אחד דיני
ממונות פרק רביעי סנהדרין
לה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבל
במיתה אחת דנין. והא דתני בתוספתא אין דנין שנים
ותקח רצפה בת איה וגו'. אלמא מגולין היו לפי שתלויין על העצים
מב א ב
א)
ב) ג)
ביום אחד אפי' נואף ונואפת בפרק נגמר הדין
ואי משום לא תלין נבלתו וגו' הא שנינן לה ביבמות מוטב
תיעקר אות אחת בתורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שיהו הכל
מוקמי לה בבת כהן ובועלה דהיא בשריפה ובועלה בחנק:
מג ג
ד) ה)
אשרו
חמוץ ולא חומץ. פ"ה לכדדרשינן בפרק שור שנגח את
רואין אותן ושואלין מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הם ופשטו ידם
ו)
מד ד
ז)
בגרים גרורים: חלק להם בתי דינים.
הפרה מניין שנזקקין
ח)
והכי קאמר קח כל ראשי העם והולךט)
לתובע תחלה כגון שתובע את חבירו
וכתיב ותקח רצפה בת איה את השק
1
אותם לבתי דינים הרבה וידונו את
שהלוהו מנה ואינו משלם וזה משיבו
ט) י)
ותטהו לה אל הצור בתחלת קציר וכתיב
מה ה ו
עוברי העבירה והוקע אותם את
משכון היה לי בידך ונתקלקל או אבד
❖
ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם
כ)
2
המחויבין מפני שצמדו לבעל פעור
נזקקין לתובע תחלה עד שיהא ממונו
אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו אמר
ועובד עבודת כוכבים בסקילה וכל
בידו ואח"כ נזקקין לדין משכון וצ"ל
רב יהודה אמר רב אמר לו הקב"ה למשה
מו ז
הנסקלין נתלין כדאמרינן י) (בארבע
שיש שטר למלוה דלא מהימן ליה
תורה אור השלם
חלק להם בתי דינין מ"ט אילימא משום אשאין
מיתות ): שאין. ב"ד אחד
במיגו דאי בעי אמר פרעתיך דא"צ
מז ח
1. וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה
דנין שנים ביום אחד והאמר רב חסדא
דן שנים ביום אחד: אלא בשתי
לפורעו בעדים ואע"ג דאטרוחי ב"ד
אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל
מח ט
הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד
מיתות. הוא דאין דנין לפי שאין זו
לא שנו אלא בשתי מיתות אבל במיתה
תרי זימנין לא מטרחינן כדאמר בפ'
❖
ב
נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן
דומה לזו וצריך למצוא טעם לדבריהם
המקבל בההוא שטרא דהוה
אחת דנין אלא כדי שישוב חרון אף
הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף
כתיב ביה שנין סתמא ומלוה אמר
כאן וכאן ואתי לאקלקולי שמא לא
הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם
מישראל: דיני ממונות גומרין בו ביום כו':
ג
יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה
רבינו חננאל
יחפשו ככל הצורך: אבל במיתה
ג' ולוה אמר ב' ומסיק (ג) והיכא דקדים
מנהני מילי א"ר חנינא דאמר קרא 3מלאתי
לָיְלָה: שמואל ב כא י
אחת. ועבירה אחת דנין: אלא.
