אחד דיני ממונות פרק רביעי
סנהדרין
לד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
דברי המזכין מ"ט. פ"ה למה לי למיכתבינהו משום משא
ורבנן. דאמרי אפי' לזכות לא יענה משום דנוגע הוא בדבר שמתחרט
כב א
א) ב)
ג) ד)
בו ודואג שמא יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן ומיהדר לא
ומתן דלמחר הא מלתא בעלמא הוא כדי שיחזור אחר זכות
כג ב
ה)
מצי הדרי בהו לאחר כדי דיבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:
לכתוב פלוני זיכה ל"ל טעמא אלא משום דאי הדר לא צייתי ליה
ו)
כד ג
מוקי לה באחד מן התלמידים. אבל
בעדים לא מיתוקם משום
הלכך צריך למיכתב טעמא
דלא לימא בדבר שהצדוקין מודין בו
ז) ח)
ט) י)
נגיעת עדות כדאמרינן: ת"ל אחד
הייתי טועה וא"ת ומהאי טעמא
כה ד
כ)
לא יענה בנפש למות. למות הוא
צריך ליכתוב טעמא אע"פ שיכול
מאי טעמא דר' יוסי
בר יהודה דאמר קרא
ל)
כו ה
דאינו עונה כו': לא שנו אלא בשעת
לחזור בשעת גמר דין משום דבשעת
1 עד אחד לא יענה בנפש למות למות הוא
❖
משא ומתן. דבעינן שיעמוד בדבריו
משא ומתן דלמחר שלא יאמר בדבר
דאינו עונה אבל לזכות עונה ורבנן אמר
כז ו
לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק
שצדוקין מודין הייתי טועה ויחזור
ריש לקיש משום דמיחזי כנוגע בעדותו
❖
כח ז
לזכות דשמא לא טעה: אבל בשעת
וי"ל כיון דליכא נפקותא כולי האי
תורה אור השלם
ורבנן האי למות מאי דרשי ביה מוקמי ליה
גמר דין. שחיפש כבר הכל ועכשיו
לענין פטור וחובה של נידון אלא כדי
1. כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי
באחד מן התלמידים כדתניא אמר אחד מן
נראה שטעה חוזר ומלמד חובה:
שיחזור אחר זכותו לא היה להם לחוש
עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ
רבינו חננאל
העדים יש לי ללמד עליו זכות מניין שאין
למחרת. משנה היא בפרק היו
לכתוב טעמא מאחר דבשעת גמר
וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ
לָמוּת: במדבר לה ל
ואוקמה רב פפא באחד מן
בודקין אותו גבי הלנת דין:
שומעין לו ת"ל עד אחד לא יענה מניין
הדין יכולין לחזור בכל ענין אבל אם
א
2. אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים
התלמידים ודברי הכל.
דנין אלו כנגד אלו. היכא דנחלקו בדין
אינם יכולין לחזור בכל ענין אף בשעת
לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד
דתניא מנין לא' מן העדים
שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז
לֵאלֹהִים: תהלים סב יב
שאמר יש לי ללמד עליו
גמר דין שיש נפקותא אז ראוי לכתוב:
שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה
עליו חובה מניין שאין שומעין לו ת"ל אחד
3. הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ
מה
זכות שאין שומעין לו.
פטיש זה. רבינו שמואל גריס
מזכין וקיימא לן אין מטין
לא יענה בנפש למות: דיני נפשות המלמד
שנא' ועד אחד לא יענה
נְאֻם יְיָ וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ
לחובה על פי אחד דנין בראיותיהן
מחלק שאין הפטיש מתחלק
[מניין לאחד מן
סָלַע: ירמיהו כג כט
כו': אמר רב לא שנו אלא בשעת משא
ב
4. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו
התלמידים שאמר יש לי
אלו כנגד אלו עד שיחזור בו אחד מן
אלא הסלע וקשה דהוה ליה כ)למימר
ומתן אבל בשעת גמר דין מלמד זכות
ללמד עליו חובה שאין
לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה
מה הסלע מתחלקת וכן בפרק רבי
המחייבין דהוו להו מזכין רובא אבל
שומעין לו ת"ל לא יענה
הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה
חוזר ומלמד חובה מיתיבי למחרת משכימין
לחזור בו אחד מן המזכין לא קתני
עקיבא גרס מה פטיש
בנפש למות] אחד לא
עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה
תענה: דיני ממונות
ובאין המזכה אומר אני המזכה ומזכה אני
עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ
ואם איתא דבגמר דין יכול לחזור
מתחלק לכמה ניצוצות אף כל דיבור
❖
המלמד חובה חוזר ומלמד
תּוּקַד בּוֹ: ויקרא ו ב
וללמד חובה ניתני נמי איפכא ונימא
ודבור שיצא מפי הקב"ה היה מתחלק
במקומי המחייב אומר אני המחייב ומחייב
זכות והמלמד זכות חוזר
או אחד מן המזכין את דברי המחייבין
לשבעים לשון והו"ל למימר נמי מה סלע
ומלמד חובה דיני נפשות
אני במקומי המלמד חובה מלמד זכות
המלמד זכות אין יכול
דאיכא הטייה לרעה על פי שנים:
מתחלקת ומפרש ר"ת וכפטיש יפוצץ
מוסף רש"י
אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד
לחזור וללמד חובה. אמר
תנא אזכותא. ניחא ליה לאהדורי
סלע שהפטיש מתחלקת מן הסלע
לא שנו אלא בשעת
רב לא שנו אלא בשעת
חובה והא למחרת גמר דין הוא וליטעמיך
משא ומתן.
