נ:
ארבע מיתות פרק שביעי סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מה
כשהוציא נשואה. הא דפשיטא ליה דנשואה להחמיר היינו
הוי אומר כח המדיח. ור"ש אית ליה מדיחי עיר הנדחת בחנק ויליף
טו א ב
א)
לה מקרא באלו הן הנחנקין ומדמדיחין בחנק ונדחין
בג"ש דלעיל דמה אביה האמור בסקילה סקילה חמורה
ב) ג)
מחנק אף אביה האמור בשריפה שריפה חמורה מחנק:
בסייף אלמא חנק חמור מסייף וכבר קיימא לן לעיל דשריפה חמורה
ד)
נאמר
❖
כאן אביה. תימה א"כ לזנות למה לי דלא מיתוקם
מחנק הלכך כ"ש דחמורה היא מסייף מק"ו מה חנק דחמור מסייף
ה) ו)
❖
כו': מרגלא בפומיה דרבי יוחנן.
בחילול שבת מג"ש דאביה
סדור היה הדבר הזה בפיו ולא
וי"ל מ"מ לא הוה ממעטינן חילול
הוי אומר כח המדיח
וקל וחומר ומה חנק
רבינו חננאל
ששנאה במשנה וברייתא אלא כך
שבת דהוי אמינא דג"ש איצטריך
שחמור מסייף שריפה חמורה ממנו סייף
תורה אור השלם
היא: מרגלא בפומיה דר'
קיבלה שמועה מרבו: בסקילה.
למעוטי פנויה ומדכתיב כי תחל ה"א
הקל לא כ"ש סקילה חמורה מחנק שכן
1. וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל
יוחנן נערה המאורסה
דרבנן אית להו דארוסה לא יצאה
דאיירי נמי בחילול שבת:
בת כהן שזינתה בסקילה
לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא
ניתנה למגדף ולעובד עבודת כוכבים ומאי
כשהוא
אומר היא מחללת.
לשריפה דאם כן נמצא אתה מיקל
ר"ש אומר בשרפה
מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:
חומרא כדאמרן אדרבה חנק חמור שכן
זינתה מאביה בסקילה.
ויקרא כא ט
בבת כהן: ר' שמעון אומר בשריפה.
פ"ה דהאי תנא לית ליה
2. וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל
ר"ש אומר בשרפה.
ניתן למכה אביו ואמו ומאי חומרא שכן
דרשה דלקמן שאם היו נוהגין בו קדש
דשריפה חמורה הלכך לית לך
ואסיק' נפקא מינה למי
פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ
הוקש כו' מדאפקיה רחמנא לארוסה בת
א"נ אית ליה וליכתוב היא מחללת ולא
לאפוקי מכלל סתם בת כהן דקרא
שנתחייב שתי מיתות
אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים
כגון שעבר שתי עבירו'
וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה
סתמא כתיב : זינתה מאביה.
ישראל מכלל נשואה בת ישראל מחנק
ליכתוב את אביה ולקמן
וחייב סקילה ושרפה
בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית
משמע דלית ליה דקאמר רב אשי
ארוסה בת ישראל שזינתה מאביה
לסקילה שמע מינה סקילה חמורה סקילה
וקיי"ל דנידון בחמורה.
אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע
לרבנן נידון בסקילה לר'
מִקִּרְבֶּךָ: דברים כב כא
כמאן קרינא רשיעא בר רשיעא אפי'
דאיכא שתי מיתות סקילה משום
חמורה מסייף שכן ניתנה למגדף כו' אדרבה
שמעון נידון בשרפה.
לרשיעא בר צדיקיא כמאן כי האי
ארוסה ושריפה משום דמאביה זינתה
סייף חמור שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת
מאי ר"ש דתניא ר"ש
תנא משמע דר"ע ור"ש דפליגי עליה
דבשריפה היא כדילפינן באלו הן
אומר שני כללות נאמרו
ומאי חומרא שכן ממונם אבד אמרת וכי
בבת ישראל והוא הדין
הנשרפין : בסקילה.
