מה:
נגמר הדין פרק
ששי סנהדרין
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
משום
דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד.
תלמוד לומר סקול יסקל. לשון עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה
יז א ב
א)
ירה: ושדי ליה איהו. חד מינייהו: דתיתי מרזיא. מכח גדול
ולמאן דאמר מלמדין איכא עיר הנדחת דדרשינן בפ'
ב) ג)
דשנים אין יכולין לכוון כחם להשליך כאחד כשזה משליך זה מעכבו
אלו מציאות מדכתיב הכה תכה ונסקלין נמי דבפ' ארבע
יח ג ד
ד)
יט ה ו
אבל היחידי משליך בכח: היתה. משמע כל הימים היתה לכך והא
מיתות דרשינן מדכתיב מות יומתו דמיהם בם וא"ת בפרק
ה)
ו)
נקברת עמו: כולם נקברים עמו.
אלו הנשרפין דתנן
כ ז
ז)
מקבור תקברנו יתירא נפקא
חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו
ת"ל סקל יסקל: ואם לאו עד השני נוטל
כא ח
ח)
לן לקמן בפירקא : בתפיסתו.
בקלה ואמר בגמרא פ) שמע מינה
ט)
את האבן: נוטל והתניא רבי
שמעון בן
כב ט
י)
בתוך ארבע אמות אבל לא נקברו
מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר
אלעזר אומר אבן היתה שם משוי שני
כ) ל)
א
עמו ממש: גידמין הכי נמי דפסילי.
הקל והיכי דייק מיניה דשאני התם
י
בני אדם נוטלה ונותנה על לבו אם מת בה
ואם כן נימא עדים גידמין פסולין למה
דמיתתם בכל מיתות שיכול כיון
יצא וליטעמיך תיקשי לך היא גופא משוי
כג כ
מ)
לי דנקט נקטעה לאחר מכאן: יד
דחייב מיתה וי"ל דדייק מדקתני כל
שני בני אדם נוטלה ונותנה על לבו אלא
העדים. יד שהיתה להם תהיה להם
חייבי מיתות אפי' הנך דלא דרשי
נ) ס)
כד ל מ
דמדלי לה בהדי חבריה ושדי לה איהו כי
ע) פ)
הכי אי נמי בורח שאני:
בשעת מיתה אבל גידמין מעיקרא
צ)
ב
אין לו בהן יד. וכגון שנקטעה
צ)
היכי דתיתי מרזיא: ואם לאו רגימתו כו':
לא מישתמעו מיניה דזו היא יד
ק) ר)
שלהם: הרי זה יהרג. ואע"פ שאין
משנזקק לטומאה דאי קודם
כה נ
ש)
והתניא מעולם לא שנה בה אדם מי קאמינא
לכן הא אפילו שמואל דבעי קרא
כאן יד עדים הראשונים. אלמא לא
דעביד דאי מיצריך קאמינא אמר מר אבן
❖
❖
כו ס
כדכתיב מודה בעדים גידמים כדאמר
בעי קרא כדכתיב דלאו דוקא
היתה כו' והתניא ג אחת אבן שנסקל בה
איכתיב אלא למצוה בעלמא: בהן הן
לעיל ויש תימה היכי דייק מהכא
ואחת עץ שנתלה עליו ואחד סייף שנהרג
עדיו. כגון דהנך שנים המעידים עליו
דבעי קרא כדכתיב דילמא שאני
רבינו חננאל
תורה אור השלם
בו ואחד סודר שנחנק בו כולן נקברין עמו
שנגמר דינו בבית דין הן הן עדים
ק) (התם) דכתיב תהיה דדרשינן
1. יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ
ונותנה על לבו איני
לא צריכא דמתקני ומייתי אחריני חלופייהו
שהעידו עליו מתחילה ונתחייב על
ר) מיניה לעכב כל מילי:
והתניא אבן היתה שם
בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל
רבי
משוי שני בני אדם כו'
נקברין עמו והתניא אין נקברין עמו אמר
אליעזר אומר נותן על מקומו.
פיהם: אין לי. אי לא כתיב אלא
הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ
ופרקי' דמדליה חבריה
הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
יומת: אלא מיתה הכתובה בו.
הך מתניתין מיתניא איפכא
רב פפא מאי עמו עמו בתפיסתו אמר
ד
דברים יז ז
בהדיה ושביק ליה לאבנא
בפ' ג' מינין בסופו ורבים
סייף כדיליף לקמן [בד' מיתות]
2. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ
בידיה ושדי לה איהו
שמואל נקטעה יד העדים פטור מאי טעמא
ה
עליה כי היכי דתיתי
וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה
: מות יומת. ריבוייא הוא: משום
כיוצא בהן בההיא שמעתתא גופא
דבעינא יד העדים תהיה בו בראשונה
מרזיא פי' מכח כלומר
1
רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית
דהוי רוצח. הנידון בבית דין: וגואל
פלוגתא דב"ש וב"ה דנזיר ממורט
מגביהין אותה שניהן
אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ:
וליכא אלא מעתה עדים גידמין דמעיקרא
הדם. כלומר מיתה שגואל הדם
מיתניא איפכא בפ' הוציאו לו
במדבר לה כא
למעלה ומניחה האחד ביד
הכי נמי דפסילי שאני התם דאמר קרא יד
חבירו וכיון שאין בו כח
ו
גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת
וכן בההיא פירקא
ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר
להורידה מיד משתרבבת
הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא
העדים שהיתה כבר מיתיבי ז כל מקום
פלוגתא דאביי ורבא דזג וחרצן
מקלטו שני כתובין הבאים כאחד
יְמִיתֶנּוּ: במדבר לה יט
מידו ובאה עליו בכח:
תנא מעולם לא הוצרכו
שיעידוהו שנים ויאמרו מעידין אנו באיש
3. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
כו': היה אחד מהן גידם. אביו או
איפכא [בפסחים] ופלוגתא
לסקלו באבן שניה וכיון
וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי
אמו של סורר ומורה: בננו זה.
