לה:
אחד דיני ממונות פרק רביעי סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שבת
שנדחית מפני העבודה. הקשה הר"ר יעקב דאורליינ"ש
ושמע שמת לו מת. קרובו: יכול יטמא אמרת לא יטמא. דהא
מט א
א) ב)
נזיר הוא וכתיב על נפשות וגו' ואורך דברים הוא לשון
ונימא דיו מה עבודה לא מדחיא אלא בשב ואל תעשה
(א)
ד)
ג)
המשנה זו יכול אף מת מצוה כן ת"ל ולאחותו דלא איצטריך אלא
אף שבת לא תדחה אלא בשב ואל תעשה ולמאן דלית ליה דיו
❖
ד) ה)
להאי וללמד אע"פ שיש עליו קדושה הרבה ועסקי מצוה לאחותו
היכא דמפריך קל וחומר ניחא וי"ל מ"מ איכא ק"ו דהשתא
❖
הוא דהזהיר הכתוב שלא ליטמא אבל
ומה עבודה שהיא קלה דוחה שבת
תורה אור השלם
מיטמא למת מצוה: רציחה תוכיח
קבורת מת מצוה לא כ"ש דלכל הפחות
ושמע שמת לו מת
יכול יטמא אמרת לא
שדוחה את העבודה. דכתיב מעם
לא גרע מעבודה והא דאמר בסוף
1. וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ
יטמא יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך
הגהות הב"ח
לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם
פרק כיצד הרגל ומה במקום
מזבחי תקחנו למות שאם היה כהן
אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו
(א) רש"י
מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:
שהקל על השן ועל הרגל ברה"ר שהוא
רוצח ורוצה לעבוד מביאין אותו לידון
❖
כל
שמות כא יד
לאחותו הוא דאינו מטמא א אבל מטמא
פטור החמיר עליהם ברשות הניזק
בב"ד ובלבד שלא יורידוהו מעל
2. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל
למת מצוה שבת שנידחת מפני עבודה אינו
מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
לשלם נזק שלם מקום שהחמיר על
המזבח ממש אם כבר התחיל דכתיב
שמות לה ג
דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה
רבינו חננאל
מעם מזבחי ולא מעל: כבר פסקה.
הקרן ברה"ר שהוא חייב אינו דין
3. וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא
א"ל רציחה תוכיח שדוחה את העבודה
דלא דחיא שבת: מה ת"ל. קא ס"ד
שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם
ולאמו ולאחיו אינו
מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת
מיטמא לאחותו לא כל
וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:
ואינה דוחה את השבת רציחה גופה תדחה
דאהבערה קאמר מה ת"ל הא כתיב
נזק שלם ואמרינן דיו מה ברה"ר חצי
שכן שאינו מטמא לה.
דברים כא כב
נזק אף ברשות הניזק חצי נזק ואמאי
לא תעשה כל מלאכה:
את השבת מק"ו מה עבודה שדוחה את
4. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת
למה בא לומר לך הרי
ופרכינן מה ת"ל אי לר' יוסי ללאו כו'.
שהיה הולך [לשחוט] את
לא אמרינן ומה שן ורגל הקל משלם
כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם
השבת רציחה דוחה אותה שנאמר מעם
1
פסחו ולמול את בנו ושמע
מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל
בחצר הניזק נזק שלם קרן חמור לא
ללאו יצאת מכלל שאר המלאכות
מזבחי תקחנו למות שבת שנידחת מפני
שמת לו מת יכול יטמא
הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה
כ"ש וי"ל דשאני הכא כיון דגוף
לומר לך שאין בה כרת וסקילה אלא
אמרת לא יטמא כשם
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה
שאינו מיטמא הנזיר בימי
לאו בעלמא: לחלק יצאת. מן הכלל
העבודה נדחית מפני מת מצוה אין
מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
אמר רבא כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל
נזרו [במי] שהוא מוזהר
שמות לא יד
לנו לומר שתהא חמורה הימנו בשום
ללמד על הכלל כולו יצא שלא תאמר
5. וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת
בהן להיטמות כך לא
מקום: רציחה תוכיח. וא"ת
דתנא דבי רבי ישמעאל לא תבערו אש
עשאן לכל המלאכות בהעלם אחת
2
יטמא זה ההולך לשחוט
מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל
את פסחו ולמול את
מה ת"ל מה ת"ל אי לר' יוסי ללאו יצאת אי
מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
אינו חייב אלא אחת לכך יצאת זו
וליעבד ק"ו ממילה ולא מצי פריך
❖
בנו. שאם יטמא נמצא
במדבר לה כט
להקיש אליה את כל הכלל ולומר לך
מרציחה וי"ל מ"מ הוה מצי למימר
לרבי נתן לחלק יצאת כדתניא הבערה
נגרע מלעשות פסח או
מה זו מיוחדת שהיא אב מלאכה
רציחה תוכיח כי היכי דרציחה לא
מתעכב למול בנו ביום
ללאו יצאת דברי ר' יוסי ר' נתן אומר לחלק
השמיני לפיכך יתעסק
וחייבין עליה בפני עצמה שהרי הזהיר
דחיא שבת אף על פי שדוחה את
מוסף רש"י
יצאת אלא אמר רבא תנא מושבות קשיא
במצוה ואל יטמא למתו
עליה לאו בפני עצמה אף כל שהיא
העבודה דדחיא שבת ה"נ קבורת
אמרת לא יטמא.
