אלו
הן
הגולין
פרק שני
מכות
ח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
היינו
דקאמר להו ועוד. פירוש משמע דמעיקרא ה"א טעמא
הא דרב יצחק בר' יוסף בסנהדרין בשמעתא קמייתא :
יב
א
א) ב)
ג) ד)
היינו. דקא הדר רבי ואמר ועוד למילפיה בגזירה שוה: פיסא.
משום אם למסורת ובתר הכי קאמר ועוד כלומר אע"ג
אף כל רשות, ה)
רגב גוש עפר כלישני"א בלע"ז: ואתר תמרי. והשיר תמרים: באנו
דס"ל שאם למקרא מ"מ הכא איכא למשמע מגזירה שוה ותימה
יג ב
ו) ז)
יד ג ד
למחלוקת. דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע: מהו דתימא. הא
דמעיקרא נמי לא
תלי טעמא במסורת אלא משום דלא כתיב
ח) ט)
טו ה ו ז
י)
לרבי ככח כחו דמי ופטור שהרגב
מעצו ואמר ה"ר יוסף בכור שור
כ) ל)
היה כח ראשון ונשירת התמרים היה
דהיא היא וה"ק וכי נאמר ונשל
והאמר רב יצחק בר' יוסף אמר רבי
יוחנן
טז ח
מ)
❖
יז
ט
הברזל מעצו דאי (ד) כתיב כן אז הוי
כח שני קמ"ל שהרגב כגרזן והתמרים
נ)
רבי ורבי יהודה בן רועץ וב"ש ור"ש
ור"ע
כקיסם הניתז: לגרמא. הוא עץ
מיושב לומר יש אם למקרא לקרות
כולהו סבירי להו יש אם למקרא היינו
החריות שהתמרים תלוין אצלו:
ונשל כדקרי וכדאמרי רבנן והלא
יח י
דקאמר להו ועוד אמר רב פפא מאן דשדא
תורה אור השלם
ומחיה לכובסא. הוא אשכול התמרים
לא נאמר אלא מן העץ וא"כ אין
פיסא לדיקלא ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול
1. וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ
המקובצים יחד: מתני' ר"א בן
לשון המקרא דקרינן ונשל מיושב
יט כ
בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה
באנו למחלוקת דרבי א ורבנן פשיטא מהו
יעקב. מפרש טעמא בגמרא: האב
על זה אלא ודאי מן העץ מוכיח
יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ
❖
דתימא ככח כחו דמי קמ"ל אלא כח כחו
המכה את בנו. להטותו לדרך
דיש אם למסורת שהוא ונישל כמו
וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ
וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת
(ב) אחרת: ושליח ב"ד. המלקה ארבעים
והשיל וזה הלשון מיושב על מן העץ
לרבי היכי משכחת לה כגון דשדא פיסא
הוּא יָנוּס אֶל אַחַת
לחייב מלקות: גמ' ליפנות בה.
דמן העץ המתבקע (ה) והשתא ניחא
ומחיה לגרמא ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא
הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי:
הגהות הב"ח
בני אדם לנקביהם: ואיכא דמיקרי
דברים יט ה
ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול: מתני' הזורק
הא דקאמר ועוד וכן פירש
ל)
(א) גמ'
2. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ
ויתיב. ליפנות ביום: ומצא. משמע
בסנהדרין גבי יראה יראה דמשמע
אבן לרה"ר והרג ה"ז גולה ר"א בן יעקב
גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא
שהוא שם ומצאו נשירת נשל הברזל:
שפיר מ) מן המסורת דהיינו יראה
(ב) רש"י
כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ:
אומר אם מכשיצאתה האבן מידו הוציא
האמת
ויקרא כה כו
פרט לממציא עצמו. אחרי כן הוציא
משום דפשטיה דקרא משמע דכתיב
(ג) ד"ה
3. יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן
הלה את ראשו וקבלה ה"ז פטור זרק את
בתריה את פני האדון וגו' א"כ משמע
הלה את ראשו מן החלון וקיבל
לפדות
מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ:
האבן לחצרו והרג $ אם יש רשות לניזק
האבן במצחו: ומצא פרט למצוי.
