מו:
נגמר הדין פרק
ששי סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תלישה
לאו
כלום היא. והא דאמרי' בפ' כיסוי הדם
ולא היו מתאבלין. עליהן כדי שתהא בזיונן כפרה להן אלא אוננין
לג א
א) ב)
דעפר הנדחת שרי דכתיב ואת כל שללה
בלבד דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות
אלא בלב בלבד: גמ' משהין אותו. את גמר דינו ואין תולין
תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה
לד ב
יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה לא דמי דעפר חשיב
אותו שחרית שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה אלא סמוך
טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ:
לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד:
לה ג
קלילי
עלמא. יש גורסין ו) קלי
אחד קושר ואחד מתיר. כלומר אין
ולא היו מתאבלין אבל אוננין שאין אנינות
לו ד ה
א
אלא בלב: גמ' תנו רבנן אילו נאמר חטא
שהות בינתים: ת"ל [כי] קבור.
משום דאמר בסמוך קלת
ג)
מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי
ואין לחוש בכך דאשכחן נמי בפרק
ותלית הייתי אומר תולין אותו ואחר כך
קבורה: יצא זה. מחובר שמחוסר
ד' מיתות גבי אלהים
ד)
ממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה תלמוד
קציצה אבל נעוץ מיהא הוי: רבי
לא תקלל דאמר ליכתוב לא תקל:
קבורה משום בזיונא או משום
לומר והומת ותלית ממיתין אותו ואח"כ
לז ו ז ח
1
יוסי אומר. אף נעוץ מתמעט מן
ה)
תולין אותו הא כיצד במשהין אותו עד סמוך
❖
כפרה. ע"כ איכא
המשמעות הזה שמחוסר תלישה
ו) ז)
לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין
וקבורה: לאו כלום היא. אין כאן
כפרה כדאמרי' לקמן
ח)
חסרון מעשה: לשני תאומים כו'.
אותו ואח"כ תולין אותו אחד קושר ואחד
כפרה מאימת הוי מכי
❖
רבינו חננאל
חזו צערא דקיברא פורתא אלא אפי'
אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום:
מתיר כדי לקיים מצות תלייה ת"ר 1 עץ
קל לית. איני קל: א"כ. דקלני
דברים מהו דברים רבנן
אי איכא בזיונא וכפרה מיבעי ליה
שומע אני בין בתלוש בין במחובר ת"ל כי
2
דקיסרי אמרי קילוסין:
תורה אור השלם
דמתני' לאו כינוי הוא אלא קל איני
הי עיקר וא"ת והא איכא כפרה טפי
כיצד תולין אותו משקעין
קבר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה
ג
כבד אני מיבעי ליה: קיל לי עלמא.
בשלא נקבר משנקבר כדתניא
1. וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא
את הקורה כו'. ת"ר כיצד
שמחוסר קציצה וקבורה ר' יוסי אומר מי
עושין משהין עד שקיעת
בשמעתין סימן יפה לו
(אני) מכנה ואינו רוצה להזכיר
מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת
שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר
החמה וגומרין (אותו) [את
וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:
כבידות בעצמו: לגופה. לומר
למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת
דינו] ומיד ממיתין אותו
דברים כא כב
תלישה וקבורה ורבנן תלישה לאו כלום
לא נספד ולא נקבר וי"ל דלאו לא
שהמגדף בתלייה ומיניה ילפינן
2. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל
ואחר [כך] תולין אותו
אחד קושר ואחד מתיר
היא: כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך
לאחריני: ה"ג ת"ל כי קבר תקברנו.
הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ
נקבר כלל קאמר אלא לא נקבר לפי
כדי לקיים בו מצות תלייה
בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת
מריבויא דריש כל המתים: רמז
כבודו והאי בזיונא דהכא לאו בזיונא
כו': תניא אומר ר"מ משלו משל למה
וכשתולין אותו אין תולין
אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא
לקבורה. שאדם חייב לקבור את
דמת קאמר דאם כן אמאי לא כל
אותו אלא בעץ תלוש
אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְיָ
הדבר דומה לשני אחים תאומים בעיר
שצריך לקוברו עמו
אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:
מתו: דליעביד ליה ארון. אבל
כמיניה אלא בזיונא דמשפחתו אבל
אחת אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות
דברים כא כג
בתפישתו (ואין) [ואם]
קבורת הארץ לא משתמע ליה מיניה
למת ז)אית לו בזיון אם אינו שוכב על
3. וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל
מניחין אותו תלוי עוברין
צוה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומר
ולהכי לא אמר ליה מהאי. ופרכינן
המטה בכבוד:
בלאו שנא' לא תלין נבלתו
וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי זֶה לְבַדּוֹ
לא תקברוהו לההוא גברא. והא
המלך תלוי צוה המלך והורידוהו: אמר ר'
על העץ כי קללת אלהים
יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר יַעַן
לימא ליה מרבויא דתקברנו. ומשני
תלוי. כלומר מפני מה זה
נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל יְיָ
מאיר כו': מאי משמע אמר אביי כמאן
לא משמע ליה (א) לעכו"ם למהוי
דאמר בריש פ"ט דכתובות
תלוי מפני שקילל השם
אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית
דאמר קל לית אמר ליה רבא א"כ כבד
דרשה מרבויא: ונימא מדאיקבור
דהמוכר קברו באים בני
יָרָבְעָם: מלכים א יד יג
פי' באין לחקור מה אמר
4. מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ
בקללה ויאמרו כך וכך
צדיקי. אברהם יצחק ויעקב. ומשני
עלי ראשי כבד עלי זרועי מיבעי ליה אלא
משפחה וקוברים אותו בע"כ משום
נמצא שם שמים מתברך
לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ
מנהג בעלמא הוא שנהגו כן קודם
פגם משפחה שאני התם דבעי
אמר רבא כמאן דאמר קיל לי עלמא האי
בכינוי. אמר ר"מ בזמן
לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
שאדם מצטער מה הלשון
לכן: ונימא ליה מדקבר רחמנא
דליקברוה בחד דוכתא ח):
יִהְיוּ וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ
מיבעי ליה לגופה א"כ נימא
קרא מקלל
הספידא יקרא דחיי. תימה
אומרת קלני מראשי וכו'.
וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל
למשה. אלמא דעתו הסכימה. ומשני
מאי קללת ואימא כוליה להכי הוא דאתא
פירש אביי קל לית כלומר
לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת
הא דאמר בפ' הערל
דילמא כי היכי דלא לישתני משה
הָאָרֶץ: ירמיהו טז ד
אין בו קלות בכאב ודחה
א"כ נימא קרא קלת מאי קללת
ש"מ תרתי:
5. כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק
רבא ואמר מי שאין בו
ממנהגא דעלמא: וספדו לו. באביה
אל שאול ואל בית
קלות כובד יש בו אי הכי
ולא זו בלבד כו': א"ר יוחנן משום ר"ש
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב
הדמים אל שאול שלא נספד כהלכה
בן ירבעם כתיב ואחיה השילוני
וְלֹא יֶחֱטָא: קהלת ז כ
כבד עלי ראשי מבעי ליה
בן יוחי מנין למלין את מתו
שעובר עליו
ואי משום יקרא דחיי הרי מחלו
נתנבא עליו דבר זה לשבח יען כי
6. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת
ופירש רבא קליל לי עלמא
כלומר הרוח תשש ונעשית
בל"ת ת"ל כי קבר תקברנו מכאן למלין
אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ
ישראל על כבודן שלא הספידוהו
נמצא בו דבר טוב שביטל פרדסאות
קלה ומעוטה ואקשי' האי
כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד
שהושיב אביו: ולא יקברו. ברשעים
וי"ל דיראים היו לסופדו להראות
את מתו שעובר בלא תעשה איכא דאמרי
קללת מבעי ליה לגופיה
לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:
שמצטערין עליו מפני דוד ועוד דאפי'
כתיב ומדלייט להו הכי ש"מ קבורה
ללמד כי המקלל את השם
בראשית כג ב
אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי רמז
7. בְּשָׁלוֹם תָּמוּת
נתלה ודחי' א"כ הוה ליה
משמיא אסכימו עלה: משום בזיונא
הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון
לקבורה מן התורה מניין ת"ל כי קבר
למיכתב מקלל מדשני
ד
וּכְמִשְׂרְפוֹת