כמו הנזיר ששומר טהרתו
ליה מושבות מה ת"ל מכדי שבת חובת
אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה:
מת מצוה לא תדחה שבת אף על פי
ואינו מיטמא לאחותו.
הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין
יכול כשם שאינו מטמא
מושבות קא קשיא ליה. לתנא ועלה
שראינו את המילה דדחי שבת:
(זבחים ק.)
למתו כך אינו מטמא אפי'
שנאמר
בחו"ל 2 מושבות דכתב רחמנא למה לי
מעם מזבחי. ואפי' אין
קאמר מה ת"ל. כל היכא דכתיב
למת מצוה ת"ל ולאחותו
משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי
מושבותיכם בא ללמד בכל מקום
שם כהן ראוי לעבוד
לאחותו הוא דאינו מיטמא
[אבל מטמא] הוא למת
שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות
שאתם יושבין ולהביא חוצה לארץ:
את העבודה נידחית וא"ת דמה
3
(מגילה ג:) ללאו יצאת.
מצוה שבת שנדחת מפני
חובת הגוף היא. חובה המוטלת על
שרציחה דוחה את העבודה לאו משום
והומת שומע אני בין בחול בין בשבת והא
עבודה אינו דין שתהא
קבורת מת מצוה דוחה
דרציחה דוחה את העבודה אלא
האדם ואינה מוטלת על הקרקע כגון
מה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר
4
אותה. ודחינן רציחה
משום דגברא לא חזי כדאמרינן
מצות שביעית ולא על פירות קרקע
מלאכות חוץ ממיתת בית דין או אינו אלא
תוכיח שדוחה עבודה
כהן שהרג את הנפש
כגון ערלה וכלאים ותרומות ומעשרות
שנאמר מעם מזבחי תקחנו
אפי' מיתת ב"ד ומה אני מקיים והומת בחול
(פסחים ה: וכעי"ז
למות ואין רציחה דוחה
לא ישא כפיו שנאמר ידיכם
ותנן בפ"ק דקידושין כל מצוה
יבמות ו: ולקמן סב.)
שבת כדרבא דאמר כבר
אבל לא בשבת או אינו אלא אפילו בשבת
דמים מלאו וכ"ש עבודה וי"ל דעל
התלויה בארץ כלומר על הקרקע
פסקה תנא דבי ר'
ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן
כרחיך חזי דהא לא מיחל לעבודה
ופירותיו אינה נוהגת אלא בארץ
ישמעאל דתניא לא תבערו
(שבת ע.) לחלק יצאת.
אש בכל מושבותיכם מה
הוא אומר והיו אלה לכם לחקת משפט
ונשיאות כפים חומרא בעלמא הוא
וכל שאינה תלויה בקרקע בין
5
תלמוד לומר מיכדי שבת
בארץ בין בחו"ל ויליף מע"ז: שומע
ועוד י"ל דשאני נשיאות כפים לפי
לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות
חובת הגוף היא וחובת
אני. והומת בין בחול בין בשבת
שהרג בידיו ואין קטיגור נעשה
הגוף נוהגת בארץ ובחוצה
האמור להלן ב"ד אף מושבות האמור כאן
לארץ. מושבות דכתב
דתיתי לך מק"ו מעבודה כדאמרינן
סניגור כדכתיב בההוא קרא ובפרישכם
בית דין ואמר רחמנא לא תבערו אש בכל
רחמנא הכא למה לי.
לעיל: או אינו אלא אפילו מיתת ב"ד.