מלוה ואכל פירי דג' שנין לא מפקינן
2. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה קַח
והוקע אותם לה' נגד
משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים ורבא
השמש. ומניין להוקעה
כדמוכח קרא וישוב חרון
מיניה משום דאטרוחי בי דינא שתי
אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם
אמר מהכא 4 אשרו חמוץ ד אשרו דיין
שהיא תלייה שנאמר
וְהוֹקַע אוֹתָם לַיְיָ נֶגֶד
אף וגו' כשהקב"ה רואה שכולם
זימני לא מטרחינן התם היינו טעמא
והוקענום לה' בגבעת
הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְיָ
שמחמץ את דינו ואידך אשרו חמוץ ולא
עסוקים בדבר ומקנאין לכבודו:
כדמסיק מילתא דעביד לאיגלויי
שאול בחיר ה'. אם העם
מִיִּשְׂרָאֵל: במדבר כה ד
3. אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה
חטאו ראשים מה חטאו
חומץ ואידך האי מלאתי משפט מאי עביד
צדק ילין בה. רגילין היו מתחלה
אבל הכא משום דברים בעלמא
אמר רב אמר לו הקב"ה
קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי
להלין את הדין כדי לצדקו ועתה
דקאמר לוה לאישתמוטי לא שבקינן
ליה כדר' אלעזר אמר ר' יצחק דא"ר אלעזר
למשה חלק להן בתי דינים
מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ
כשאין עושים כן הרי הן כמרצחין:
מלהוציא מידו מיהו תימה היכי
מה טעמא לפי שאין דנין
וְעַתָּה מְרַצְּחִים:
אמר רבי יצחק כל תענית שמלינין בו את
ה
שנים ביום אחד. איני
ישעיהו א כא
שמחמץ את דינו. שמשהא אותו
דמי אם יש לו עדים מזומנין ללוה או
הצדקה כאילו שופך דמים שנאמר מלאתי
4. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ
והאמר רב חסדא לא שנו
ומלינו כדי להוציאו לאמיתו: ואידך.
שטוען דבתוך ל' יום יביא עדים נמתין
אלא בשתי מיתות אבל
מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ
משפט צדק וגו' ו וה"מ בריפתא ותמרי אבל
ליה דאפי' שואל זמן לפרוע יהבינן ליה
מיבעיא ליה להך דרשה דאמר בב"ק
במיתה אחת דנין אלא
שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ
בזוזי חיטי ושערי לית לן בה: לפיכך אין
להשיב חרון אף: דיני
אַלְמָנָה: ישעיהו א יז
ז
מנין שנזקקין לתובע
זמן ל' יום ואי טוען שיביא עדים
5. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו
נפשות גומרין בו ביום
דנין כו': מ"ט משום דלא אפשר היכי
תחלה כגון התובע את חבירו לדין
לאחר ל' יום בלא קרא נמי לא צייתינן
לזכות וביום שלאחריו
וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם
ליעבד לידייניה במעלי שבתא וליגמריה
שהלוהו ואינו משלם וזה טוענו
ליה והיכא דזיילי ניכסי קאמר התם
לחובה כו'. מנא לן א"ר
בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל
❖
חנינא דאמר קרא מלאתי
במדבר ו ז
רֹאשׁוֹ:
לדיניה במעלי שבתא דילמא חזו טעם
משכון היה לי בידך ונתקלקל או
דנזקקין (ד) לנתבע תחלה ואמאי וכי
משפט צדק ילין בה ועתה
אבד נזקקין תחלה ב"ד לתביעת
ימתינו לאחר שנה או שנתים וצ"ל
לחובה ובעו למיעבד הלנת דין לדייניה
מרצחים. כלומר כיון שאין
מלינין בדין כאלו הן
התובע עד שיהא ממונו בידו ואחר
ולדחוק דאמר פלוני ופלוני היה שם
הגהות הב"ח
במעלי שבתא וליגמריה בשבתא (א) וליקטליה
מרצחים: רבא אמר אשרו
כך נזקקין לדין המשכון: אשרו חמוץ.
ויודע בזכותו וידוע דהכי הוא וריב"א
(א) גמ'
בשבתא ח אין רציחה דוחה את שבת
חמוץ. אשרו דיין שמחמץ
פירש דנזקקין לתובע תחלה פירוש
החזיקו את הנגזל ולא את הגוזל:
לדיניה
את דינו. כלומר מאריך
וליקטליה לאורתא נגד השמש בעינן וליגמרי'
(ב) רש"י
ואינו חותכו כמו מצה.
