אחד דיני ממונות פרק רביעי סנהדרין
לו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ומה
י"ט. וא"ת ומנ"ל דלא דחיא רציחה י"ט הא אפי' שבת
אין רציחה דוחה אותו. דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ו)
נ א
א)
דהא בי"ט נמי כל מלאכה לא תעשה כתיב : הניחא כו'. מסקנא
דחיא אי לאו משום דכתיב בכל מושבותיכם ובי"ט
ז)
נא ב ג
ב) ג)
דמילתיה דרבא היא. הניחא למאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין
לא כתיב א"כ תדחה י"ט בק"ו ומה עבודה שדוחה יום טוב רציחה
ד)
נב ד
ביום טוב מצית לאוקמי מעם מזבחיח) בקרבן יחיד דלא דחי לא שבת
דוחה אותו וכו' וי"ל דאיכא למימר שבת יוכיח שנדחית מפני
ה)
ו) ז)
העבודה ואין נדחית מפני הרציחה
ולא יום טוב דתו לא מידריש ק"ו
ח)
כדאמרן: אלא למ"ד קריבין. איכא
והוא הדין י"ט מיהו אין שייך למימר
מה יום טוב שנדחה
מפני קרבן יחיד אין
נג ה
ט) י)
❖
למדרש ק"ו כדאמרן ולההוא תנא
שבת יוכיח שנדחית מפני העבודה
רציחה דוחה אותו קרבן יחיד שהוא דוחה
כ)
היכא מוקמת מעם מזבחי ופלוגתייהו
דהיינו עבודה שאינה נדחית מפני
את יום טוב אינו דין שלא תהא רציחה
ל)
במסכת ביצה: אלא אמר רבא. על
הרציחה דהא אמילתיה דאביי קאי ול"נ
מ) נ)
דוחה אותו הניחא למאן דאמר אין נדרים
רבינו חננאל
א
❖
ס)
דל"ק מידי כיון דאיכא למימר ק"ו
כרחיך אתא מעם מזבחי ועקריה לקל
ונדבות קריבין ביום טוב אלא למאן דאמר
קרבן יחיד מק"ו ומה
לקולא ולחומרא לחומרא אמרינן:
וחומר בין מקרבן יחיד בין מקרבן
יו"ט שנדחה מפני קרבן
והא הוה חזקיה. אית ספרים דלא
נדרים ונדבות קריבין ביום טוב מאי איכא
ציבור דלא מיבעיא למ"ד קריבין דכיון
יחיד לדברי האומר נדרים
תורה אור השלם
למימר אלא אמר רבא לא מיבעיא למ"ד
גרס ליה דחזקיה לא היה מושל
דקרבן יחיד דוחה יום טוב אי אתית
ונדבות [אין] קריבין
1. וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ
ביו"ט [אלא למ"ד קריבין
נדרים ונדבות קריבין ביום טוב דהא לא
על כל ישראל שכבר גלו עשרת
למידרש קל וחומר לא מיתוקם מעם
מאי איכא למימר] אין
לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם
השבטים ועוד דשבנא רשע היה ולא
מזבחי כלל ועל כרחיך לא תדרש ק"ו
מתקיים מעם מזבחי כלל אלא אפילו למאן
רציחה דוחה יו"ט קרבן
מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:
יחיד שדוחה יו"ט אינו דין
שמות כא יד
ואתא קרא ועקריה אלא אפילו למאן
ממניינא הוא ותדע דכי פריך הוה
מ)
(ג)
דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב
2. לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים
שלא תהא רציחה דוחה
דאמר כו' ואיכא לאוקמי לקרא בקרבן
דוד לא משני הוה אחיתופל שקראו
הכתיב מעם מזבחי מזבחי המיוחד לי ומאי
אותה הניחא למאן דאמר
לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב
יחיד דליכא ק"ו ובקרבן ציבור לא
דוד אלופו ומיודעו כיון דרשע הוה
נ)
