אחד דיני ממונות פרק רביעי סנהדרין
לז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
התורה
העידה עלינו סוגה בשושנים. לענין דם נדות נדרש
ושלש שורות. כל אחת כמנין סנהדרי עשרים ושלשה שאם יחלקו
סד א
א)
הכ"ג רובן מחייבין ומיעוט מזכין והטייה לרעה אין ע"פ אחד וצריך
כשאומרת דם כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש וא"ת
להוסיף שנים שנים עד שבעים ואחד הלכך צריך להושיב לפניהם
והא יחוד דאורייתא היא כדדרשינן מכי יסיתך אחיך בן
סה ב
סו ג
אמך והיכי אתא קרא דדברי
קבלה למישרי מאי דכתיב באורייתא
ארבעים ושמנה להשלמת שבעים ואחד ולאו אורח ארעא לעשות
ב)
ד
וי"ל דלא אסרה תורה אלא כעין
שורות לתלמידים של כ"ד שתהא
ג) ד)
אמו דלא עבידא דמשתריא אבל נדה
מרובה משל דיינין ולא לעשות שורות
ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין
ה)
א
סופה ליטהרט) ומיהו היכא דלא בעל
קטנות ולא שתים של כ"ג ואחד של
ו)
לפניהן כל אחד ואחד מכיר את מקומו
סז ה
ז) ח)
אפילו נדה אסורה להתייחד כדאמרי'
שנים תלמידים הלכך עבדי שלש
❖
הוצרכו לסמוך סומכין מן הראשונה אחד
ט)
ב
שורות: וכל אחד מכיר את מקומו.
בפ"ק דכתובות לא בעל הוא
❖
מן השניה בא לו לראשונה אחד מן
לפי שבתחלה כסדר הושיבום שורה
ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין
השלישית בא לו לשניה בוררים להן עוד
ראשונה גדולה משל שניה והיא גדולה
הנשים וא"ת והא אמרי' בפ"ק דשבת
רבינו חננאל
אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית
תורה אור השלם
מן השלישית וגם בכל שורה ושורה
מקיש אשתו נדה לאשת רעהו
א"ל ההוא מינא לרב
ולא היה יושב במקומו של ראשון אלא
1. שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל
הושיבום כסדר הגדול בראש שני
מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה
כהנא אמריתו נדה שרי
יושב במקום הראוי לו: גמ' מנא הני מילי
לגברה דילה לייחודי
יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת
למטה הימנו וכן כולן זה למטה מזה
אסור כו' ופי' שם בקונט' משום ייחוד
בהדה אפשר אש בנעורת
חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:
לפיכך צריך כל אחד להכיר מקומו:
דאשת איש אף אשתו נדה והכא אמר
א"ר אחא בר
חנינא דאמר קרא שררך
ואינה מהבהבת א"ל
שיר השירים ז ג
1
2. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ
הוצרכו לסמוך. כגון שמת אחד מן
התורה מעידה עלינו
סוגה בשושנים וי"ל דהוא בבגדו והיא
אגן הסהר אל
יחסר המזג וגו' שררך זו
שאפילו סוגה בשושנים
מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ:
הדיינין סומכין לו מהראשונים שהם
בבגדה אסורה באשת איש אפי' בלא
סנהדרין למה
נקרא שמה שררך שהיא
אין אנו פורצים פרצה.
שיר השירים ו ז
גדולים מכולן: אחד מהשנייה בא לו
ייחוד משום איקרובי דעתה שנהנין
3. וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת
כפלח הרמון רקתך אפילו
יושבת בטיבורו
של עולם אגן שהיא מגינה
ריקנין שבישראל מליאין
לראשונה כו'. ולא שיביאו מן הקהל
ומתחממין זה מזה ויש תימה מ"ש
רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ
מצות כרמון: הנהו בריוני
על כל העולם כולו הסהר שהיא דומה
וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי
לראשונה לפי שהגרוע מן התלמידים
דייחוד דנדה שרייא מסוגה בשושנים
דהוו בשיבבותיה דר' זירא
כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ
לסהר אל יחסר המזג שאם הוצרך אחד
שבשורות גדול מגדול שבקהל: ולא
והוא בבגדו והיא בבגדה אסרת
דהוה מקרב להו ר' זירא
בראשית כז כז
יְיָ:
4. וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל
כי היכי דניהדרו בתיובתא
מהם לצאת רואין אם יש עשרים ושלשה
היה. אותו שנברר מן הקהל יושב
מהיקש דאשת איש איפוך אנא וי"ל
ג
והוי קפדי רבנן כד נח
דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן
דמסתבר טפי לאסור הוא בבגדו והיא
במקומו של ראשון ראש בשורה שלישי
❖
כנגד
סנהדרי קטנה יוצא ואם לאו אינו
הָאֲדָמָה: בראשית ד י
נפשיה דר' זירא אמרו
בבגדה לפי שמתקרבין יחד ונהנין זה
אלא במקום הראוי לו בסוף השורה
עד האידנא הוה ר' זירא
יוצא: בטנך ערימת חטים מה ערימת
1
מזה כדפרישית: וירח את ריח
בעי עלן רחמי השתא
וכן אותו שבא מן השלישי לשניה וכן
חטים
הכל נהנין ממנה אף סנהדרין הכל
מאן בעי עלן רחמי הרהרו
לעזי רש"י
בגדיו. לשון ריח שייך בדם נדות
אותו שנסמך מן הראשונים לא היה
בלבייהו והדרי בתיובתא:
נהנין מטעמיהן: 1 סוגה בשושנים שאפילו
שלש שורות של תלמידי
יושב במקומו של ראשון אלא כולן
כדאמרינן בס"פ כל היד
פלמי"ד
[פלמי"ר].