כל תענית וכו'. רגילין היו בלילי
היינו לקבל עדיו תחלה ונ"מ אם
אלא ממתין עד שיחמיץ.
לדיניה בשבתא וליקטליה בחד בשבתא
תענית לעשות צדקה והיו עיני
ימותו עדיו של נתבע או ילכו למדינת
שלא
ר' אלעזר דריש האי קרא
נמצא אתה מענה את דינו נידייניה במעלי
העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצאו
הים ותימא דלא גרע מהיכא דזיילי
(ג) תוס'
צדק ילין בה ועתה
דהיכא
מרצחים כל המלין צדקה.
שבתא ונגמריה בחד בשבתא מינשו
עניים רעבים שנשענו על כך: וה"מ.
ניכסי וי"מ שזה תובע שחבל בו
תרי
כלומר כל הפוסק לתת
והנתבע אומר שיביא עדים היום או
במקום שרגילין לחלק ריפתא ותמרי
טעמייהו אף על גב דשני סופרי הדיינין
היא
צדקה לעניים ומלינה
(ד) בא"ד
דבר המוכן לאכול: אבל זוזי וחיטי
למחר משאר תביעות שיש לו עליו
ואינו נותנה מיד מרצחין
עומדים לפניהם וכותבין דברי המזכין ודברי
הן. וה"מ בריפתא ותמרי
ושערי. לא נשענו העניים עליהם
דנזקקין לתובע תחלה דקי"ל בפרק
המחייבין נהי דבפומא כתבין ליבא דאינשי
שעיני עניים נשואות בהן
❖
אותו הלילה ולית לן בה עד למחר:
החובל דאין נותנין זמן
ומצפין להן כדי שיאכלו
אינשי הלכך לא אפשר א"ל ר"ל לר' יוחנן
ליגמריה
לדיניה
דלמא חזו טעמא. היום לחובה
לחבלות:
אותן בערב ואין מכינין
ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו
להן מאי שיאכלו וכיון
בשבתא. אע"ג דתנן בפ' משילין
ובעו למיעבד הלנת דין ונמצא גמרו
שלא נתן להן זה נמצאו
מוסף רש"י
ומה עבודה שדוחה שבת קבורת מת
ט
אלו הן משום שבות לא דנין
בשבת ואי אפשר כדמפרש דאין
מתים הלילה כולו ברעב.
מצוה דוחה אותה מולאחותו כדתני' לאביו
אבל במיתה אחת דנין.
מיתת ב"ד דוחה שבת: לידייני'
אבל זוזי או חיטי ושערי
היינו דוקא דיני ממונות גזירה שמא
5
לית לן בה: לפיכך אין
במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא.
ולאמו לאחיו ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה
יכתוב אבל דיני נפשות אין לאסור
(לקמן
דנין לא בערב שבת ולא
מטעם זה שכבר כתבו מאתמול דברי
וכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי
מו.) וכותבין דברי
הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו
בערב יום טוב מאי טעמא
המזכין
ודברי
לפי שאין הריגת ב"ד
המזכין ודברי המחייבין:
עינוי הדין דכל שעה מצפה להצלה
ושמע
אין רציחה דוחה את השבת.
המחייבין.
דוחה לא שבת ולא יו"ט
אבל כשנגמר כל היום מצפה למיתה
כו'. פשוטה היא. ואי
והוי עינוי הדין: מינשי להו טעמייהו.
שנשאו ונתנו ודקדקו ביום
בשריפה ניחא אפילו למ"ד
מקלקל בהבערה פטור דיש בה חילול
(לעיל לד.)