אֲבוֹתֶיךָ
הוא. שלא יתבזה לעין כל שיראוהו
טפי לגביה שלא נספד כהלכה:
קרא וכתב קללת ש"מ
הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר
אכל תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה א"ל
מת ונרקב ונבקע: או. כי היכי
מקלל וש"מ נמי רוחו של
הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ
שבור מלכא לרב חמא קבורה מה"ת מניין
אדם נכאבת בזמן שנכאב
וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ כִּי
דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו
אחד מן האברים ואמרינן
דָבָר אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם יְיָ:
אישתיק ולא א"ל ולא מידי אמר רב אחא בר יעקב אימסר עלמא בידא
❖
שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות:
ונימא האי קללת להכי
ירמיהו לד ה
דטפשאי דאיבעי ליה למימר כי קבור דליעבד ליה ארון תקברנו לא
לאו כל כמיניה. דבזיון הוא לקרוביו:
הוא דאתא לכדרבא ולא
שמעינן מינה דמקלל הוא
הא אמר לא בעינא כפרה. ואי
משמע ליה ונימא מדאיקבור צדיקי מנהגא בעלמא מדקבריה הקב"ה
ופרקינן א"כ הוה למיכתב
הגהות הב"ח
נמי קברי ליה לא מתכפר: לא
למשה דלא לישתני ממנהגא ת"ש וספדו לו כל ישראל וקברו אותו
קלת מאי קללת ש"מ תרתי
3
(א) רש"י
ש"מ הא דרבא ש"מ
יקברו. ואי משום כפרה יקברו
דלא לישתני ממנהגא לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו
4
לשבור
דמקלל הוא: ולא המלין
ויתכפר להם: ומשני לא ניחא להקב"ה מלכא
דלישתנו ממנהגא איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה
את הנתלה בלבד עובר
דתיהוי להו כפרה לפי שאף על
בלאו אלא אפי' המלין
הוא למאי נפקא מינה דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא אי
מתו כר' יוחנן דאמר
פתח קברם לא היו חוזרין: א"נ
מדכתיב כי קבור שאין
אמרת משום בזיונא הוא ה לא כל כמיניה ואי אמרת משום כפרה הוא
לאפוקי מיורשין. על כרחן שכר
ת"ל תקברנו ומה ת"ל
הא אמר לא בעינא כפרה מאי ת"ש מדאיקבור צדיקי ואי אמרת משום
הספדנין. אי יקרא דשכבי כי אמר לא
תקברנו לרבות שאר מתים
ומדסמיך לא תלין ש"מ
כפרה צדיקי לכפרה צריכי אין דכתיב אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה
תספדוהו צייתינן ליה ואי לא אמר
5
ללאו הוא דאתא איכא
ואמרי יורשין לא ניחא לן כפינן להו
טוב ולא יחטא ת"ש וספדו לו כל ישראל וקברו אותו ואי אמרת כי היכי
דאמרי אמר ר' יוחנן רמז
ואי יקרא דחיי הוא לדידיה לא צייתינן
לקבורת המת מן התורה
דתיהוי ליה כפרה הנך נמי ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה האי
מדכתיב תקברנו שאין
ליורשין צייתינן: משהו לה לשרה.
דצדיק הוא תיהוי ליה כפרה הנך לא ליהוי להו כפרה ת"ש לא יספדו
ת"ל תקברנו אלא ללמד
עד שבא אברהם מבית עקידת
שחייב מן התורה לקבורת
ולא יקברו דלא תיהוי להו כפרה איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוי או
המת: א"ל שבור מלכא
יצחק דמדכתיב ויבא אברהם מכלל
יקרא דשכבי הוי למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי
לרב חמא מנא לכו קבורה
ו
ז
דההיא שעתא לא הוה התם:
מן התורה שתק ולא אמר
נמי ח לאפוקי מיורשין ת"ש 6 ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה ואי
הנך בני יקרא נינהו. בתמיה.
ליה ולא מידי ואמרינן הוה
אמרת משום יקרא דחיי הוא משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה שרה
ליה למימר ליה מדכתיב
והלא כל בית ירבעם הנותרים
כי קבור תקברנו ודחי'
רשעים היו: ולא יקברו. ואי יקרא דחיי
גופה ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם ת"ש וספדו לו כל ישראל
יכול למימר דעביד ארגז
הוא והלא הנותרים יש בהן צדיקים:
וקברו אותו ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא הנך בני יקרא נינהו ניחא
כלומר תתנהו בארון.
קבורה בארץ מנא להו
והוי אדון יספדו לך. לצדקיהו נאמר:
להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי ת"ש לא יספדו ולא יקברו לא ניחא
שאין ת"ל תקברנו דדריש
נבזה
אנן לא משמע ליה למלכא
לצדיקיא דמייקרי ברשיעייא תא שמע 7 בשלום תמות ובמשרפות אבותיך
לימא ליה מדאיקבור
המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי
אדון יספדו
לך ואי אמרת משום יקרא
אבות ומשה רבינו ואמרינן
יכול למימר מנהגא
דחיי הוא מאי נפקא ליה מיניה הכי קאמר
ליה
לייקרו
ביך ישראל
כי היכי דמתייקרי באבהתך
בעלמא הוא וכן הא דכתיב
ת"ש
בבנו של ירבעם וקברו
אותו כי זה לבדו יבא
לירבעם אל קבר וכן לא יספדו לו ולא יקברו דרך מנהג העולם כי קאמרינן צוואה מנא לן. וק"ל