דר' ישמעאל לית להו הך סברא
איזה כח מרובה כח המדיח או כח הנידח
בבת כהן והוציא הכתוב
לרבנן דסקילה חמורה: ר"ש אומר
וקשה דאמר לעיל אליבא דר"ש מאי
נשואה בת כהן בשרפה
הוי אומר כח המדיח וקל וחומר ומה חנק
בשריפה. הא קמ"ל דלרבנן משום
חומריה שכן מחללת את אביה וצ"ל
מכלל נשואה בת ישראל
שהיא בחנק וארוסה
שחמור מסייף סקילה חמורה ממנו סייף
דכ"ע אית להו הך דרשה דאין
דאית להו סקילה חמורה סבירא להו
בת כהן לשרפה מכלל
מקרא יוצא מידי פשוטו והא דקאמר
דארוסה לא יצאה לשריפה כדמפרש
הקל לא כ"ש חנק חמור מסייף שכן ניתן
ארוסה בת ישראל שהיא
ואזיל וטעמא מאי כו': ונפקא מינה.
כי האי תנא לפי שהוא הזכירה:
בסקילה מה שכשהוציא
למכה אביו ואמו ומאי חומרא כדאמרן
ת"ל ובת כהן. פ"ה מריבויא דוי"ו
הכתוב נשואה בת כהן
מהא דרבי יוחנן דאמר דמשום
אדרבה סייף חמור שכן ניתן לאנשי עיר
בשרפה מכלל נשואה בת
קדריש וכר"ע ס"ל דדריש
דלרבנן סקילה חמורה הויא ארוסה
ישראל להחמיר עליה אף
הנדחת ומאי חומרא שכן ממונם אבד
לקמן כה"ג והא דקתני סיפא
בת כהן בסקילה ומשום דלר"ש
כשהוציא הכתוב ארוסה
אמרת וכי איזה כח מרובה כח המדיח או
בת כהן מכלל ארוסה
לכותי לחלל לנתין ולממזר מניין
שריפה חמורה מוקי לה בשריפה
בת ישראל להחמיר עליה.
כח הנידח הוי אומר כח המדיח ותניא מדיחי
דמשמע יש לו קידושין בה ושמעינן
ש"מ המתחייב שתי מיתות נידון
זוממי נשואה בת כהן
עיר הנדחת בסקילה ר"ש אומר בחנק מרגלא
ליה לר"ע דאמר ביבמות
בחמורה דהכא נמי שתי מיתות איכא
בכלל זוממי נשואה בת
ישראל בחנק וזוממי
בפומיה דרבי יוחנן נערה המאורסה בת
סקילה כדין ארוסה ושריפה כדין בת
אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הני
א
ארוסה בת כהן בכלל
כהן הלכך לרבנן על כרחך ארוסה
מילי בחייבי לאוין דשאר אבל מחייבי
כהן שזינתה בסקילה ר"ש אומר בשריפה
זוממי ארוסה בת ישראל
בסקילה: ת"ר בת איש
לא יצאה לשריפה ולר"ש יצאה:
לאוין גרידא לא והא דקאמר בסמוך
זינתה מאביה בסקילה ר"ש אומר בשריפה
כהן כי תחל יכול אפילו
מאי ר"ש. לעיל מהדר דאמרן לעיל
כרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על
מאי קמ"ל לרבנן ב נשואה יצאה לשריפה
חללה שבת בשרפה ת"ל
הפנויה עשאה זונה ושמעינן ליה
ר"ש לטעמיה דאמר אחת ארוסה
לזנות בחלולין שבזנות
ולא ארוסה לר' שמעון אחת ארוסה ואחת
הכתוב מדבר יכול אפי'
לר"ע ד)דפליג עליה מכל מקום נעשית
ואחת נשואה יצאה לשריפה היכי
זינתה פנויה בשרפה נאמר
נשואה יצאה לשריפה וטעמא מאי משום
שמעינן ליה: שני כללות נאמרו בבת
זונה בכמה ביאות ועי"ל דכולה הך
כאן אביה ונאמר בארוסה
דלרבנן סקילה חמורה לר' שמעון שריפה
כהן. אחת בארוסה ואחת בנשואה
ברייתא רבי שמעון היא כדמוקי לה
בת ישראל אביה מה
התם בארוסה בת ישראל
חמורה נפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות
בסמוך וסבר לה כר"א בפנוי הבא
כלומר כשכלל הכתוב באשת איש
זנות עם זיקת הבעל אף
על הפנויה וכר"ע דדריש וי"ו ומיהו
מות יומת הנואף והנואפת
ב"ד נידון בחמורה מאי רבי שמעון דתניא
הכא בבת כהן זנות עם
קשה דע"כ לר"ע גופיה דאמר
אף בת כהן משמע בחנק וכשהוציא
זיקת הבעל היא בשרפה
רבי שמעון אומר שני כללות נאמרו בבת
ואין בועלה בשרפה:
לקמן ה) יכול אפי' פנויה תקשה והא
ארוסה לסקילה אף בת כהן במשמע
כהן בבת כהן ולא בבת ישראל אימא אף
היינו כלל שני: ופרכינן בבת כהן
כתיב לזנות ו) וצריך לומר דסבירא
בבת כהן והוציא הכתוב נשואה מכלל
ולא בבת ישראל. האי קראי סתמא
ליה כרבי אלעזר:
הא נשואה וארוסה מכלל ארוסה מה כשהוציא
כתיבי: אימא אף בבת כהן. וה"ק
הכתוב נשואה מכלל נשואה להחמיר אף
שתי כללות שנאמרו בתורה בארוסה
כשהוציא הכתוב ארוסה
מכלל ארוסה להחמיר זוממי נשואה בת כהן
בסקילה ובנשואה בחנק אף בת כהן
בכלל זוממי נשואה בת
ישראל וזוממי ארוסה בת כהן בכלל זוממי
היתה תחילה במשמע ובא הכתוב
והוציא לך בת כהן לידון בשריפה
ארוסה בת ישראל ת"ר 1 ובת איש כהן כי תחל יכול אפילו חללה את
וסתמא כתיבא ואחת ארוסה ואחת
השבת ת"ל לזנות בחילולין שבזנות הכתוב מדבר יכול אפילו פנויה
1
נשואה הוציא לשריפה: ארוסה בת
נאמר כאן 1 אביה ונאמר להלן 2 אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף
כהן מכלל ארוסה בת ישראל.
כאן זנות עם זיקת הבעל או אינו אומר אביה אלא להוציא את כל
מסקילה לשריפה: נשואה מכלל
האדם כשהוא אומר 1 היא מחללת הוי כל אדם אמור הא מה אני
נשואה. מחנק לשריפה. צא ולמד
מקיים אביה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת
מיכן שהשריפה חמורה דמה כשהוציא
הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל אי מה להלן נערה
והיא ארוסה אף כאן
נשואה מכלל נשואה להחמיר עליה
יצאה דהא שריפה הכל מודים דחמורה
נערה והיא ארוסה נערה והיא נשואה בוגרת והיא
ארוסה בוגרת והיא
מחנק אף כשהוציא ארוסה מכלל
מכל מקום בת כהן
נשואה ואפילו הזקינה מנין תלמוד לומר ובת כהן
1
הארוסה להחמיר עליה הוציאוה:
אין
זוממי נשואה בת כהן בכלל זוממי
נשואה בת ישראל. בחנק שלא הוציא הכתוב אלא אותה לבדה דכתיב היא באש תשרף ולא בועלה ולא זוממיה: גבי
זוממין גרס בכלל ולא גרס מכלל: בת כהן כי תחל. אי לא כתב לזנות משמע אפילו חיללה שבת: ת"ל לזנות. ולקמיה פריך חיללה
שבת בת סקילה היא: ונאמר להלן. בנערה המאורסה מה להלן שזינתה בשעה שזיקת הבעל עליה אף כאן זנות בשעה שזיקת
הבעל עליה ולא פנויה. והאי דנקט תנא האי לישנא ולא נקט מה להלן ארוסה כו' משום דסופו נמי לאיתויי נשואה לשריפה כדיליף
ואזיל: או אינו אומר אביה. לגזירה שוה זו אלא להוציא את כל האדם שאם זינתה מאביה תידון בשריפה אבל משאר כל אדם
תידון כבת ישראל. ולקמיה פריך היכי תיסק אדעתין הא מילתא א"כ מאי איריא בת כהן ואפי' בת ישראל נמי מאביה בשריפה באלו הן הנשרפין
: כשהוא אומר היא מחללת. משמע היא מחללת אותו ולא הוא מחללה הרי על כרחיך כשזינתה משאר כל אדם אמור: הא מה
אני מקיים את אביה. למה לי למיכתביה כלל אלא נאמר כאן כו'. והאי תנא לית ליה האי דרשה דלקמן שאם היו נוהגין בו קודש כו'
א"נ אית ליה ליכתוב היא מחללת ולא ליכתוב את אביה וליהוי משמע אפי' משפחתה ואביה יותר מכולם: נערה. שהביאה שערות ולא הביאה
סימני בגרות. במס' נדה מפרש להו בפרק [יוצא דופן] משנתמעך הכף: ת"ל ובת כהן מכל מקום. מריבויא דוי"ו קא דריש וכר"ע
סבר לה דדריש לה לקמן כי האי גוונא וליכא לפרושי דמדכתיב קרא סתמא יליף טעמא דהא אתא גזירה שוה ומפקא ליה מסתמיה:
אין