נדרים ונדבות קריבין
לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים
נינהו תמיד ואמר רחמנא מעם מזבחי
1
ביו"ט הנה קמה ליה ק"ו
שמות כג ב
בעית לאוקמיה לקרא משום ק"ו על
אינו מן המנין וקצת קשה דלא משני
לְהַטֹּת:
3. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו
תקחנו למות: ב דיני ממונות הטמאות
אלא אמר רבא לא מיבעיא
כרחיך ממשמעותיה מיתוקם נמי
הוה מפיבושת שהיה מבייש פני דוד
למאן דאמר נדרים ונדבות
חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ
והטהרות כו': אמר רב אנא הואי במניינא
בקרבן ציבור דמזבחי משמע המיוחד
בהלכה :
קריבין ביו"ט דכי האי
וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ
כולהו שניה קאמרינן. דמשהותחל'
גוונא לא דיינינן ק"ו לבטל
דבי רבי ומינאי דידי הוו מתחלי ברישא
וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ
לי דהיינו תמיד שהוא עיקר כל
מקרא מן התורה שנאמר
וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע
הקרבנות: הוו מתחלי ברישא.
גדולתן לא פסק כולהו שני'
והא אנן מתחילין מן הגדול תנן אמר רבה
מעם מזבחי תקחנו למות
מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ
והשתא לא קשה לספרים דגרסי והא
במניינא דסיקריקון אמרה רב בפ'
בפירוש ריבתה התורה
עַל הַכֵּלִים:
בריה דרבא ואיתימא רבי הלל בריה דרבי
❖
שתהא רציחה דוחה את
שמואל א כה יג
הניזקין דקתני הושיב
הוה אלעזר הוה פנחס דהכי פריך והא
וולס שאני מניינא דבי רבי דכולהו מנינייהו
העבודה אלא אפילו למאן
ב"ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון
הוה אלעזר שהותחלה גדולתו אחר של
דאמר נדרים ונדבות אין
מן הצד הוו מתחלי ואמר רבה בריה דרבא
שנים עשר חדש כו' ואמר רב אנא
יהושע ותימה דלא משני איהושע הוה
קריבין ביו"ט מעם מזבחי
הגהות הב"ח
ואיתימא רבי הלל בריה דר' וולס מימות
כתיב מזבחי המיוחד לי
הוה בההוא מניינא ומינאי דידי הוא
עתניאל בן קנז שהחזיר הלכות (הלכות)
(א) רש"י
ומאי ניהו תמיד וכ"ש
משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום
דאתחילו ברישא: מן הצד הוו מתחלי.
שנשתכחו מישראל בימי אבלו של משה
קרבן יחיד דדחי: דיני
אחד ולא הא הוה יהושע הוה אלעזר והא
(ב) ד"ה
מפני ענוה יתירה שהיתה בו: בריה
:
ממונות מטים על פי עד
והא
אחד בין לזכות בין לחובה
הוה הונא בר נתן. שהיה
דרבי וולס ט): במקום אחד. תורתן
הוה פנחס הוו זקנים והא הוה שאול הוה
(ג) תוס'
כו'. ירושלמי א"ר ינאי
וגדולתן של ישראל באדם אחד שאין
קרוב למלכות כדאיתא בפ"ב
(ד) ד"ה
שמואל והא נח נפשיה כולהו שניה קאמרינן
אילו ניתנה תורה חתוכה
לא היתה עמידה לרגל
כמותו בכל ישראל בתורה ובגדולה
דזבחים דאתקיים ביה והיו
והא הוה דוד הוה עירא היאירי והא נח
❖
מאי טעמא וידבר ה' אל
כגון משה שהיה גדול על כל ישראל
מלכים אומניך:
נפשיה כולהו שניה קאמרינן והא הוה
משה לאמר אמר לפניו
דיני נפשות מתחילין מן הצד.