❖
כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות
חכמים כו'. אמר אביי
לחרוך.
בסוף השורות וכל בני השורה נמשכין
ההיא איתתא דאתיא דמא קמיה דר"א
ש"מ כולהו ניידי ולימא
והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא
איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה
ארחיה אמר האי דם חימוד הוא:
להו עד האידנא הוינא
אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא אפשר
מקומו של זה מפני שהקטן שבדיינים
יתיב ברישא והשת'
שאין
ד
מוסף רש"י
מותביתו לי בסופא אמרינן
אש בנעורת ואינה מהבהבת אמר ליה
התורה העידה עלינו סוגה
גדול מן הגדול שבתלמידי הראשונה
הוי זנב לאריות.
ליה הוי זנב לאריות
והקטן שבראשונה גדול מן הגדול
בשושנים שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות ריש לקיש
לא ראש לשועלים:
מתני' כיצד מאיימין
שבשניה הלכך כי ניידי כולהו ניידי
אמר מהכא כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאין מצות
2
(אבות פ"ד מט"ו)
על עדי נפשות וכו':
כשמת אחד מהן ומושיבין אחר חליפיו
דמו ודם זרעותיו.
כרמון ר' זירא אמר מהכא 3 וירח את ריח בגדיו אל תיקרי בגדיו אלא
כולן צריכין לנוד איש איש ממקומו:
בוגדיו הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה דר' זירא דהוה מקרב להו כי היכי
גמ' מה"מ. דבעגולה היו יושבים:
דניהדרו להו בתיובתא והוו קפדי רבנן כי נח נפשיה דר' זירא אמרי עד
סהר. עגול הוא: בטיבורו של עולם.
האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי השתא מאן בעי עלן
שבית המקדש באמצע של עולם:
(ב"ב יא.)
רחמי הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה: שלש שורות כו': אמר אביי ש"מ כי
דומה לסהר. בעגולה: מזג. שני
חלקי מים ואחד יין: אל יחסר המזג.
ניידי כולהו ניידי ולימא להו עד האידנא הוה יתיבנא ברישא השתא מותביתו
אל יחסרו מחלק השלישי שהוא כדי
לי בדנבי אמר אביי דאמרי ליה הכי הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים:
מתני' כיצד מאיימין את העדים העל עידי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין
הראוי למזג: עשרים ושלשה. שליש
של שבעים: ח) לצאת. לעסקיו חוץ
עליהן שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן שמא אי
ללישכה: סייג הוא גדר: סוגה
אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה הוו יודעין שלא כדיני
בשושנים. גדורה בשושנים כלומר
ממונות דיני נפשות דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו דיני נפשות דמו
באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם
ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר
נפרשין מן העבירה וא"צ גדר אבנים
דמי אחיך צועקים אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעותיו דבר
להפסיקן שאפי' אין רחוקין מן העבירה
4
אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא
אחר דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים לפיכך נברא אדם
יפרצו בה פרצות הגדר: מהבהבת.
יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד
אוחזת ודולקת כמו
עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים
שקיפלה ולא הבהבה ובלע"ז פלמי"ד:
עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך
בריוני. פריצים לשון בורים: רבי זירא
ושלא יהו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים ולהגיד גדולתו של הקב"ה
גוצא הוה ונחרכו שוקיו ע"י מעשה
שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה ומלך מלכי
דבדיק נפשי' בתנורא שגירא בהשוכר
המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה
את הפועלים וקרו
ליה חריכא קטן שקי: ש"מ.
לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם ושמא תאמרו
מדקתני לא היה יושב במקומו של
מה
ראשון כי ניידי כולהו ניידי כדפרישי' לעיל: בדנבי. בזנבות: מתני' מאיימין. שלא יעידו עדות שקר: מאומד. בגמ' מפ': דיני ממונות. אם העיד
שקר נותן ממון לזה שנפסד על ידו ומחזירו לו ומתכפר: לפיכך נברא אדם יחידי. כל זה אומר להם לפיכך נברא אדם יחידי להראותך שמאדם א'
נברא מלואו של עולם: הרבה רשויות בשמים. וכל א' ברא את שלו: ולהגיד גדולתו. ועוד לכך נברא יחידי להראות לדורות הבאים גדולתו של הקב"ה
שבחותם הראשון כל הדורות טבועות שלא היה תחלה אלא חותם א': חותם. היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו: טובע כמה מטבעות בחותם א'. כל
המטבעות שאדם טובע ע"י ברזל אחת כולן דומין: בשבילי נברא העולם. כלו' חשוב אני כעולם מלא לא אטרד א"ע מן העול' בעביר' אחת וימשוך ממנה:
מה