דיני ממונות בשלשה
פרק ראשון סנהדרין
ו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וכי
תימא פליגי רבנן עליה כו'. למאי דפי' בקונטרס לעיל ט)
גברא אגברא. רבי
אבהו אדשמואל שמואל סבר פליגי רבנן עליה
מב א
א)
ב)
דרבן שמעון בן גמליאל: דן את הדין. במומחה ליכא למימר
דמאן דדריש בצדק תשפוט לאכשורי חד לית ליה עירוב פרשיות
מדקתני סיפא אם היה מומחה לב"ד: דן את הדין. יחידי משמע:
תימה מאי קאמר וכ"ת הא
ודאי פליג עליה מאן דלית ליה עירוב
ג)
מג ב
ומשלם מביתו. בפירקין דלקמן מוקי לה שנשא ונתן ביד.
פרשיות ומאי קאמר נמי ר'
אבהו שנים שדנו לד"ה אין דיניהן דין
ד)
אין זה ד"ה דהא איכא דלית ליה
מדקתני מה שעשה עשוי אלמא דיניה
מד ג
ה)
דינא דאי לא דינא ליהדר: דין תורה.
עירוב פרשיות דסבירא ליה דיניהם
וכי תימא פליגי רבנן עליה דרשב"ג והאמר
ו)
מה ד ה
וכיון דטעה לאו דין תורה דן: בדבר
דין על כן נראה כדפרי' לעיל
ז) ח)
רבי אבהו שנים שדנו לדברי הכל אין
ט)
משנה. שמשנה מפורשת שטעה בה:
דההיא דרשה דבצדק תשפוט אפילו
דיניהם דין גברא אגברא קא רמית גופא
י) כ)
ל) חוזר. מחזיר את הדין ואינו משלם
למאן דאית ליה עירוב פרשיות והשתא
❖
❖
א"ר אבהו שנים שדנו דיני ממונות לדברי
שמואל ורבי אבהו פליגי אליבא
מביתו דכיון דדבר מפורש הוא אין
הכל אין דיניהם דין איתיביה רבי אבא לרבי
דינו דין: וסוגיא דעלמא. הילוך
דמאן דאית ליה עירוב פרשיות וד"ה
אבהו דן את הדין וזיכה את החייב וחייב
הגהות הב"ח
רבינו חננאל
א
דינא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד
דקאמר רבי אבהו ה"ק לד"ה דאית
את הזכאי טימא את הטהור טיהר את
(א) תוס'
כאידך הלכך דיניה לא הדר וכיון דלא
להו עירוב פרשיות שנים שדנו אין
ור' אבהו פליג עליה ואמר
❖
לדין
לדברי הכל שנים שדנו אין
הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו הכא
איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר
דיניהם דין אי נמי כדפירש לעיל
דיניהם דין ומותיב ר' אבא
האי בעל דין דנקט לא בעי לשלומי
י)דאפי' למאן דלית ליה עירוב
במאי עסקינן דקיבלוהו עלייהו אי הכי אמאי
עליה מהא דתנן בבכורות
פ"ד דן את הדין
דאמר ליה פסקת לי לדינאי ומיהו
פרשיות קסבר ר' אבהו שנים שדנו
מוסף רש"י
משלם מביתו דאמרו ליה דיינת לן דין
זיכה את החייב כו' ומשני
איהו בעי שלומי כיון דסוגיין דעלמא
אין דיניהם דין ממשפט אחד וברייתא
שנים שדנו לדברי הכל
תורה א"ל רב ספרא לרבי אבא דטעה במאי
מתניתין דקבלוה עלייהו.
כאידך: לימא כתנאי. הא דאמרינן
דלעיל דאם היה מומחה לרבים דן
אין דיניהם דין.
ואקשינן אי הכי ישלם
אילימא דטעה בדבר משנה והאמר רב
מביתו הא א"ל רב לרבה
דשמואל ור' אבהו פליגי: ביצוע.
אפילו יחידי סברא נמי שפיר דאין
ששת א"ר (אמי) ב טעה בדבר משנה חוזר
בר בר חנה אי קבלוה
פשרה: סברוה. רבנן אמוראי בני
דיניהן דין כדפירש לעיל כ):
טעה בדבר
עילויהו לא תשלם. ומשני
(לעיל ב:)
ביצוע בג'. אע"ג דמקשי פשרה
אלא דטעה בשיקול הדעת היכי דמי בשיקול
הישיבה ובעו למימר מהכא דבדשמואל
משנה חוזר.
כגון דאמרו ליה על מנת
כן קבלינך עלן דדיינת לן
הדעת אמר רב פפא כגון תרי תנאי ותרי
ורבי אבהו פליגי: דכולי עלמא. רבנן
לדין לאו לכל דבר מקשינן
ג
דין תורה: ירושלמי מה
(לקמן לג.)
ורבי מאיר: מקשינן פשרה לדין.