במלכות ובתורה וכן רבי בנשיאות
רבון כל העולמים הודיעני
שלמה הוה שמעי בן גרא והא קטליה כוליה
היאך היא הלכה א"ל אחרי
ובתורה: הוה אלעזר. חבירו בתורה
משום לא תענה על רב ס)אבל
מוסף רש"י
רבים להטות. רבו המזכים
שניה קאמרינן הא הוה חזקיה הוה שבנא
ולא הוי מקום אחד: והא הוה פינחס.
בדיני ממונות לא חיישי' ומ"מ דרך
ומינאי דידי הוו מתחלי
זכאי. רבו המחייבים חייב
והא איקטיל כולהו שניה קאמרינן והא הוה
משמתו יהושע ואלעזר: הוו זקנים.
שאלה יכולין לענות ואפשר לא תענה
ברישא.
כדי שתהא התורה נדרשת
מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים
עזרא הוה נחמיה בן חכליה אמר רב אדא
כגון עתניאל ואבצן י) ובועז: עירא
על רב בדיני נפשות כתיב ולא בדיני
טהור מנין ודגלו וכן הוא
היאירי. במו"ק אמרינן דהוה
ממונות אע"ג דלנטות קאי נמי אדיני
בר אהבה אף אני אומר מימות רבי עד רב
אומר אמרות ה' אמרות
ממונות למאן דמוקי לה בריש מכילתין
מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות
טהורות כסף צרוף בעליל
אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד
(גיטין
לארץ מזוקק שבעתים
בב"ד נוטה:
ודוד היה מנהיגו עליו לראש דכתיב
ולא והא הוה הונא בר נתן הונא בר נתן
מן הצד הוו
ואמר מישרים אהבוך. א"ר
נט.)
רבה
בר בר חנה אמר ר' יוחנן
עירא היאירי היה כהן לדוד:
מתחלי.
יוחנן כל מי שאינו יודע
מיכף הוה כייף ליה לרב אשי: ג דיני נפשות
מהכא ויחגרו איש וגו'. הכא
שמעי. גדול היה כדאשכחן
שירד
לדון את השרץ לטמאו
מתחילין מן הצד: מנא הני מילי אמר ר'
מאה פעמים ולטהרו מאה
לקראת דוד הירדן באלף איש:
משמע שמורד במלכות (ד) ובעי למידייני'
פעמים אינו יכול לפתוח
אחא בר פפא אמר קרא 2 לא תענה על ריב
שבנא. שהיה ישיבתו גדולה משל
דדוד היה חושב עצמו מלך וכן בפרק
בזכות. תלמיד ותיק היה
לא תענה על רב רבה בר בר חנה אמר רבי
לרבי והיה מטהר ומטמא
חזקיה כדאמר בפ' זה בורר :
במה בהמה גבי
השרץ מאה פעמים. אמרי
לא תענה על רב. כתיב בלא יו"ד
יוחנן מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש
אוריה שהיה לו לדוד לדונו בסנהדרין
3
תורה וגדולה
ההוא תלמיד קטוע מטורא
(שם)
משמע לא תחלוק על מופלא של ב"ד
ולא דייניה אע"ג שהיה מורד במלכות
דסיני הוה: דיני ממונות
במקום אחד.
[את] חרבו ויחגרו איש [את] חרבו ויחגור
הטהרות והטמאות כו'
הלכך לא מתחילינן מיניה דלמא חזא
כדאמרינן התם וקשה דהא אמר
גם דוד את חרבו אמר רב שונה אדם
ד
אמר רב אנא הוינא
ליה חובה ולא פלגינא עילויה ומתחילין
במגילה דמורד במלכות
לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות מיתיבי
במניינא דבי רבי ומיני
לא בעי למידייניה ויש לומר לא בעי
מן הצד (א) כ)(שלא ישמע) אחד דברי
(שם) והא הוה פנחס.
הוה מתחלי ברישא.
הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו
ה
והתנן מתחילין מן הגדול
למידייניה כשאר חייבי מיתות אלא
אחד מן המזכים ויסכים עמו:
ואסיקנא כל מנייניה דבי
מונין להם שנים דיני ממונות ודיני נפשות
ויחגור גם דוד חרבו. באחרונה נמנו
לקבל עדות ולידע אם הוא מורד
(שם) הוו זקנים.
רבי מן הצד הוו מתחלי
ודיני מכות קידוש החדש ועיבור שנה אב
במלכות ונראה הא דאמר לא בעי
עליו לדונו משום מורד במלכות:
והן אמרו מימות משה
ועד רבי לא מצינו תורה
ובנו הרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד
שונה אדם לתלמידו. ומראה לו פנים
למידייניה לענין הא דתנן בפירקין
וגדולה במקום אחד. איני
דיני נפשות גומרין בו ביום
לזכות ולחובה בתוך הדין ודן עמו
כי
(שם) והא הוה
ואחר לא מצאנו. והא
שאול.
לזכות וביום שלאחריו לחובה ובלילה
ונמנה עמו או לזכות או לחובה ומטין
הוה יהושע ודחינן הוה
אלעזר בהדיה כי קאמרינן
הדין על פי התלמיד כאחד מן הדיינין: הטמאות והטהרות.
שלאחריו אין גומרין והאי
גומרין בו ביום לחובה והיינו דקאמרה
דליכא אחר בהדיה והא
ליה אביגיל וכי דנין דיני
נפשות בלילה כדאמרינן לעיל בפירקין
שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין אלא אם כן חולקין וצריך לעמוד
הוה אלעזר הוה פנחס
למנין אם רבו הטמאין או המטהרין מונין את האב ובנו או
דנגד השמש בעינן והשיב לה דלא בעי למידייניה כשאר
כו'. ואסיק' אף אני אומר
(ב)
(שם) והא נח
מימות רבי ועד רב אשי
את הרב ותלמידו בשנים אבל דיני ממונות ונפשות ומכות שמנין
דיני נפשות אלא גומרין בו ביום לחובה וכן מוכח בירושלמי דפירקין
נפשיה.
לא מצאנו תורה וגדולה
שלהם אף בתחילת הדין ל) ומן התורה שזה צריך שלשה ודיני
דאמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה כבר נגמר דינו
(שם) כולהו שניה
במקום אחד. והונא בר
מבעוד יום: אין מונין להם אלא אחד. משום קידוש החדש
קאמרינן.
נתן מיכף הוה כייף ליה
נפשות כ"ג וכן קידוש החודש שצריך שלשה דמשפט כתיב ביה
לרב אשי: דיני נפשות
ועיבור השנה איצטריך דלענין דין פשיטא דאין קרובים כשרים:
כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ומוקמינן ליה
מתחילין מן הצד. פי' מאי
לאתויי טעמא אין מתחילין מן
בקידוש החודש במס' ר"ה וכן עיבור השנה שצריך שלשה
(שם)
הוה עירא היאירי.
הגדול שנאמר לא תענה
חמשה ושבעה אין האב ובנו כשרין זה עם זה ולא הרב ותלמידו נמנין אלא אחד. וסיפא דבריי' לא ישב בצידו ואפילו שותק אלא יעמוד והולך לו:
על רב כלומר כיון שיתחיל
כי הגדול ויאמר זכות או
(שם) הא הוה חזקיה. (צד: שם) הוה
חובה אין לאחר לחלוק על דבריו. ר' יוחנן אמר מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו וגו' וחגר דוד אחריהם. אמר רב
שבנא. (גיטין שם) והא
שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ומותבינן עליה הטהורות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים ודיני נפשות
איקטיל. (לעיל כו. גיטין שם)
ודיני מכות וקידוש החודש ועיבור השנה אב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד ופרקינן כי אמר רב שונה אדם