יראה זכורך פני האדון והיינו לפי
משלי כט יז
ב
(ד) תוס'
4. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא
במוכר שדה אחוזתו כ) (ובא לגואלו)
המסורת אבל לפי המקרא דקרינן
ליכנס לשם גולה ואם לאו אינו גולה
הוה
יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ
כתיב והשיגה ידו ומצא פרט למצוי(ג)
יראה הל"ל לפני האדון:
שנאמר 1 ואשר יבא את רעהו ביער $ מה
(ה) בא"ד
הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי
מהו דתימא ככח כחו דמי. ולא
אם היתה גאולה זו מצויה בידו
קאמר
אֶת מִקְדַּשׁ יְיָ טִמֵּא מֵי
היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף
דיש אם
נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא
דמי לעץ המתבקע דהתם
כשמכרה אין כופין את הלוקח להחזירה
❖
כל רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם יצא
ƒי¿ראה
למסורת
במדבר יט כ
הוּא:
לו ליפדות: השתא נמי. כי לא מצא
נגע במה שבידו בשעת התזת העץ
חצר בעל הבית שאין רשות לניזק (ולמזיק)
הכי
חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית
אבל הכא שכבר יצא מידו בשעת
ƒי¿ראה את
ליכנס לשם אבא שאול אומר מה חטבת
הסוכה: לאו מצוה. להכותו: לאו
התזת תמרים דמי שפיר לכח כחו
גליון הש"ס
עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה
מילתא היא דאמרי. ראיה טובה
אימא לא ליחייב קמ"ל:
מתני' אם יש רשות
≈י»ראה
לא צריכא אלא כו'. פירוש דמהשתא
(ו) ד"ה
לניזק.
מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו
את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח
שם מה
גם
ב"ד: גמ' לרה"ר מזיד הוא אמר רב
דלאו בחטבה דמצוה איירי: דאי בעי
לא צריך לאוקומא בסותר
היער. גמ'
ואיכא (ז) בא"ד
ג
מיטמא אי בעי לא מיטמא. אותו
דהוא הדין בזורק ממש:
דעשויה
הכא מענייניה.
שמואל בר יצחק בסותר את כותלו איבעי
באשפה העשויה וכו'. והשתא
❖
(ח) ד"ה
חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש
ליה לעיוני בסותר את כותלו בלילה בלילה
דאם (ט) בא"ד
ד
בטומאה זו: ה"נ דפטור. מכרת:
מיירי ביום ובזורק
עליו
לרבות נמי איבעי ליה לעיוני ה בסותר את כותלו
לאשפה ולא בסותר כותלו וא"ת
(י) ד"ה
לעזי רש"י
לאשפה האי אשפה ה"ד אי
שכיחי בה רבים ו פושע הוא אי לא שכיחי
לו
ולינקוט באינה עשויה ליפנות כלל
בה (כ) בא"ד
כלישני"א [בלישט"א]
בה רבים אנוס הוא א"ר פפא לא צריכא אלא לאשפה העשויה ליפנות בה
(ו) וגם בלילה איכא דמקרי ויתיב
❖
ז
ח
ולא
גוש אדמה.
וכדקאמר השתא וי"ל דא"כ אנוס
דבמשנה
בלילה ואין עשויה ליפנות בה ביום ואיכא דמקרי ויתיב פושע לא הוי דהא
הוא דלית ליה לאסוקי אדעתיה הוא
אינה עשויה ליפנות בה ביום אונס נמי לא הוי דהא איכא דמקרי ויתיב:
מוסף רש"י
דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה
רבי אליעזר בן יעקב אומר וכו': ת"ר 1 ומצא פרט לממציא את עצמו ט מכאן
ליפנות כלל אבל השתא בעשויה
ומצא.
(ז)
אמר רבי אליעזר בן יעקב אם משיצתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו
ליפנות בלילה אית ליה לאסוקי גם
וקבלה פטור למימרא דמצא מעיקרא משמע ורמינהי 2 ומצא פרט למצוי
ביום הוא דמקרי ויתיב: אף ע"ג
פרט לממציא
שלא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב ברעה ויגאול ביפה אמר רבא $ הכא
את עצמו.
דגמיר מצוה קא עביד כו'. וא"ת
י
(א)
(ערכין ל:) שלא
מענייניה דקרא והתם מענייניה דקרא התם מענייניה דקרא ומצא דומיא
מ"מ קשה משליח ב"ד דכיון דאילו
ימכור ברחוק.
לקה כבר לאו מצוה קא עביד וכו'
דוהשיגה ידו מה השיגה ידו מהשתא אף מצא נמי מהשתא הכא מענייניה
2
וי"ל דמ"מ איכא מצוה מתחילה מה
דקרא ומצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתיה מעיקרא אף ומצא נמי
(שם ל.) מה השיגה ידו
שאין כן בחטיבת עצים דסוכה (ח) ואם
(ל) בא"ד
מידי דאיתיה מעיקרא: הזורק את האבן וכו': א"ל ההוא מרבנן לרבא
מהשתא.