דבדין אזלינן בתר רובא אם שנים
אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא
שעשה עשוי מה שטעה
אומרים זכאי ואחד אומר חייב או
דכתיב משפט וצדקה
בשיקול הדעת וישלם
לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא אליבא
מביתו שהגיס עצמו לדון
ואמרינן לקמן דזהו ביצוע אלמא
איפכא ובפשרה לא אזלינן בתר רובא
דחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו
יחידי דין תורה ותנינן אל
דאיתקוש למשפט: תלתא תנאי.
עד שיסכימו שלשתן לדעת אחד
(כתובות ק.)
תהי דן יחידי שאין דן
שיקול הדעת לימא כתנאי ביצוע בשלשה
כדאמר בפ' בתרא דמסכת ע"ז
פליגי בפשרה ר"מ סבר בשלשה רבן
יחידי אלא א'. א"ר אמי
דברי ר"מ וחכ"א פשרה ביחיד סברוה לכ"ע
מומחה [שכפף] ודן דינו
ד
כדשיימי בי תלתא אפי' תרי מגו תלתא
שמעון בן גמליאל סבר לעיל
דין ר' אבהו יתיב דאין
מקשינן פשרה לדין מאי לאו בהא קמיפלגי
כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בי תלתא:
בשנים ורבנן דפליגי אדרבי מאיר
לגרמיה א"ל תלמידו לא
דכולי עלמא מקשינן פשרה לדין.
דמר סבר דין בשלשה ומר סבר דין בשנים
סברי ביחיד: מאן דאמר תרי אפילו
כן אלפן ר' אל תהי דן
יחידי שאין דן יחידי אלא
בחד. מכשר דכיון דלא מקשינן ליה
לא דכ"ע דין בשלשה והכא בהא קמיפלגי
פי' דכ"ע ר' מאיר וחכמים
אחד. אמר לון כיון דחמן
לדין מה לי תרי מה לי חד: תיסגי
אבל רשב"ג דלעיל ודאי לא מקיש:
דמר סבר מקשינן פשרה לדין ומר סבר לא
(ר') יתי יתיב דאין לגרמי
מקשינן פשרה לדין. פירש
ואינון אתיין כמאן
בתרי וליקני מיניה. דכיון דקנו מיניה
מקשינן פשרה לדין לימא תלתא תנאי
שקבלוני עליהן דמי. ותנן
למה לי בית דין לא תהא אלא מתנה
בקונטרס מדכתיב
בפשרה דמר סבר בשלשה ומר סבר
במה דברים אמורים בזמן
ויהי דוד עושה משפט
בעלמא ומדעתו והיא מתקיימת אלא
שלא קבלם אבל קבלם
בשנים ומר סבר ביחיד אמר רב אחא בריה
עלייהו דן אפילו יחידי
וצדקה וגו' ותימה דהא תניא לקמן
להכי בעינן תלתא לייפות כח
ואסיקנא טעה בדבר משנה
דרב איקא ואיתימא רבי יימר בר שלמיא מאן
כשם שהדין בג' כך הפשרה בג'
בית דין דאף על גב דלא קנו מיניה
חוזר הדין בשיקול הדעת
דאמר תרי אפילו חד נמי והאי דקאמר תרי
לא ניהדרו: והלכתא פשרה צריכה
משמע דמקיש פשרה (א) ומוכח לקמן
כגון דאשכח פלוגתא
דתרי תנאי או דתרי
כי היכי דליהוו עליה סהדי אמר רב אשי
קנין. ואפילו נעשית בשלשה:
דההוא תנא אית ליה דרשות לבצוע
אמוראי וסוגיא דשמעתא
ורבי יהושע בן קרחה סבר מצוה
נגמר
ש"מ פשרה אינה צריכה קנין דאי סלקא
כחד מינייהו פי' מקשו
אלמא לא דריש ת"ק משפט וצדקה
ומפרקו אליבא דחד
דעתך צריכה קנין למ"ד צריכה תלתא ל"ל תסגי בתרי וליקני מיניה והלכתא
ה
מינייהו ואזל הוא ופסק
לענין ביצוע דאי מקרי צדקה אם כן
פשרה צריכה קנין תנו רבנן כשם שהדין בשלשה כך ביצוע בשלשה
דינא כאידך דלא סוגיא
הוה מצוה ומההוא קרא נמי דכתיב
דשמעתא כוותיה היינו
נגמר
אמת ומשפט שלום ליכא
טועה בשיקול הדעת ומה
למידרש ביצוע דאיתקש שלום למשפט דאם כן הוי מצוה לבצוע דשלום נמי מצוה הוא: לא דכ"ע כו'. תימה דלא קאמר לשמואל
שעשה עשוי וישלם
ירושלמי
מביתו:
ודאי תנאי הוא לרבי אבהו מי לימא תנאי היא דכי האי גוונא אורחא דהש"ס בכל דוכתא:
בכתובות פרק הכותב
תיסגי בתרי וליקני מיניה. אע"ג דמפרש בירושלמי טעמא דר' מאיר משום דפשרה נמי צריכה הכרע דעת מ"מ מתוך דברי ר"מ
לאשתו דין ודברים
אין לי בנכסיך הכל מודי'
משמע דתרי נמי שעשו פשרה כמו שהיו רגילין שלשה לעשות לא עשו ולא כלום ובעלי דינין יכולין לחזור בהן:
שאם טעה בשיקול הדעת
והלכתא פשרה צריכה קנין. והא דלא סגי בתרי משום דהוי כמו קנין בטעות דלא בקיאי בפשרה שפיר: צריכה קנין.
