מ:
היו
בודקין פרק
חמישי סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שכן
בסייף. פ"ה דעיר
ואימא. לא אמר רחמנא שבע חקירות בחד דינא אלא בכל חדא
הנדחת בסייף ועדים זוממין דפרשתא
טז א
א)
ב)
משמע שמעידין על
רוצח מדכתיב נפש בנפש ותימה דעל
וחדא עבירה כדכתיב בה בעיר הנדחת תלתא בע"ז תרי ובעדים
ג)
זוממין תרי: דאם כן. דבעינן שבע ליכתבינהו לכולהו בחדא
כל חייבי מיתות שיעידו שייך לומר
נפש בנפש כשהוזמו ועוד
יז ב
ד) ה)
❖
דמכות דאין נהרגין
וניגמרו כל דיני נפשות מינה ומדפלגינהו ש"מ דווקא כתיבי: ומשני
דההוא נפש בנפש מוקמינן ליה בפ"ק
ו)
❖
כיון דכולהו בהדי הדדי כתיבן מהדדי
עד שיגמר הדין ול"א שפ"ה עיקר
ילפינן. כלומר כיון דבכולהו כתב
דאי נמי מיירי בכל עדים זוממין
ואימא חדא חדא כדכתיבא דא"כ ליכתבינהו
רבינו חננאל
בהו דבעו דרישה והשווה אותן להא
דיש מהם בסקילה מיהו הואיל ויש
רחמנא בחדא כיון דכולהו בהדי הדדי
תורה אור השלם
אחת ואחת ופרקינן כיון
מילתא ע"כ מהדדי ילפינן ליתן את
מהם בסייף לא אחמיר קרא עלייהו
כתיבא מהדדי ילפי וכיון דילפי מהדדי
1. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ
דכולהו לחקירה קאתי
האמור של זה בזה: והא לא דמיין
להמיתן עד שיחקרו המזימין אותן:
(כתיבי) [כתובי] ילפי
וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת
כמאן דכתיב בחדא דמי והא לא דמיא
מדהוה
ליה למכתב. דרוש
להדדי. והיכי ילפינן מהדדי: עיר
מהדדי ודחינן היכא
נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה
להדדי (סימן פל"ט סיי"ף התרא"ה) עיר
אמרינן ילפי מהדדי
הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ:
הנדחת להנך תרתי לא דמיא. למילף
תדרוש וחקור תחקור.
בדדמיין להדדי הני לא
דברים יג טו
הנדחת להנך תרתי לא דמיא שכן ממונן
לאו דווקא דא"כ הוו להו ד' אפילו
מינייהו חקירות הכתובות בהן דדין
2. וְהֻגַד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ
דמיין להדדי. עיר הנדחת
פלט ע"ז להנך תרתי לא דמיא שכן בסייף
הוה כתוב דרוש תדרוש וחקור
הוא שיהו עדים זוממין ויחיד עובד
לא דמיא לעובד ע"ז
(ב)
וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת
ולעדים זוממין דאלו
נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה
עדים זוממין להנך תרתי לא דמיא שכן
ע"ז צריכים דרישת העדים המחייבין
ו)(תחקור) הוה משמע ד' מדלא כתיב
הן נהרגין וממונם פלט.
הַתּוֹעֵבָה
הַזֹּאת
אותן משום דקילי שכן ממונם פלט
דרוש דרוש או תדרוש תדרוש כדאמר
צריכים התראה $ בהיטב היטב ילפינן
ועיר הנדחת הן נהרגין
בְּישְׂרָאֵל: דברים יז ד
3. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת
וממונם אבד בשריפה. ע"ז
אבל עיר הנדחת דחמירא שכן ממונם
במרובה ליכתב
מהדדי וגזירה שוה מופנה דאי לא מופנה
להנך תרתי לא דמיא
אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת
אבד לא תיתי ביה אלא חקירות
המצא המצא או תמצא תמצא:
איכא למיפרך לאיי אפנויי מופני מדהוה
כו' ושנינן בג"ש בהיטב
אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ
מניין להתראה מן התורה.
האמורות בה: שכן בסייף. עיר
בחבר
היטב ילפי מהדדי ובכולן
וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ
ליה למיכתב ודרשו וחקרו ושני קרא
בין בלמד בין במלמד
קמיבעיא ליה למ"ד
הנדחת בסייף ועדים זוממין דפרשתא
חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי
בדיבוריה בהיטב שמע מינה לאפנויי ואכתי
מופנה הוא וכיון דהוא
בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ
חבר צריך התראה דאי בשאינו
משמע שמעידין על רוצח מדכתיב
מופנה משני צדדין בלמד
גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא:
מופנה מצד אחד הוא בשלמא הנך תרתי
❖
חבר הא לא ניתנה התראה אלא
נפש בנפש עין בעין וגו'
ובמלמד למידין ואע"ג
ויקרא כ יז
דאיכא למפרך למידין ואין
מופנה הוא משום דהוה ליה למכתב אלא
להבחין בין שוגג למזיד אי נמי
ואי נמי משתעי בכל עדים זוממין
משיבין ואתו נחנקים בק"ו
מיבעי ליה מנא לן דבעינן המית
דיש מהן בסקילה מיהו הואיל ויש
עיר הנדחת מאי הוה ליה למכתב הא
מן הנסקלין ומן הנהרגין
גליון הש"ס
תוך כדי דיבור:
מהם בסייף לא אחמיר קרא עלייהו
ואתו נשרפין בק"ו מן
כתיבא כולהו התם נמי אפנויי מופנה
גמ' בהיטב היטב ילפי'.
