לד:
אחד
דיני ממונות
פרק רביעי
סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
יום
לתחלת דין. ואיפכא ליכא למימר דמסתמא תחלת הדין
כל הנוגע. אפי' פסולין: יקדש. ולא ירד: שומע אני. בין שנראה
כט א
א) ב)
ג) ד)
בין שלא נראה כגון שאור ודבש ואיל וצבי וחולין: ת"ל כבשים.
עיקר ועוד ביום הנחילו קבלת עדות הוא דהוי כתחלת הדין :
נ)
דכתיב וביום הראות בו. מכנגע נראה לי דריש ליה רבא
דסמיך ליה וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה וגו':
ל ב
ה) ו)
לא ג
עולה. בההוא קרא נמי כתיב: ותרוייהו. קא ממעטי פסולין שלא
בפ"ק דמועד קטן לי ולא לאורי וקרא דהכא
ז) ח)
ט)
נראו מעולם: לרבות את הזורק. דם
מוקים לה דיש יום שאי אתה רואה
י) כ)
קדשים בחוץ שהוא בכרת ומתרבי
אותו היכא דנגע נולד בחתן ונותנין
כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי
לב ד
ל)
1
מדם שפך ובפרשת שחוטי חוץ כתיב:
לו ז' ולאיצטליתו אלא אורחא דהש"ס
מ)
בין שאינו ראוי ת"ל 2 כבשים מה כבשים
או זבח. גבי מעלה בחוץ כתיב:
להביא הפשוט דאי לא כנגע נראה לי
ראויין אף כל ראוי ר' עקיבא אומר עולה
א
3
שחט וזרק. בהעלם אחד לרבי
הוה מוקמינן קרא דהכא ביום ולא
נ)
מה עולה ראויה אף כל ראוי ותרוייהו מאי
לג ה
ישמעאל אינו חייב אלא חטאת אחת
בלילה וכה"ג איכא בכמה דוכתין ס):
קא ממעטו פסולי מר מייתי לה מכבשים
סתמא אחרינא אשכח דיני ממונות
ס)
דמייתי ליה לזורק מכרת דכתיב
❖
לד ו
ומר מייתי לה מעולה והאמר רב אדא בר
מתחילין ביום וגומרין
בשוחט וכיון דחד כרת וחד לאו
לה ז
אהבה עולת העוף פסולה איכא בינייהו
בלילה. תימה דילמא טעמא דמתני'
אתרוייהו אין חילוק חטאת ביניהם
כי עבדינהו בהעלם אחת: ולרבי
הגהות הב"ח
מאן דמייתי לה מכבשים כבשים אין אבל
דהכא משום דכתיב ושפטו את העם
עקיבא. דיליף זורק מכרת דכתיב
בכל עת אבל לענין סומא מקשינן
לו ח
(א) גמ' אביי
עולת העוף לא ומאן דמייתי לה מעולה
(ב) רש"י
ריבים לנגעים:
גבי מעלה הוו להו שוחט וזורק שני
אפילו עולת העוף נמי אלא אמר רב אשי
ב
לז ט
דילמא דיני נחלות קא אמרת.
כריתות וחייב שתים: אף לר' עקיבא
כדתניא 4 דם יחשב לאיש ההוא דם שפך
אינו חייב אלא אחת. דאע"ג דאיכא
פ"ה דביום הויא צואת
לרבות את הזורק דברי רבי ישמעאל ר"ע
❖
ג
המת דין פסוק וא"צ הדבר עוד לדיינין
שתי כריתות הואיל ואין בהן אלא
לח י
אומר 5 או זבח לרבות את הזורק ותרוייהו
וצריך לאוקומי קרא כשהקנה דדברי
אזהרה אחת אין חילוק חטאת ביניהם
מאי קא מרבו זריקה מר מייתי לה מדם
שכיב מרע לאו ככתובין וכמסורין
דאילו במעלה כתיבא אזהרה באפי
כ
מוסף רש"י
יחשב ומר מייתי לה מאו זבח והאמר רבי
נפשה השמר לך פן תעלה
מדאורייתא אלא מדרבנן:
❖
לט ל מ
שלשה
הובא בסוף המסכת.
שנכנסו לבקר כו'.