אמרת לידייניה במעלי
שבתא וליגמרו לדיניה
ראשון: ליבא דאינשי אינשי. ליבא דאינשי לא כתבי ואע"ג
שבת משום פתילה דאמר מה לי בישול פתילה מה
בחד בשבא. מינשו
שזכור לו ליסוד הטעם נשכח מלבו ישובו לטעמו ואין יכול ליישבו
לי בישול סממנים ובשאר חייבי מיתות נמי אפי' למ"ד
לטעמייהו. ואע"ג דכתובין
לתת טעם הגון כבראשונה: ותהא קבורת מת מצוה כו'. ר"ל לאו
דמקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה:
הוו דברי כל אחד ואחד
לאביו ולאמו. לאמו דרשי' לכהן ונזיר ואע"ג דנזיר חמור דאין
(לקמן לו:)
נהי דכתבי טעמא דמפקי
אמתני' בעיא מר' יוחנן אלא בעלמא וסדרוה מסדרי הגמ' כאן
ולאחותו מה ת"ל.
בפומייהו טעמא דבליבא
משום דסופה לשאול ותהא מיתת ב"ד דוחה שבת: ולאחותו מה
מיטמא לקרובים וכהן הדיוט מיטמא לקרובים מ"מ ס"ד
מינשו הלכך לא אפשר.
ת"ל. גבי נזיר כתיב על נפש מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו
(זבחים ק.) הרי
דמיתסר טפי משום כהן הדיוט כיון דאיכא תרתי ועוד כהן הדיוט
ואקשינן ותהא קבורת מת
שהיה הולך לשחוט את
מצוה דוחה שבת מק"ו.
ולאמו לאחיו ולאחותו וכולהו יתירי נינהו דהא כ) (מכל נפשות)
עדיף שזה קדושתו לעולם וזה אין קדושתו לעולם כדאמרינן בנזיר
פסחו.
ומה עבודה שדוחה שבת
הרי
בפ' כהן גדול : שהיה הולך לשחוט את פסחו.
משתמע ודרשינן להו בספרי אביו מה תלמוד לומר הא לא בא
שנאמר וביום השבת שני
(שם)
אלא להוציא מת מצוה שמותר ליטמא לו לאמו מה תלמוד לומר
פ"ה הרי שהיה כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו וקשה דפריך
כבשים וגו' קבורת מת
מצוה דוחה העבודה
לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה הא מאביו נפקא אלא להביא
מיניה בפ' טבול יום אעובדא דיוסף הכהן שמתה אשתו
מולאחותו שבנזיר. דתניא
בע"פ וטימאוהו ומאי קושיא שאני הכא דאיכא מצות טובא ע"כ
שאם היה זה נזיר כהן דיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו
ולאחותו מה תלמוד לומר
(מגילה ג:) ולמול את
מופנה הוא דלא הוה צריך
נראה לפרש דבהולך לשחוט הפסח לבד איירי או למול את בנו
(ב) ליטמא אלא לאמו ולשאר קרובים אבל מטמא למת מצוה לאחיו
בנו.
ליה.
ומה אם לאביו
ואינו לא כהן גדול ולא נזיר וכן משמע מדלא קתני הרי שהיה כ"ג
מה תלמוד לומר שאם היה זה נזיר כהן גדול דקדושתו חמורה
(זבחים ק.)
ונזיר והולך לשחוט את פסחו כדתני באחריני והא דתני אמרת לא
שאף בלא נזירות אסור ליטמא לקרובים אף על פי כן לאחיו הוא
יטמא משום דלא אתי עשה דטומאת קרובים וידחה עשה דפסח או
דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא
דמילה שיש בו כרת ועוד יש ליישב פי' הקונט' דאי משום הולך לשחוט
ולא לכהן הדיוט נזיר תניהו ענין לנזיר וכ"ג לאחותו מה תלמוד
את פסחו לחודיה לא נמנע מלטמא כי הוי נמי בהדי אחריני אין בכך
לומר הרי שהיה כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו דאיכא מצות
כלום דלא דמי לכהן הדיוט כדפרישית לעיל דקדושתן קדושת עולם:
טובא אפ"ה לאחותו הוא דאינו יטמא
אבל
מיטמא למת מצוה:
ושמע
שבת