פלוני שנגמר דינו בב"ד פלוני ופלוני ופלוני
דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות בפ'
שהיו סוקלין אותו באבן
עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ:
משמע שרואין אותו: ולא חרשין.
דנזיר איפכא
בתרא
עדיו הרי זה יהרג תרגמא שמואל בהן הן
ההיא היא היתה נקברת
דברים כא יט
4. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ
עמו והיו מתקנין אבנים
בפ"ק
דנדרים ופלוגתא
שאינן שומעין מה שמשיב להם ואינן
עדיו ומי בעינן קרא כדכתיב והתניא מות
2
אחרות ומתקנות תחתיה.
בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ
דרבה ורב חסדא בפ"ק דבכורות
יודעין אם שמע תוכחתם אם לאו:
יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה
דתנן אחד אבן שנסקל בו
שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא:
כולי קרא יתירא הוא. דהוה ליה
דטריפה חיה איפכא
דברים כא כ
ואחד עץ שנתלה בו ואחד
הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול
ח
5. וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא
סייף שנהרג בו ואחד סודר
דתמורה ש):
בפ"ק
למיכתב והוציאוהו אל שער העיר
שנחנק בו כולן נקברין
השתא להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו
מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת
ההיא וסקלוהו כדכתיב בכל שאר
עמו לא עמו ממש אלא
וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:
בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל מות יומת המכה מכל מקום שאני
נסקלין ותו לא מידי כל אורך דברים
ט
דברים כא כב
עמו בתפיסתו פי' בד'
6. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל
אמות דיליה כדגרס' מת
התם דאמר קרא מות יומת וליגמר מיניה משום דהוה רוצח וגואל הדם
זה למה: רבי אליעזר לא בעי
תופס ד' אמות: אמר
הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ
קרא כדכתיב וכן ר"ש: מתני' אלא
שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין
שמואל נקטעה יד העדים
בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת
מגדף. מברך את השם. ובגמרא
אחר שהעידו פטור ההורג
אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא
רוצח הא דאמרן גואל הדם מאי היא דתניא 2 גואל הדם ימית את הרוצח
דבעינן יד העדים תהיה בו
אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְיָ
מפרש טעם: אין דנין שנים ביום
מצוה בגואל הדם ומניין שאם אין לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל
וליכא אבל אם היו העדים
י
אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:
❖
א'. בב"ד א' משום דלא מצו להפוכי
דברים כא כג
גידמין מעיקרא מקטיל
שנאמר 2 בפגעו בו מכל מקום א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב
בזכותיה דכל חד וחד צריך לבקש
ושני הכא דנקטעה משום
אשי ומי לא בעינן קרא כדכתיב והתנן היה אחד מהן גידם או אילם
דכתיב יד העדים ודייקינן
ראיות למיתה זו ולמיתה זו. ובגמרא
יד שהיתה כבר אבל אם
מוסף רש"י
או חיגר או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר ותפשו
מפרש דבשתי עבירות קאמר דאין
3
לא היתה כבר לא חיישינן
בו ולא גידמין והוציאו אותו ולא חיגרין ואמרו ולא אילמין בננו זה
כולן נקברין עמו.
לה איני דבעינן יד העדים
ראיותיהן שוות ושמעון בן שטח שעה
3
4
ממש והתניא כל מקום
ולא סומין איננו שומע בקולנו ולא חרשין מאי טעמא לאו משום דבעינן קרא
הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות
שיעידו שנים כי בבית
בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן
כדכתיב לא שאני התם דכוליה קרא יתירא הוא ת"ש אין לה רחוב אין
דינו של פלוני נגמר דינו
של פלוני ופלוני ופלוני
לפרסומא למילתא ודן את כולם ביום
נעשית עיר הנדחת דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר אין לה רחוב עושין
עדיו יהרג ותרגמ' שמואל
אחד מפני קרוביהם שלא יתקשרו
לה רחוב עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר רחובה דמעיקרא בעינן ומר סבר
בהן הן עדיו כלומר אנו
גמ'
להצילן: כי קללת אלהים. מפני
העדנו עליו ועל פינו
רחובה דהשתא נמי כדמעיקרא דמי אבל דכ"ע בעינן קרא כדכתיב תנאי היא
נגמר דינו והנה אנחנו
שבירך את השם נתלה והעוברים
והנה ידינו איני דאיתא
כ דתנן אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית אין לו טהרה עולמית רבי אליעזר
והשבים אומרים מפני מה זה תלוי
(ע"ז סב:) שאם אי אתה
הא דשמואל דאמר בעינן
אומר נותן על מקומו ויוצא רבי שמעון אומר נותן על שמאלו ויוצא:
מפני שבירך את השם וגנאי הדבר
יכול להמיתו במיתה
קרא כדכתיב והא כתיב
מתני' כל הנסקלין נתלין דברי רבי אליעזר וחכ"א אינו נתלה אלא המגדף
הכתובה בו.