אם
שאין חוזרין טעו בדבר
תורה מחזירין מה פליגו
נפרש דקנין של פשרה עושין קודם הפשרה וקונין זה מזה לעשות כמו שיאמרו הדיינין הן לשלם הן למחול אין
בטעות משנה ר' יוחנן
לדקדק מכאן דבעלמא מחילה צריכה קנין דמה שצריך הכא קנין על המחילה משום דאי לאו הוי קנין הוי כמו מחילה בטעות שלא
אמר טעות משנה שיקול
היה יודע שיאמרו למחול כל כך ואף על גב דהשתא דאיכא קנין הוי כמו קנין בטעות מיהו אלימא מילתא טפי בקנין מבלא קנין
הדעת. ריש לקיש אמר
טעות משנה דבר תורה
ואפילו אם נפרש שהקנין הוא לאחר הפשרה אכתי אין ראיה מכאן דמצי למימר דהקנין על אותו שיש לו לאחר לפרוע אבל
היא טעות משנה היא
להאי דמחיל אין צריך קנין ומיהו בהלכות גדולות פירש בהלכות דינין דצריך קנין על המחילה אף על פי שעושין הקנין אחר הפשרה
טעות זקנים (תורה היא
ומכל מקום אין ללמוד מכאן על שאר מחילה שתהא צריכה קנין דמחילה שעל ידי פשרה אף על פי שיודע מה מוחל דומה למחילה
טעות משנה היא טעות
זקנים) תלתא תנאי פליגי
בטעות לפי שמוחל על פי עצתם של דיינין שהשיאו אותו למחול לפיכך צריך לאלם הדבר ע"י קנין ונראה להביא ראיה דמחילה
בפשרה חד רשב"ג דתני
אינה צריכה קנין מהא דאמר בפרק המקבל גבי שכיר המחהו אצל חנווני ואצל שולחני אינו עובר עליו ופליגי
פשרה בשנים. שני ר'
התם רב ששת אמר אינו חוזר עליו (רבא) אמר חוזר דמשמע דבלא קנין איירי דאי בקנין מאי טעמא דמאן דאמר חוזר אבל
מאיר שלישי חכמים
ל)
החולקים עמו דתניא
בלא קנין פליגי בהכי דמר סבר כשהמחהו לא לגמרי פטרו לבעל הבית שלא יחזור עליו ומר סבר לגמרי פטרו אלמא מחילה לא צריכה
ביצוע בשלשה דברי ר"מ
קנין ועוד ראיה דפריך בפ"ק דקדושין גבי עבד עברי קונה עצמו בשטר למה לי שטרא לימא ליה באפי תרי זיל ובלא קנין
וחכ"א פשרה ביחיד
איירי דאי בקנין מאי משני עבד עברי גופו קנוי אכתי תקשה לן שטרא למ"ל יפקירנו לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך
גט שחרור אלא על כרחך לא פריך אלא מלשון הכתוב בשטר כלומר למה לי שטר אותו לשון עצמו שכותב בשטר הרי את לעצמך יאמר
לו בעל פה עוד ראיה מהא דתנן בסוף הנושא שאם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מסתמא מחלה ובלא קנין
איירי כדמוכח מעובדא דחמתיה דרבי חייא ומטענו חטין והודה לו בשעורים דפטור אף משעורים דמודה הוי בהו אין ראיה דהתם
על כרחך לאו משום דאמרינן מדלא תבע להו סתמא אחלינהו הוי פטור אלא היינו טעמא מדלא תבע שעורים מודה הוא דלא מיחייב
ליה שעורים מדפריך עלה בסוף המניח מהא דתנן היו הניזקין שנים כו' הניזק אומר גדול הזיק את הגדול ומזיק אומר לא כי
אלא קטן הזיק את הגדול וגדול הזיק את הקטן ומסיק דאפילו כדאמר מזיק לית ליה והתם אי אפשר להיות הטעם כלל משום מחילה שהרי
הוא עומד וצווח ומבכור שנטל חלק כפשוט דאמר ויתר
אין לדקדק נמי כלל מכאן
חזר רבינו יצחק בר'
מרדכי שהיה רגיל
לפרש