כדאמרי' במדרשל) מעשה בא' שלקח
ומיתני משום לישנא מעליא וה"ה נמי
משא ומתן. אבל בשעת
למחרת משא ומתן מי ליכא כי קתני בשעת
גמר דין המלמד זכות חוזר
איפכא: רואין אותו. לענין המנין:
סנפירין הלך לבודקו נתנו על הסדן
ומלמד חובה. ת"ש ר' יוסי
משא ומתן ת"ש דנין אלו כנגד אלו עד
והא שלחו מתם. כלומר היכי מצית
והכהו בקורנס ונבקע הסדן ונחלק
ב"ר חנינא אומר אחד מן
שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין ואם
לתרוצא להא דרבי יוסי בר חנינא
הקורנס וסנפירין עומד במקומו
התלמידין שזיכה ומת
אבל בשעת גמר דין.
רואין אותו כאילו חי
איתא ליתני נמי איפכא תנא אזכות קא
כרב והא שלחו מתם לדברי ר' יוסי
היינו הוא דכתיב וכפטיש יפוצץ סלע:
ועומד במקומו אמאי
יום וניחוש דלמא אלו הוה
בר חנינא מוצא מכלל רבינו הא דר'
מהדר אחובה לא קא מהדר ת"ש דאמר
קיים הוה הדר ביה. השתא
יוסי לא סבירא ליה דרב דאמר
ר' יוסי בר חנינא אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאילו חי
ג
(לעיל לב.) המזכה.
מיהא לא הדר ביה. והא
בשעת גמר דין חוזר לחובה: ומשני
ועומד במקומו ואמאי נימא אילו הוה קיים הדר ביה השתא מיהא לא
שלחו מתם כי דברי ר' יוסי
אין מוצא איתמר. הכי שלחו ליה
ב"ר חנינא חולקין על
הדר ביה והא שלחו מתם לדברי ר' יוסי בר חנינא מוצא מכלל רבינו
רבינו רב. ושנינן אין
לדברי רבי יוסי ברבי חנינא אין
חולקין אתמר. ת"ש שני
אין מוצא איתמר תא שמע ד שני סופרי הדיינין עומדין לפניהן אחד
מוציאין מכלל דברי רב דטעמיה דר'
סופרי הדיינין עומדין
מן הימין ואחד מן השמאל וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין
יוסי משום דהשתא מיהא לא הדר
לפניהם אחד מן הימין
(לקמן מ.) המלמד.
ואחד מן השמאל וכותבין
בשלמא דברי המחייבין למחר חזו טעמא אחרינא ובעו למעבד הלנת
ביה: דברי המחייבין. פלוני חייב
דברי המזכין ודברי
ומן הטעם הזה פלוני זיכה ומן הטעם
דין אלא דברי המזכין מאי טעמא לאו משום דאי חזו טעמא אחרינא
המחייבין דברי המזכין
הזה: בשלמא דברי המחייבין.
(שם)
אמאי לאו משום דאי חזו
לחובה לא משגחינן בהו לא כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות
עד שיראה אחד מן
טעמא לחובה לא משגחי
בעי למיכתב ביום ראשון ואע"ג דמצי
כדבעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות
המחייבין דברי המזכין.
בהו. ודחינן לא. אלא כדי
למיהדר דבעינן לידע למחר הטעמים
שלא יאמרו שנים טעם
מהו אמר ליה ה אין מונין להן אלא אחד מנהני מילי אמר אביי דאמר קרא
משום דאי הדר ביה חד מינייהו
אחד משני מקראות וכר'
אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים מקרא אחד יוצא לכמה
יוחנן דאמר שנים שאמרו
2
מטעמא קמא ומחייב ליה למחר
טעם א' משני מקראות אין
טעמים ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות דבי ר' ישמעאל תנא
מטעמא אחרינא בעי למיהדר ומיבעי
מונין אותן אלא אחד מאי
וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא
טעמא שנא' אחת דבר
הלנת דין בטעמא בתרא אולי יחזור
3
אלהים שתים זו שמעתי
בו הלילה: אלא דברי המזכין. אם איתא
אחד יוצא לכמה טעמים היכי דמי טעם אחד משני מקראות אמר רב
מקרא אחד יוצא לכמה
דיכול לחזור בו למה לי למכתבינהו
זביד כדתנן מזבח מקדש את הראוי לו רבי יהושע אומר כל הראוי
טעמים. ואין טעם אחד
ו
(שם) שזיכה.