הנסקלין ולר' שמעון
להמיתן עד שיחקרו המזימין אותן:
תניהו
מדהוה ליה למכתב דרוש תדרוש או
דאמר שריפה חמורה
❖
שכן צריך התראה. הנך תרתי מה
מסקילה ולא אתי חמור מן
חקור תחקור ושני קרא בדיבוריה בהיטב שמע מינה לאפנויי ואתו נחנקין
שאין כן בעדים זוממין דכתיב
הקל אמר לך כתיב בע"ז
בק"ו מנסקלין ומנהרגין ואתו נשרפין בקל וחומר מנסקלים הניחא לרבנן
אמת נכון וכתיב נמי בעיר
כאשר זמם וזה חשב להרגו בלא
הנדחת אמת נכון הנה ד'
דאמרי סקילה חמורה אלא לרבי שמעון דאמר שריפה חמורה מאי איכא
הגהות הב"ח
התראה: בהיטב היטב ילפינן מהדדי
הנה י"א ז' לז' חקירות
למימר אלא אמר רב יהודה והנה אמת נכון והנה אמת נכון הא חד
(א) רש"י
וגזירה שוה מופנה הוא. כדמפרש ואזיל
וג' לג"ש וחד לאתויי
1
2
נשרפין ואפילו לרבנן
ואין משיבין עליה שזו היא מדה בתורה
סרי שבע לשבע חקירות דל תלת לגזירה שוה פשא להו חדא לר"ש
דאימור
מלתא דאתיא מק"ו טרח
גזירה שוה המופנה למידין ואין משיבין:
לאתויי נשרפין לרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא מגדף
לישנא
וכתב לה קרא. ואקשינן
אחרינא
ואימא הני שמונה ללמדך
איכא למיפרך. כדפרכינן: מדהוה ליה
בה רבי אבהו אימא לאתויי שמנה חקירות ושמנה חקירות מי איכא
(ב) תוס'
דבעינן חקירות ומתמהינן
למיכתב. בעדים זוממין ודרשו וחקרו:
אלמה לא והאיכא לאתויי בכמה בשעה ותניא נמי הכי היו בודקין אותו
שמונה חקירות מי איכא
ושני בדיבוריה בהיטב ש"מ. שינויא
ודחינן אין בכמה בשעה
בשמנה חקירות הניחא לאביי אליבא דר"מ דאמר אין אדם טועה ולא
כלומר בחציה בשלישה
דלישנא לאפנויי ועיקר קרא לדרשא
או ברביעה של שעה.
כלום ולהך לישנא נמי דאמר אדם טועה משהו שפיר אלא לאביי אליבא דר'
דמניינא: בשלמא הנך תרתי. ע"ז
ואמרינן הניחא לאביי
יהודה דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא דאמר טעו אינשי טובא מאי
ועדים זוממין דלא כתיב בהו חקירה
אליבא דר' מאיר כו'.
חלוקת אביי ורבא אליבא
איכא למימר אלא לאתויי בכמה ביובל היינו באיזה שבוע אלא לאתויי
מצית למימר מדהוה ליה למכתב לשון
דר' מאיר ור' יהודה
חקירה וכתב היטב שינויא דלישנא
באיזה יובל ואידך כיון דאמר באיזה שבוע לא בעי באיזה יובל: רבי
מפורשת בפסחים פרק א'
הוא לאקושי לשונות שתיהן למידרש בה
וכבר פירשנוה שמועה זו
יוסי אומר: תניא אמר להם רבי יוסי לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר
שם. אע"ג דלא צריך
גזירה שוה: אלא עיר הנדחת.