עולותיך ואילו שוחט וזורק אין בהם
אבהו שחט וזרק איכא בינייהו לדברי רבי
אזהרה אלא מהיקש דאיתקש למעלה
מפורש בפ"ק
ישמעאל אינו חייב אלא אחת לדברי ר"ע
דכתיב שם תעלה עולותיך ושם
גבי בזמן שהתרו בהן:
תורה אור השלם
חייב שתים הא איתמר עלה אמר אביי
מ נ
תעשה איתקש שאר עשיות להעלאה
אבל
1. שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל
אף לדברי ר"ע נמי אינו חייב אלא אחת
ומהכא נפקא לשוחט וזורק
הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ
דאמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה ערבינהו רחמנא לכולהו
6
וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ
: ביום הנחילו. משפט נחלות
מא ס
קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ
עשיות: דיני ממונות דנין ביום וכו': (סימן משפ"ט מענ"ה מט"ה) מנהני
❖
דהיינו דיני ממונות ביום: לילה
יִקְדָּשׁ: שמות כט לז
מילי א"ר חייא בר פפא דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת אי הכי תחלת
2. וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל
לגמר דין. דכתיב ושפטו ועיקר
7
הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה
משפט היינו גמר דין: ריבים. אפי'
דין נמי כדרבא דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום
8
שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד:
רבינו חננאל
גמר דין משמע: לאיתויי סומא
הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין מתניתין דלא כר'
שמות כט לח
ד
3. עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם
ירדו אלא אמר רב פפא
באחת מעיניו. ורבי מאיר היא
מאיר דתניא היה ר"מ אומר מה ת"ל על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכי מה
9
כדתניא ר' יוסי הגלילי
פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְיָ
דמקיש ריבים לנגעים: סתמא
ענין ריבים אצל נגעים אלא מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ה ביום דכתיב
אומר מתוך שנא' והיה
אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה
אחריתא אשכח. דמכשר סומין:
המזבח קודש קדשים.
לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:
וביום הראות בו אף ריבים ביום ומה נגעים שלא בסומין דכתיב לכל מראה
ו
01
11
כל הנוגע במזבח יקדש
שמות כט מב
בלילה. דומיא דסומא: סתמא
4. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד
שומע אני בין ראוי
עיני הכהן ז אף ריבים שלא בסומין ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא
דרבים עדיף. דההיא רבי מאיר היא
בין שאינו ראוי הנוגע
לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן
בקרובים אף נגעים שלא בקרובים אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה
וכיון דבדוכתא אחריתי הדר רבי
במזבח יקדש ת"ל וזה
לַיְיָ לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְיָ דָּם
אשר תעשה על המזבח
ודין הוא ממונו בשלשה גופו לא כל שכן ת"ל 21 והובא אל אהרן הכהן או
יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם
וסתם כרבנן עבדינא כוותיה: משום
כבשים בני שנה וגו'
שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא
דקתני לה. להא דדנין בלילה גבי
אל אחד וגו' הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים ההוא סמיא
ח
ט
מה כבשים ראויין למזבח
מִקֶּרֶב עַמּוֹ: ויקרא יז ד
הלכתא דדינא הכא בסנהדרין
5. וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ
אף כל הנוגע במזבח
דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא ולא אמר ליה רבי יוחנן ולא
יקדש דבר הראוי למזבח.
אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן
תניא רבי גבי דיני ממונות שמע
מידי היכי עביד הכי והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כל הכשר לדון
ר' עקיבא אומר עולה
הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם
מינה עיקר היא למילף מינה דאילו
תמיד מה עולה ראויה
אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ
כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון ואמר ר' יוחנן לאתויי סומא
ההיא דכל הכשר במסכת נדה
אף כל ראוי ותרוייהו
ויקרא יז ח
זָבַח:
באחת מעיניו ר' יוחנן סתמא אחריתא אשכח דיני ממונות דנין ביום וגומרין
6. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר
קא ממעטי פסולין שנגעו
תניא רבי אגב גררא דתניא התם
במזבח שלא קדשו. מר
יִבְחַר יְיָ בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ
בלילה מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא אי בעית אימא סתמא דרבים
כי הני מילי טובא בפ' בא סימן
מייתי להו מכבשים ור'
שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם
עדיף ואי בעית אימא משום דקתני לה גבי הלכתא דדינא ורבי מאיר האי
עקיבא מייתי להו מעולה
הלכך לאו אליבא דהלכתא סתם
תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי
ודחינן והאמר רב אדא
דברים יב יד
מְצַוֶּJָ:
ושפטו את העם בכל עת מאי דריש ביה אמר רבא לאיתויי יום המעונן דתנן
אלא משום דמצריך ותני הנך דדמו
7. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל
עולת העוף פסולה. איכא
אהדדי כגון כל שחייב בראשית הגז
אין רואין את הנגעים שחרית ובין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום
בינייהו לר' יוסי הגלילי
עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל
י
דמפיק לה מכבשים סבר
חייב במתנות ויש שחייב במתנות
יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר
המעונן מפני שכהה נראית עזה ולא בצהרים מפני שעזה נראית כהה ורבי
כי כבשים אם הן פסולין
הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל
ואין חייב בראשית הגז ודכוותיה
מאיר האי ביום הנחילו את בניו מאי עביד ליה ההוא מיבעי ליה לכדתני
לא קדשי אבל עולת העוף
מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:
טובא: לאיתויי יום המעונן. אע"ג
פסולה קדשה. ולר' עקיבא
שמות יח כב
רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל
כ
8. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת
לא קדשה אלא אמר רב
דלראיית נגעים לא חזי לשפוט חזי:
אשי כדתניא דם יחשב
נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה א"ל (א) אלא מעתה מאן דשכיב ביממא ירתון
בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ
שחרית ובין הערבים. אין כח אור
לרבות הזורק דברי ר'
לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן
ליה בניה ומאן דשכיב בליליא לא ירתון ליה בניה דילמא דין נחלות קאמרת
החמה קיים: מפני שכהה נראית
ישמעאל ר"ע אומר או זבח
הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן
לרבות הזורק ותרוייהו
דתניא 31והיתה לבני ישראל לחקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין
הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:
עזה. ומטמאינן ליה שלא כדין:
קא מרבו זריקה נמצא
דברים כא טז
ולא בצהרים. שאור החמה חזק
כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב שלשה שנכנסו לבקר את החולה
9. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי
ל
טעם אחד משני מקראות
ומבלבל את העינים ואתי לטהר את
כגון זה בדיני נפשות אין
כִּי בָם בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ
רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין ואמר רב חסדא לא שנו
מ
מונין להן אלא אחד:
לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְיָ
הטמא: מאי עביד ליה. הא נפקא
אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין משום דהוו להו עדים ואין עד
דיני
ממונות דנין ביום
נ
וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב
ליה מהיקשא: ואי אתה מפיל כו'.