כפיכם אעלים עיני וגו':
אלא כתיב הכא בכל
מושבותיכם אמר אביי השתא דאמרת אין
מושבות
מה ת"ל. והא דדרשי'
במשמע חילול והא מה אני מקיים
מושבותיכם ולהלן הוא
רציחה דוחה את השבת אין רציחה דוחה
(יבמות ו:)
אומר והיו אלה לכם לחקת
בספ"ק דשבת
והומת בחול ולא בשבת דק"ו פריכא
משפט לדורותיכם בכל
את העבודה מקל וחומר ומה שבת
בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל
הוא דאיכא למימר קבורת מת מצוה
מושבותיכם. מה מושבות
שנידחית מפני העבודה אין רציחה דוחה
האמור להלן מיתת ב"ד
אתה מבעיר במדורת בית המוקד
תוכיח שדוחה עבודה ואינה דוחה
אף מושבות האמור בשבת
שבת: או אינו אלא אפי' בשבת. קאמר
אותה עבודה שהיא דוחה את השבת אינו
היינו משום דכתיב מושבותיכם ולא
מיתת ב"ד כגון שריפה.
והומת דק"ו לאו פריכא הוא דהאי
כתב מושבות וכי תימא כוליה להכי
דין שלא תהא רציחה דוחה אותה אלא הא
ואמר רחמנא לא תבערו
אש מיכן שאין מיתת
דקא אמרת מקבורת מת מצוה היא
הוא דאתא א"כ לכתוב בכל גבולכם
דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ההוא
(פסחים
ב"ד דוחה את השבת.
גופה תיקשי לן ונימא דתידחי שבת
אלא מדכתיב לשון מושבות דרשינן
ה:)
לקרבן יחיד דלא דחי שבת אמר רבא (אי
אמר אביי השתא דאמרת
מק"ו מעבודה ת"ל מושבותיכם והכי
ב"ד וא"ת כוליה לב"ד ולההיא דשבת
אין רציחה דוחה שבת
הכי) לא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו
לא תהא רציחה נמי
מפרש לה בפ"ק דיבמות : והיו אלה
הוא דאתא ומנא ליה לרבי יוסי ללאו
מה
דוחה עבודה מק"ו וכו'
לכם. בפרשת רוצחים כתיב גבי
ולרבי נתן לחלק וי"ל מדכתיב לא
עד והכתיב מעם מזבחי
מיתות ב"ד: ואמר רחמנא לא תבערו. אפי' לשריפת מיתת ב"ד:
תבערו ולא כתיב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם דהוה דרשינן
ההוא בקרבן יחיד דלא
(לקמן סב.) מושבות מה
דחי שבת. אמר רבא
השתא דאמרת. מלא תבערו ואין רציחה דוחה שבת על כרחיך מהשתא
ב"ד וההיא דשבת אבל אתה עושה מלאכה במדורת בית המוקד ה):
ת"ל.
לא תהא רציחה דוחה
אמר
אביי השתא דאמרת. וא"ת ולאביי נילף מת מצוה מק"ו
אין רציחה דוחה עבודה מק"ו: אמר רבא. אי האי ק"ו אתית למידרש
דריש לקיש כיון דליכא למימר רציחה תוכיח וי"ל היינו דקאמר
תו לא מיתוקם מעם מזבחי דאי בקרבן יחיד הא איכא למידרש נמי
(יבמות ו:)
חובת הגוף היא.
אביי היכי פשיטא לר' יוחנן למימר רציחה תוכיח שדוחה את העבודה
ק"ו שנדחה מפני קרבן יחיד דקסבר נדרים ונדבות קריבים ביו"ט:
הא איכא למימר שאין דוחה מקל וחומר ואם כן הדרא קושיין לדוכתין
אין
קשיא דר"ל: אין רציחה דוחה אותה. וא"ת ונימא דיו ומה רציחה אינה דוחה שבת בקום ועשה אף עבודה לא תדחה בקום ועשה
(שם)
אבל שב ואל תעשה דחיא שפיר ולמאן דלית ליה דיו היכא דמיפרך קל וחומר ניחא:
לא
תהא רציחה. רבא נמי פשיטא ליה דלא מצי למימר הכי דא"כ לא מיתוקם מעם מזבחי אלא קאמר לאביי אי בתר ק"ו אזלת
לאקשויי
לרבי יוחנן ומפקו ליה לקרא מקרבן ציבור א"כ
גם בקרבן יחיד לא מיתוקם
אלא ודאי לא אמרינן
קל וחומר:
ומה