ברוצח מות יומת הרוצח
כלפי מעלה להיזכר: מה מקלל
ל
ומיתתו בסייף וקי"ל כי
בסקילה. ונתלה דכתיב ביה ותלית
והעובד ע"ז האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי
אם עומד במקום שאין
אף כל שבסקילה נתלה: אף כל שכפר
(ב"מ לא:)
אדם יכול להורגו בסייף
העץ דברי רבי אליעזר וחכ"א האיש נתלה ואין האשה נתלית אמר (להן)
מ
שהורגין אותו בחצים
בעיקר. אין לך לרבות אלא
רבי אליעזר והלא נ שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון אמרו לו שמונים
או באבנים באיזו מיתה
העובד ע"ז: דרשי כללי ופרטי.
נשים תלה ס ואין דנין שנים ביום אחד: גמ' ת"ר 5 והומת ותלית יכול כל
(לקמן
שיכולין להמיתו ולמה
עב:) וכל שני כתובין
דורשין את התורה בכלל ופרט כל
לא קאמר כיון שאין
המומתין נתלין ת"ל כי קללת אלהים תלוי מה מקלל זה שבסקילה אף כל
הבאין כאחד אין
יכול להורגו בסייף פטור
6
מקום שסתם ואח"כ פירש דורשין את
מלמדין.
הוא ושנינן שאני התם
שבסקילה דברי רבי אליעזר וחכ"א מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר
האחרון בפרט: ורבי אליעזר דורשו
דרבי קרא מות יומת
בעיקר במאי קא מיפלגי רבנן דרשי כללי ופרטי רבי אליעזר דריש ריבויי
(קדושין כד.) גידם.
המכה מכל מקום. וליגמר
במיעוט. ויש חילוק בין זה לזה פרט
(לקמן עא.)
שמואל מיניה כשנקטעה
ומיעוטי רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית כלל כי קללת פרט אי הוו
היינו פירוש הכלל ואין בכלל אלא מה
חרשין.
יד העדים. ודחי' משום
שבפרט ואפילו הדומה לפרט אין
מקרבי להדדי אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא
דהוי רוצח וגואל הדם
שני כתובין הבאין כאחד
מתרבה מן הכלל אבל הדורשו במיעוט
השתא
רוצח הא דאמרן מות יומת
לא עקר את הכלל ממקומו אלא
המכה מכל מקום גואל
מיעוטו במקצת שמתחילה היה משמע כל דבר ובא המיעוט ומיעט משמעו שלא תאמר הכל במשמע אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו:
הדם כתיב הוא ימית את
הרוצח. ואם אין לו גואל
אהני
ב"ד מעמידין לו גואל
הדם שנאמר בפגעו בו מכל מקום כלומר הפוגע הורגו ואע"פ שאינו גואל הדם אלא במקום גואל הדם ואקשי' למא"ד (לקמן עא.) רחובה דמעיקרא בעינן.
(ומי) [דלא] בעינן קרא כדכתיב ולא והתנן בבן סורר ומורה ותפשו בו ולא גידמין והוציאו אותו ולא חיגרין כו' ודחינן שאני (לקמן קיב.) אין לו. בהן יד כו' אין לו טהרה עולמית.
(נזיר מו:) (יומא סא: לקמן פח.)
התם דכוליה קרא יתירא הוא ותוב אקשינן מרחוב דעיר הנדחת דכולי עלמא בעינן קרא כדכתיב ודחינן
תנאי נינהו דתנן בנגעים פרק אחרון אין לו בוהן יד בוהן רגל אוזן ימנית אין לו טהרה עולמית ר' אליעזר אומר נותן על
מקומו ויוצא ר' שמעון אומר נותן על של שמאל ויוצא. תנא קמא סבר בעינן קרא כדכתיב ור' אליעזר ור' שמעון לא בעו קרא [כדכתיב]: כל הנסקלין נתלין כו' ת"ר והומת ותלית יכול יהו כל הנסקלין נתלין כו' רבנן דרשי התורה בכלל ופרט
כתיב כי
יהיה באיש
חטא
משפט
מות והומת
ותלית אותו
על
עץ כלל
כל
מומת
בא
בפסוק של אחריו
ופרט כי קללת אלהים תלוי
וזהו
המקלל
ואם היה הפרט
קרוב לכלל היינו דנין
אותו
אין בכלל אלא מה