יוצא משני מקראות. היכי
אי משום שעת משא ומתן דלמחר
לאשים אם עלה לא ירד שנאמר העולה על מוקדה מה עולה שהיא
4
(לקמן
דמי טעם אחד משני
הא מילתא בעלמא היא כדי שיחזר
מג.) וכותבין דברי
ראויה לאשים אם עלתה לא תרד
אף כל שהוא ראוי לאשים אם
מקראות ואמר רב זביד
אחר הזכות לכתוב פלוני זיכה למה
המזכין
ודברי
כדתנן בשחיטת קדשים
עלה לא ירד רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד
המחייבין.
פ"ט המזבח מקדש את
לי למכתב טעמא אלא לאו משום
הראוי לו ר' יהושע אומר
שנאמר היא העולה על מוקדה על
המזבח מה עולה שהיא ראויה
דאי הדר ביה לא צייתינן ליה הלכך
כל הראוי לאשים אם עלה
לגבי מזבח אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי למזבח אם עלה
בעי למיכתב טעמא דלא נינשייה
לא ירד רבן גמליאל אומר
(לקמן לו:) מה
כל הראוי למזבח אם עלה
לא ירד ותרוייהו מאי קמרבו פסולין מר מייתי לה ממוקדה ומר מייתי
לטעמיה ונימא (ליה שמא) בדבר
פטיש זה מתחלק.
לא ירד. שנאמר על
שהצדוקין מודים בו הייתי טועה י):
לה ממזבח והא התם מיפלג פליגי דקתני סיפא אין בין דברי רבן גמליאל
(שבת
המזבח כל הלילה. פי' כל
פח:) מזבח מקדש.
טעם אחד משני מקראות. מפרש
הראוי למזבח אם עלה לא
לדברי ר' יהושע אלא הדם והנסכים שר"ג אומר לא ירדו ור' יהושע אומר
ירד ותרוייהו קא מרבו
לקמן היכי דמי: אין מונין להן אלא
ז ירדו אלא אמר רב פפא כדתניא ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר
פסולין שאם עלו לא ירדו.
אחד. דחד מהנך קראי לאו להכי
ר' יהושע מייתי לה
כל
את הראוי לו.
אתא דקיימא לן לא נכתבו שני
ממוקדה. ורבן גמליאל
(זבחים פג.) ר'
מייתי לה ממזבח. ודחינן
מקראות לטעם אחד הלכך חד מינייהו מטעא טעי: אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. אבל שתים לא דיבר אלהים לשמוע אחת: המזבח מקדש.
יהושע אומר כו'.
והא התם מפלג פליגי
פסולין שאם עלו לא ירדו: את הראוי לו. ובלבד שיהא דבר שנראה כבר למזבח ובזבחים מפרש למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי. אבל פיגול ונשפך
דקתני סיפא אין בין רבן
גמליאל לר' יהושע אלא
דמו ונשחט במחשבת פסול אם עלו לא ירדו והתם מפרש טעמא שהיה פסולן בקדש כלומר שנפסלו בעזרה: רבי יהושע אומר כו'. קא סלקא
הדם והנסכים שרבן
דעתך דרבי יהושע לאו לאיפלוגי אתא אלא למילפא מקרא: כל הראוי לאשים גרסינן. לאשים להקטרה על האש: העולה על מוקדה. ממוקדה
גמליאל אומר הואיל
דייק דהיינו אשים דאמר קרא כל הלילה תהא שם דכיון שעלתה לא תרד ומשום כשירה לא איצטריך: כל הראוי לאשים גרסינן ולא גרסינן כל
וראויין הן למזבח לא
ירדו. ור' יהושע אומר
העולה לאשים. וטעמא דרבן גמליאל מעל המזבח : ותרוייהו מרבו פסולין. שנפסלו בעזרה שאם עלו לא ירדו ולא פליגי אהדדי אלא מר יליף ממוקדה
הואיל ואינן ראוים לאשים
כו': ופרכינן התם הא מיפליג פליגי. ולא טעם אחד הוא: הדם והנסכים. שנפסלו לא ירדו דהא נראו למזבח: לר' יהושע ירדו. דאינן לאשים:
כל
(שם) העולה על מוקדה.
(שם) אף כל שהוא ראוי לאשים. (שם)