נגמר הדין פרק
ששי סנהדרין
מג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ובני ישראל עשו. בההוא קרא כתיב והרי כלל את הכל למה לי ויוציאו שמע מינה למניינא: אלא מעתה. דדרשת ויוציאו דריש נמי וירגמו כו':
ג א ב
א)
ב)
בלא כסותו. ערום ואע"ג דגבי צוואה כתיב ורגמו אותו דש"מ בלא כסותו איידי דכתיב אבן לדרשה כתב נמי אותו. במקלל כתיב אבן ובמקושש
ג)
כתיב אבנים: והא האי תנא. דלעיל : נאמר קאמר. מגזרה שוה דפרים יליף לה והיכי אתא רב פפא לאיפלוגי עליה דתנא: והכי
ד ג
ד)
קאמר. תנא דברייתא אילו לא נאמר
כו' כלומר הא דיליף לה מגזירה שוה לאו דוקא אלא
הכי קאמר אי נמי לא הוה נפיק
ה) ו)
ממשמעותא דקרא אכתי לא הוה
ה ד
ז)
לא
נייתי אחריני. והא דכתיב
יכילנא למימר חוץ למחנה אחת
ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה
ח) ט)
1
ו ה ו
יד העדים תהיה
דמייתינא שלש מחנות מגזירה שוה
י)
אלא מעתה 1 וירגמו אותו אבן מאי
עבדי
ז ז
בו בראשונה
וגו' ה"א דהני מילי
דפרים והשתא אפילו גזירה שוה לא
ליה ההוא מבעי ליה לכדתניא וירגמו אותו
ח ח
צריך: הוצא. גרידא משמע הוציאו
היכא דאותה האבן קיימת אבל אם
ט ט י כ ל מ
באבן אותו א ולא בכסותו אבן ב שאם
❖
כ)
ממקומך וכי הדר כתיב מחוץ למחנה
נאבדה או נפלה לים ה"א דלא
מת באבן אחת יצא ואצטריך למיכתב אבן
ל) מ)
לאפוקי ממחנה ישראל קאמר:
נייתי אחריני:
נ)
פשיטא אחד אבן. הא דלא
ואיצטריך למיכתב 2 אבנים דאי כתב רחמנא
ההוא. ובני ישראל: מבעי ליה.
ס)
רבינו חננאל
אבן הוה אמינא היכא דלא מת בחדא לא
ע)
לסמיכה ולדחייה דכתיבי בצוואה ולא
חשיב פתילה שנשרף
פשוטה היא רב אשי אמר
ניתי אחריתי ומיקטליה כתב רחמנא אבנים
מיפרשי בעשייה הדר סיים קרא ובני
בה משום דאברייתא דלקמן
❖
משה רבינו היכן הוה יתיב
ישראל עשו אף סמיכה ודחייה. סמיכה
דקתני כולן נקברים עמו קאי והתם
ואי כתב רחמנא אבנים הוה אמינא
במחנה לוייה ואמר הוצא
את המקלל חוץ למחנה
וסמכו כל השומעיםל) דחייה לאו הכא
לא
שייך
למיתני
פתילה שנזרקה
מעיקרא נייתי תרתי כתב רחמנא אבן והא
לוייה. אל מחוץ למחנה
תורה אור השלם
כתיבא אלא מסיני ירה יירה מ) מכאן
לתוך פיו:
האי תנא נאמר קאמר אילו לא נאמר קאמר
ישראל ויוציאו את המקלל
שאחד מן העדים בא ודוחהו ומפילו
אל
1. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי
לעשייה חד לסמיכה
וה"ק אילו לא נאמר קרא הייתי אומר גזירה
וחד לדחייה אמרו ליה
מגובה בית הסקילה לארץ דבית
יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת
שוה עכשיו שנאמר קרא גזירה שוה לא צריך רב אשי אמר משה היכא
רבנן הואיל ואתה מוציא
הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ
הסקילה גבוה שתי קומות נ): לדידך.