אמש הרגו אומר לו באיזו שבוע באיזו שנה באיזו חדש בכמה בחדש
רמינן עליה כר' שמעון
דכתיב בה ודרשת וחקרת מאי הוה
בן אלעזר דאמרינן תניא
אמרו לו לדבריך מי שבא ואמר עכשיו הרגו אומר לו באיזה יום באיזה
ליה למיכתב במקום היטב למניינא:
(לעיל דף לב) אמר ר'
שעה באיזה מקום אלא אע"ג דלא צריך רמינן עליה כדרבי שמעון בן
שמעון בן אלעזר ב"ד
ש"מ לאפנויי. ליתן את האמור של
משיאין את העדים ממקום
אלעזר ה"נ אע"ג דלא צריך רמינן עליה כדרבי שמעון בן אלעזר ור'
זה בזה ואיכא שבע בכולהו: ואתו
למקום כדי שתטרף דעתן
עליהם ויחזרו בהן: ת"ר
יוסי אמש הרגו שכיח ברוב עדיות עכשיו הרגו לא שכיח ברוב עדיות:
נחנקין. שיהו עדיהן נדרשין ונחקרין
מכירי' אתם ההורג והנהרג
מכירים אתם אותו: תנו רבנן מכירים אתם אותו נכרי הרג ישראל הרג
בק"ו מנסקלין ומנהרגין מע"ז שהיא
א
את מי הרג נכרי הרג
בסקילה ומעדים זוממין שהן בסייף
התריתם בו קיבל עליו התראה התיר עצמו למיתה המית בתוך כדי דיבור
או ישראל הרג. התרתם
בו וקבל עליו התראה
דבעינן דרישה וחקירה ובלאו הכי לא
העובד ע"ז את מי עבד לפעור עבד למרקוליס עבד ובמה עבד בזיבוח בקיטור
ב
והתיר עצמו למיתה והמית
מיקטיל חנק הקל מכולן לכ"ש:
בניסוך בהשתחואה אמר עולא מניין להתראה מן התורה שנאמר 3 ואיש
בתוך כדי דבור וכן בעובד
ואתו נשרפין בק"ו מנסקלין. דסקילה
ע"ז את מה עבד לפעור
אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה אטו בראייה
או למרקוליס. ובמה עבד
חמורה משריפה אבל מנהרגין ליכא
בזיבוח וקיטור בניסוך
תליא מילתא אלא עד שיראוהו טעמו של דבר אם אינו ענין לכרת
למידרש ק"ו לנשרפין דמה לנהרגין
ובהשתחויה. אמר עולא
תנהו
שכן מיתתן קלה: והנה אמת נכון
מניין להתראה מן התורה
שנאמר ואיש אשר יקח
הדבר. בע"ז כתיב וכתיב נמי בעיר הנדחת ומשמע אמת ונכון דרישה וחקירה: הא חד סרי. שבעה דלעיל וד' דהכא: ושמנה מי איכא. הש"ס
את אחותו בת אביו או בת
מהדר אדרבי אבהו מי מצית משכחת שמנה חקירות בדברים המביאין לידי הזמה: ופרכינן אלמה לא. וכי לא מצית משכחת חקירה שמינית הא
אמו וראה את ערותה והיא
איכא לאיתויי בכמה בשעה. ומשני הניחא לאביי כו' איכא למימר בכמה בשעה מייתי לה לידי הזמה דאי אמר בחציה או בשלישית ואתו סהדי
תראה את ערותו. אטו
בראייה מתחייבין אלא
ואמרי אותו חלק עמנו הייתם הרי הן זוממין אלא להך לישנא דאמר אדם טועה בחצי שעה למה לי למימר בכמה בשעה הא אי אמר
עד שיתראה להן טעמו
בחציה ואתו סהדי מזמו ליה לא מיתזם בכל אותה שעה (א) דאמר בתחלת השעה היה והוא טעה מתחלתה עד חציה אי נמי אמרי להו
של דבר כלומר יודיעוהו
מתחלתה ועד חציה עמנו הייתם לא מיתזמי דאמר שמא בסוף שעה היה והם טעו מסופה לחציה. גמגום. דאביי ורבא בפ"ק דפסחים
העדים שהעושה כן חייב
מיתה וזה בכרת וקיי"ל
: לא בעי באיזה יובל. דאין עדים ממתינים עדותן מיובל על חבירו: כר"ש בן אלעזר. להטריחם דאמר מסיעין
כל חייבי כריתות שלקו
היו את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן: קיבל עליו התראה. יודע אני שכן אני מוזהר שלא לעשות:
נפטרו מידי כריתתן הנה
התראה בחייבי מלקיות.
התיר עצמו למיתה. שכשהתריתם בו אל תעבור שאתה מתחייב מיתה פלונית הוא אומר על מנת כן אני עושה דאם לא הפקיר
וכתיב נמי בנהרגין
עצמו אינו נהרג כדלקמן : המית בתוך כדי דיבור. כדי שאילת שלום שאם שהה לאחר התראה יותר מכדי דיבור איכא
למימר שכבר שכח התראה: אטו בראיה תליא. משום דראה אותה מחייב: אלא רואה טעמו של דבר. שהיא ערוה לו. והאי
קרא גבי כרת כתיב ואם
אינו ענין לחיוב כרת דהא דין שמים
הוא ולא בעי התראה דקמי שמיא גליא אם שוגג הוא או מזיד:
תניהו