא כו' היינו כלומר יכול לדון ולא שהיה דן אי נמי רגיל היה בדינין ואין לחוש שמא יטעה: ואי לא זיל
ידעי אינשי ואמרי כי
האי גוונא שרא רב והוו
שלים. פירש בקונטרס ואי לא כגון דאמרי ליה דיינת לן דין תורה וקשה דאם כן מאי דייק מהכא דהא אפילו לא גמיר וסביר נמי מה שעשה
אתו למישרא מום עובר.
עשוי וישלם מביתו כדמוכח לקמן דפריך לרבי אבהו מדן את הדין ומוקי לה בדקבלה עילויה ובשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא
דהכא
שבט והתם מחוקק. משמע דשבט עדיף והא דאמר
ואם היה מומחה (ד) לרבים פטור לכך נראה ואי לא דלא קבלוך עלייהו כלל:
בפרק מקום שנהגו אבל ו)מבבל לא"י כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו ז)ואומר רבינו תם דה"מ במילתא דאיסור והיתר
דבני א"י חכימי טפי ח)דאוירא דא"י מחכים כדאמר הכא דאיקרו מחוקק שמלמדין תורה ברבים אבל לענין הפקעת ממון ליפטר דהפקר בית
דין הפקר עדיפי בני בבל דאיקרו שבט שרודין את העם במקל והיינו טעמא משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא"י מנקבות כדאמר
רבה
בר חנה. גרסינן דאי רבה בר בר חנה א"כ היה בן בנו של חנה והכא משמע דבן אחיו של ר' חייא היה וחנה אחיו של
בירושלמי ט):
ר' חייא היה כדלקמן אבל רבה ב"ב חנה דבכולי הש"ס היה בימי ר' יוחנן ובן בנו של חנה להכי קאמר בר בר וי"מ דשם אביו בר חנה
ולא יתכן כדאמר בהמוכר את הספינה כל בר חנה סיכסא: נקיטנא רשות מאבא מרי ואבא מרי מרב. פי' ואבא מרי
נטל רשות מרב דמי שיש לו רשות יכול ליתן רשות כענין שמצינו לענין דיני קנסות דמי שהוא סמוך יכול לסמוך ויהיב ליה רשותא
למידן דיני קנסות כדאמרינן ברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות ואע"פ שהוצרך רבי חייא ליטול רשות מרבי בשביל
רבה בר חנה ורב שמא בעירו של רבי היה ובעירו לא היה רשאי אדם ליתן רשות אלא רבי אבל אין סברא לומר דרבה בר הונא היה בימי רבי:
אי