וגומרין בלילה. אמר רבא
וְכָל נָגַע: דברים כא ה
נעשה דיין אמר ליה אין הכי קאמינא: ס דיני נפשות דנין ביום וכו': מנהני
01. וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ
מפרש לה ואזיל: דילמא דיני נחלות
דכתיב ושפטו את העם
מילי אמר רב שימי בר חייא אמר קרא והוקע אותם לה' נגד השמש א"ר
בכל עת. וכתיב והיה ביום
בָּשָׂר חַי יִטְמָא:
41
קאמרת. דביום הויא צואת מת דין
הנחילו את בניו עד והיתה
ויקרא יג יד
חסדא מניין להוקעה שהיא תלייה דכתיב 51 והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'
פסוק ואין צריך עוד לדיינין ובלילה לא
11. וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח
לבני ישראל לחוקת משפט
וכתיב
אורעה כל הפרשה כולה
הוי דין פסוק וצריך דיינין ואלו ששמעו
הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה
להיות דין. הא כיצד יום
הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר
צואת המת יעידו בפניהם: לחוקת משפט. בפרשת נחלות דאיש כי ימות וגו' כתיבא: אורעה. נסתיימה: להיות דין. דמשמע הפלת נחלות דין
לתחלת דין ולילה לגמר
הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו
קצוב הוא בשעת המיתה הכל כמו שאמר המת ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד מיורשיו יחזקוהו שומעי הצוואה בשלו: רצו כותבין. בלשון עדות
(ב)
דין. וכדרב יהודה דאמר ג'
לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:
ויקרא יג יב
שנכנסו לבקר את החולה
והיורשים יבאו לב"ד וב"ד יעשו כפי הצוואה: רצו עושין דין. השומעין רשאין ושליטין להיות מחזיקין כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו: שנים אין עושין
21. אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר
רצו כותבין רצו עושין
דין. דמתחילתו לא נראו להיות לדיינין: אבל בלילה. שאינו ראוי לדון כותבין ואין עושין דין אפילו למחר שמתחלתן לא נראו לישב לשם דין:
דין. ב' כותבין ואין עושין
בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ
ותקח
דין ואמר רב חסדא לא
בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ
שנו אלא ביום אבל בלילה
לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל
כותבין ואין עושין דין והוי להו דיין ואין עד נעשה דיין: ההוא סומא דהוה בשבבותיה דר' יוחנן דהוה דאין
אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים: ויקרא יג ב 31. וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו
מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה: במדבר כז יא 41. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה
דינא ולא אמר ליה ר' יוחנן ולא מידי. והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש
קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיְיָ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְיָ מִיִּשְׂרָאֵל:במדבר כה ד 51. יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים
כשר להעיד ואינו כשר לדון. ואר"י לאתויי סומא באחת מעיניו. ור' מאיר היא דמקיש ריבים לנגעים מה נגעים
(ביום) [שלא בסומין] דכתיב לכל מראה עיני הכהן. אף ריבים שלא בסומין. ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח להכשיר
מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיְיָ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְיָ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן: שמואל ב כא ו
בסומא באחד מעיניו. ואמרינן מכדי האי סתמא והאי סתמא למה סמך על זו ודחה האחרת. איבעית אימא האי
סתמא והיא מתני' דהכא ואוקימנא דלא כר' מאיר דסתם מתני' כוותיה
אלא כרבנן דאינון רבים וההיא סתמא דבנדה
לר' מאיר ואע"ג דתרוייהו סתמי אינון סתמי דרבנן עדיפא. איבעית תימא משום דתני לה למתניי' דהכא
יחיד ולא סבירא לן: דיני
גבי הלכתא דדיני דהאי פרקין כולהו דיני נינהו
והלכתא
נינהו. ויש מי
שהיה פותר בה
זו מפני ששנויה
בלשון
רבים
וזו
שבמס' נדה שנויה
בלשון
נפשות דנין ביום וגומרין ביום מנא לן שנאמר