מצאן חטובות לא היה שם חטיבת
ממאי דמחטבת עצים דרשות דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים
מצוה מעולם שהרי לא נחטבו לכך
(שם
דמערכה ואפ"ה אמר רחמנא ליגלי א"ל כיון דאם מצא חטוב (אינו חוטב)
וליכא למימר נמי כיון דאילו לא
❖
ל:)
לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה איתיביה רבינא לרבא יצא האב המכה
❖
חטא לאו מצוה היא וכו' דההיא לאו
כ
את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד לימא כיון דאילו גמיר לאו
שליח ב"ד מיקרי ולא דמי לרבו
רבינו חננאל
ואביו דלעולם שמו (ט) זה על בנו וזה על
מצוה השתא נמי לאו מצוה התם אע"ג דגמיר מצוה דכתיב יסר בנך
3
רבינו חננאל (המשך)
תלמידו: בלא איבה פרט
יש אם למקרא סבירא
ויניחך ויתן מעדנים לנפשך הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי
ליה. אמר לך כתב למעלה
השתא איזדמן ליה דומיא
לשונא. תימה אמאי איצטריך האי
ואשר יבא את רעהו ביער (מה יער) דאי בעי עייל ואי בעי לא
לחטוב עצים וכתב למטה
דהשיגה ידו: הזורק אבן
1
קרא תיפוק ליה דכתיב במשנה תורה
ונשל הברזל מן העץ מה
לחצרו והרג אם יש רשות
עייל ואי סלקא דעתך מצוה מי סגיא דלא עייל אמר ליה רב אדא בר
והוא לא שונא (י) וצ"ע ושמא י"ל
העצים הכתובים למעלה
לניזק ליכנס לשם גולה
אהבה לרבא כל היכא דכתיב אשר דאי בעי הוא אלא מעתה ואיש
העצים המתבקעין הן אף
כו'. אבא שאול אומר מה
4
דבמשנה תורה נחזרת ונשנית בשביל
עץ הכתוב למטה מן העץ
חטבת עצים רשות אף כל
אשר יטמא ולא יתחטא אי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא מת מצוה
דבר שנתחדש מיער והרבה פרשיות
המתבקע. וחכ"א גולה
רשות יצא האב המכה בנו
דלא סגי דלא מיטמא הכי נמי דפטור שאני התם דאמר קרא
יש בענין זה במשנה תורה אבל לא קשה
מאי טעמא ונשל כתיב
והרב הרודה את תלמידו
מכל מקום אמר רב
ושליח ב"ד. ומקשו עליה
מולא אויב לו דבאלה מסעי דההוא
טמא
פפא האי דשדא פיסא. פי'
וממאי דהאי דכתב לחטוב
איצטריך למימר אפילו (כ) לא אויב לו
טיט שיבש ונעשה כאבן
עצים דרשות הן דלמא
לדיקלא ואתר תמרי ואזול
חטבת עצים למערכה או
[לעדים ולדיינים] כדאמרי' בסנהדרין נ)(במשנה תורה כתיב נמי כי לא שונא הוא לו (ל) משום פרשה שנשנית) כך נראה למשי"ח:
עצים לעשות סוכה דאינון
תמרי וקטול לרבי דמחייב
טמא
מצוה ואפילו הכי גולה.
בהתזת בקעת חייב דתמרי
ודחי רבא כיון דאי מצא עצים חטובים למערכה ולסוכה [אינו חוטב] חטבת עצים דהשתא לאו מצוה היא. ואקשינן
במקום בקעת עומדין לרבנן כח כחו הוא ופטור. אלא לרבי כח כחו היכי הוי. כגון דשדא פיסא ומחייה לגדמא
ואזל גדמא ומחייה לכבסא פירוש סנסני (של) תמרים ואתר תמרי אזול תמרי וקטול היינו כח כחו ופטור: הזורק אבן
עליה אי הכי הני נמי האב לבנו והרב לתלמידו כיון דאילו גמירי לאו מצוה קא עביד בהכאתן אף בדלא גמירי אינה
מצוה. ופרקינן הני אע"ג דגמירי מצוה קא עביד דכתב יסר בנך ויניחך וגו'. והדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי
ברשות הרבים והרג הא ודאי מזיד הוא והאי דתנן גולה אוקימנא בסותר את כותלו. ירושלמי כגון שהיה כותלו גוהה
והיה סותרו לאשפה העשויה להיפנות בה בלילה ואינה עשויה להיפנות בה ביום ואיכא דמיקרי יתיב ומיפנה בה פושע
דאפילו חטבת מצוה היא ומשום דאי מצא חטובין לאו מצוה היא למחטב השתא נמי לאו מצוה קא עביד אלא חטבת
רשות היא מדכתב ואשר יבא את רעהו ביער ומשמע ואשר אי בעי עייל אי בעי לא עייל מכלל דחטבת רשות היא אבל
לא הוי דהא אינה עשויה להיפנות בה ביום אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב לפיכך גולה. ת"ר ומצא את
חטבת מצוה מי סגי ליה דלא עייל. ואקשינן עליה והכתיב גבי טומאה אשר יטמא הכי נמי דטומאה דרשות היא הא אם
רעהו פרט לממציא את עצמו מיכן א"ר אליעזר בן יעקב אם משיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור.
נטמא בטומאת מצוה כגון טומאת מת מצוה הכי נמי דפטור מחיטוי וטבילה. ומשני שאני התם דכתב עוד טומאתו בו
ואסיק'. האי ומצא מידי דהוה מעיקרא משמע דומיא דיער והאי דכתב ומצא כדי גאולתו מידי דלא הוה מעיקרא אלא