הוצא לדרשה הני כולהו
לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן
הוה יתיב במחנה לוייה ואמר ליה רחמנא הוצא את המקלל חוץ למחנה
דדרשת הוצאה באפי נפשיה ואל מחוץ
3
הוצא דכתיבי בפרים
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר
הנשרפין מאי דרשת בהו
לוייה אל מחוץ למחנה חוץ למחנה ישראל ויוציאו את המקלל לעשייה
צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה:
למחנה באפי נפשה כל הוצאות דפרים
קשיא: ואחד עומד על
ויקרא כד כג
הנשרפים מאי דרשת בהו: שתטרף
עשייה בהדיא כתיב בהו ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה
2. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה
פתח בית דין והסודרין
דעתו. ולא ידאג ויתמהמה בהריגתו:
ס)
בידו והסוס רחוק ממנו
מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם
ההוא מיבעי ליה חד לסמיכה וחד לדחייה אמרו ליה רבנן לרב אשי
(א)
כדי שיהא רואהו כו' אמר
אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה
ונשתתק. נאלם: מהו. מי אמר אי לא
לדידך כל הני הוציא דכתיבי בפרים הנשרפים מאי דרשת בהו קשיא:
רב הונא פשיטא לי אחד
מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
אישתתק הוה ממש בדבריו וצריך
אבן הנסקל בה ואחד
במדבר טו לה
אחד עומד כו': אמר רב הונא פשיטא לי ג אחד אבן שנסקל בה ואחד
3. הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל
לסתור את הדין ולהביא דיינין
עץ שנתלה בו וכן סייף
עץ שנתלה בו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו כולן משל צבור
שנהרג בו וסודר שנחנק
מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל
אחרים: מנפח רב ששת בידיה. כלומר
בו כולן משל צבור אלא
הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל
מ"ט דמדידיה לא אמרינן ליה זיל וליתיה וליקטול נפשיה בעי רב הונא סודר
רוח הוא זה שאמרת כיון שנשתתק מה
סודר שמניפין בו וסוס
רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל
שמניפין בו וסוס שרץ ומעמידן משל מי הוא כיון דהצלה דידיה מדידיה הוא
הועיל אי להכי אתית למיחש אפילו
שרץ בו משל מי כיון
הָעֵדָה: ויקרא כד יד
4. תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן
שב"ד חייבין לעשות לו
או דילמא כיון דבי דינא מחייבין למעבד בה הצלה מדידהו ותו הא דאמר ר'
אחד בסוף העולם נמי אימא בכל
הצלה משלהן עושין או
משלי לא ו
לְמָרֵי נָפֶשׁ:
היוצאין ליהרג שמא יש אחד בסוף
חייא בר רב אשי אמר רב חסדא היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה
5. דברים יג ט
דילמא כיון דהצלה דידיה
ד
6. תהילים מב ג
היא מדידיה היא ולא
העולם שידע לו זכות: ופרכינן מי דמי
בכוס של יין כדי שתטרף דעתו שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש
4
איפשיטא: אבל קורט של
7. תהילים מא ו
התם לא אמר הכא אמר: שזיכה.
8. שמות כג ז
ותניא נשים יקרות שבירושלים ה היו מתנדבות ומביאות אותן לא התנדבו
לבונה שהיו משקין את
שהוציא דבריו וטעמו לאור: תיבעי
9. תהילים י ח
היוצא ליהרג כדי שתטרף
נשים יקרות משל מי הא ודאי מסתברא משל צבור כיון דכתיב תנו מדידהו
ו
01. ישעיה יא א
דעתו עליו נשים יקרות
לך. מי אמר זיכה דוקא או דילמא ר'
11. ישעיה יד יט,
שבירושלים היו מתנדבות
בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת אמר אחד מן התלמידים יש לי
יוסי אורחא דמילתא קאמר שאין דרך
21. שמות ד כב
משלהן לא התנדבו משל
ללמד עליו זכות ונשתתק מהו מנפח רב ששת בידיה נשתתק אפילו אחד
לתלמיד לומר יש לי ללמד זכות ומשתתק
31. שמות ד כג
מי. תרגמה רב רבאי מרוב
41. תהילים ק א
מסתברא משל ציבור
בסוף העולם נמי התם לא קאמר הכא קאמר מאי תא שמע דאמר רבי יוסי
וכן מיתה דמסתמא מיד אומר ראיותיו
❖
51. תהילים נ כג
שנאמר תנו שכר לאובד:
ומיהו היכא דאיתרמי אימא דסבירא
בר חנינא אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאילו חי ועומד
א"ר יוסי ב"ר חנינא אחד
ז
ליה נמי הכי: ואפי' אפעם ראשונה
מן התלמידין שזיכה ומת
במקומו זיכה אין לא זיכה לא זיכה פשיטא לי אמר תיבעי לך: אפילו הוא
ח
(ב)
רואין אותו כאילו הוא
ושניה. נמי קאמר ובלבד שיש ממש
הגהות הב"ח
כו': ואפילו פעם ראשונה ושניה והתניא ט פעם ראשונה ושניה בין שיש
חי ועומד במקומו. אפילו
בדבריו ואי ליכא ממש לא מהדרינא:
(א) גמ'
אמר שיש לי ללמד על
ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו מחזירין אותו מכאן ואילך אם יש ממש
לסמיכ' ולדחיי'
מנא ידעי. אם יש ממש או לאו וכי
עצמי זכות מחזירין אותו
בדבריו מחזירין אותו אין ממש בדבריו אין מחזירין אותו אמר רב פפא
אפילו ד' וה' פעמים.
שלוחים תלמידים בעינן שיהו סוקלין:
(ב) שם
ובלבד שיהא ממש בדבריו
תרגומה י מפעם שניה ואילך מנא ידעי אמר אביי כ דמסרינן ליה זוגא דרבנן
❖
דמסרינן ליה. מפעם שניה ואילך שני
לא
מצאו לו זכות פטרוהו
אי איכא ממש בדבריו אין אי לא לא ולימסר ליה מעיקרא אגב דבעית לא
תלמידי חכמים לילך עמו: מעיקרא.
ואם לאו יוצא ליסקל
מצי אמר כל מאי דאית ליה: מתני' מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו יצא
והכרוז יוצא פלוני בן
בתחלת הליכתם ולא יחזירוהו אפילו
פלוני יוצא ליסקל על
מוסף רש"י
פעם ראשונה אא"כ יש ממש בדבריו:
ליסקל וכרוז יוצא לפניו איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה
שעבר עבירה פלונית
ל
מנפח רב ששת בידיה.
וכו' אמר אביי וצריך
וצריך למימר. נמי שעבר עבירה
פלונית ופלוני ופלוני עדיו כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו:
פלונית ביום פלוני ובשעה פלונית:
גמ' אמר אביי מ וצריך למימר ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני
לפניו אין. דמשמע בהליכתו:
דילמא איכא דידעי ואתו ומזים להו: וכרוז יוצא לפניו: לפניו אין מעיקרא לא:
מעיקרא לא. ארבעים יום קודם:
(רשב"ם ב"ב קלד:) רואין
והתניא בערב הפסח תלאוהו לישו והכרוז יוצא לפניו מ' יום קודם שהוא יוצא
ע)יהרוג נקי. רוצח הוא נקי זה וראוי
אותו. (לעיל
ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו
ליהרג שהרג במסתרים. ותשובה
לד.) דמסרינן ליה זוגא
דרבנן.
ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב פסח אמר עולא ותסברא בר הפוכי זכות הוא
בעלמא הוא מפני האומות שקרוב
למלכות היה והיו צריכים להשיב על כל
מסית הוא ורחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו אלא שאני ישו דקרוב
5
ראיות של הבל שלהם: זובח תודה
למלכות הוה: ת"ר חמשה תלמידים היו לו לישו מתאי נקאי נצר ובוני ותודה
(יומא פה:)
יכבדנני. מי שיהרוג תודה יכבדנני:
אתיוהו למתי אמר להו מתי יהרג הכתיב 6מתי אבוא ואראה פני אלוהים אמרו לו
זובח
אין מתי יהרג דכתיב 7מתי ימות ואבד שמו אתיוהו לנקאי אמר להו נקאי יהרג
8הכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג אמרו לו אין נקאי יהרג 9דכתיב במסתרים יהרג נקי אתיהו לנצר אמר להו נצר יהרג
01והכתיב ונצר משרשיו יפרה אמרו ליה אין נצר יהרג דכתיב 11ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב אתיוהו לבוני אמר
להו בוני יהרג 21הכתיב בני בכורי ישראל אמרו ליה אין בוני יהרג 31דכתיב הנה אנכי הורג את בנך בכורך אתיהו
לתודה אמר להו תודה יהרג 41 הכתיב מזמור לתודה
אמרו ליה אין תודה יהרג
51 דכתיב
זובח
תודה יכבדנני:
אריב"ל