ח:
אלו הן
הגולין
פרק שני מכות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
טמא
יהיה מכל מקום. קשה לישתוק מאשר ומיהיה ויש לומר
לרבות טבול יום. שאם נכנס למקדש ענוש כרת: לרבות מחוסר
כ א ב
א) ב)
דאשר אורחיה דקרא הוא: דלמא חרישת העומר
ג)
כיפורים. מאותן טומאות הצריכות קרבן וטבל והעריב שמשו ולא
דמצוה ואמר רחמנא תשבות. קצת קשה לישתוק מיניה דתשבות
הביא כפרתו ונכנס למקדש חייב. וארבע טומאות הן הטעונות
כא ג
ד) ה)
קרבן הזב והזבה והיולדת והמצורע: מעוד קאמינא. עוד טומאתו
ומהיכי תיתי לן דהא למישרי מצרכינן
קרא וי"ל דהא לא חייש
ו)
חוץ מעל ידי גר
בו. עוד ט) קרא יתירא לדרשא הוא:
רק לסתור דרשא דאשמעינן מה
כב ד
ז) ח)
איכא דמתני לה. להא דא"ל ההוא
חריש רשות ומעתה נאמר דאתא
טמא יהיה מ"מ ההוא מיבעי ליה לכדתניא
1
אינו
צ"ל חריש
מרבנן לרבא והא דאותביה רבינא
לדרשא אחרינא:
טמא יהיה א לרבות טבול יום טומאתו בו
כג ה
ט) י)
אהא: אין צ"ל חריש וקציר של
וקציר של שביעית כו'. תימה דבשלמא
❖
לרבות מחוסר כיפורים א"ל אנא מעוד
כד ו
כ)
ב
שביעית כו'. דעל כרחך בשביעית
קציר כתיב בהאי ענינא את ספיח
(טומאתו) קא אמינא איכא דמתני לה אהא
כה ז
קצירך לא תקצור אבל חרישה לא
דשמיטה הכתוב מדבר דאי כדכתיב
בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר אינו
כו ח
2
כתיב כלל התם וכ"ת דילפינן מקראי
דאיום השביעי קאי מאי שנא חריש
הגהות הב"ח
צ"ל חריש של שביעית וקציר של שביעית
דכתיבי כל שאר עבודות קרקע הא
וקציר דנקט אלא ה"ק ששת ימים
כז ט
(א) גמ'
שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך
מ"ט
איכא מ"ד פ"ק דמו"ק
תעבוד ובשביעי תשבות והששה
3
כח י
מצא קצור
לא תזמור אלא אפילו חריש של ערב
שאתה עובד בהן בחריש ובקציר
דדוקא אהנך דכתיבי בהדיא מיחייב
אינו קוצר יצא קציר
❖
תשבות (ב): הנכנס לשביעית. י)(וחריש
אבל אינך לא וחרישה גופה ממעט
שביעית שנכנס לשביעית וקציר של שביעית
העומר שאפי' מצא
קצור מצוה לקצור
התם מדקאמר החורש בשביעית אינו
של שביעית) שלא יחרוש בששית
שיצא למוצאי שביעית רבי ישמעאל אומר
ולהביא
חרישה המועלת לשביעית: וקציר
לוקה (ד) וי"ל דכיון דקסבר דקציר אתי
מה חריש רשות אף קציר רשות יצא
ג
תורה אור השלם
של שביעית היוצא למוצאי שביעית.
לתוספת חריש נמי אתא לתוספת:
(ב) רש"י
קציר העומר שהוא מצוה א"ל ההוא מרבנן
והא אמרת יצא האב המכה בנו.
1. כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ
שאם הביאה שליש בשביעית מאז
חריש
לרבא ממאי דחרישה דרשות דלמא חרישת
הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא
היא ראויה ליקצר ואם קצרה בשמינית
קשה (ה) [לר"י] דהיינו דוקא
של שביעית
יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְיָ
עומר דמצוה ואפ"ה אמר רחמנא תשבות
צריך לנהוג בה קדושת שביעית: רבי
כשמייסרו ומכהו בתוכחתו אבל אם
טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ
(ג) ד"ה
א"ל כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו
ישמעאל אומר מה חריש רשות כו'.
הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי
הלך ביער והורגו בשוגג למה לא
נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא
יגלה וי"ל דמשמע ליה דמיירי בכל
ובשבת קאי ולהכי נקט חריש וקציר
מצוה איתיביה רבינא לרבא יצא האב
(ד) תוס'
יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ:
ענין אף אם מכהו
לייסרו דאם לא
לומר לך מה החריש שאני אוסר
במדבר יט יג
המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו
2. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד
כן אמאי נקט טפי בן מאדם אחר:
לך בשבת חריש של רשות הוא שאין
ושליח ב"ד ואמאי לימא כיון דאילו גמיר
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת
לנו חריש של מצוה אף קציר איני
אלמא
בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה התם אע"ג
אוסר לך אלא של רשות יצא קציר
שמות לד כא
דגמיר נמי מצוה קא עביד דכתיב יסר בנך ויניחך הדר אמר רבא לאו
3. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת
4
העומר: אם מצא חרוש אינו צריך
שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת
מילתא היא דאמרי (א) קצירה דומיא דחרישה מה חרישה מצא חרוש אינו
לחרוש. אבל קציר אפילו מצא קצור
לַיְיָ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע
חורש אף קצירה נמי (מצא קצור אינו קוצר) ואי ס"ד מצוה מצא קצור
מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם
כ)
וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
מתני'
ויקרא כה ד
והבאתם את עומר: לאו מילתא היא
האב גולה על ידי הבן והבן
אינו קוצר מצוה לקצור ולהביא:
ד
4. יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן
דאמרי. שהיה לי להשיבו תשובה
גולה ע"י האב הכל גולין על ידי ישראל וישראל גולין על ידיהן חוץ מגר
מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ:
ה
(ה) ד"ה
גמ'
משלי כט יז
נצחת דקרא לאו במצוה איירי:
תושב וגר תושב [א] אינו גולה אלא על ידי גר תושב: האב גולה ע"י
ו
5. לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר
לרש"י
מאי טעמא קציר דומיא דחריש.
❖
הבן והאמרת יצא האב המכה את בנו דגמיר והאמרת אע"ג ז דגמיר מצוה
וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה
מה חריש בכל מקום מצא חרוש אין
שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה
קעביד בשוליא דנגרי שוליא דנגרי חיותא היא דלמדיה דגמיר אומנותא
מצוה לחרוש אף קציר בהכי עסקי'
לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל
אחריתי: והבן גולה ע"י האב כו': ורמינהי 5 מכה נפש פרט למכה אביו
מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:
הגהות הגר"א
שאם מצא קצור אין מצוה לקצור יצא
במדבר לה טו
אמר רב כהנא לא קשיא הא ר"ש והא רבנן לר"ש דאמר חנק חמור מסייף
קציר העומר שאפילו מצא קצור מצוה
[א] במשנה
6. אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל
שגגת סייף ניתנה לכפרה שגגת חנק לא ניתנה לכפרה לרבנן דאמרי סייף
וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר:
לקצור: ואי ס"ד מצוה. בקציר של
❖
שמות כב כז
מצוה מצא קצור אינו קוצר תמיהא
❖
חמור מחנק הורג אביו [בשוגג] שגגת סייף הוא ושגגת סייף ניתנה לכפרה
היא זו: מתני' ע"י הבן. אם
רבא אמר פרט לעושה חבורה באביו בשוגג ס"ד אמינא כיון דבמזיד בר קטלא
ח
הרגו לבנו בשוגג: חוץ מגר תושב.
מוסף רש"י
הוא בשוגג נמי ליגלי קמ"ל: הכל גולין על ידי ישראל וכו': הכל גולין על ידי
לעזי רש"י
שאין ישראל גולה על ידו: (ג) הכל
לרבות טבול יום.
ישראל לאיתויי מאי לאיתויי עבד וכותי תנינא להא דת"ר ט עבד וכותי גולה
גולין. מפרש בגמרא לאיתויי מאי:
יויינדרינ"ו [יוינדרי"ץ].
❖
ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד בשלמא עבד וכותי
גמ' בשוליא דנגרי. בלימוד חרש
שוליא.
(נזיר מה.) לרבות
גולה ע"י ישראל ולוקה גולה דקטליה ולוקה דלטייה אלא ישראל גולה ולוקה
עצים שאינו מלמדו תורה אלא אומנות.
מחוסר כפורים.
ע"י כותי בשלמא גולה דקטליה אלא לוקה אמאי דלטייה ונשיא בעמך
שוליא יויינד"רינו: חיותיה הוא.
6
רבינו חננאל
לא תאור בעושה מעשה עמך אלא אמר רב אחא בר יעקב כגון שהעיד
ואף זו מצוה על האב ללמדו דילפינן
עוד לרבויי למת מצוה.
(שם)
לה מקרא בפרק קמא דקדושין
בו והוזם דכוותיה גבי עבד שהעיד בו והוזם עבד בר עדות הוא אלא
(פסחים צב.)
טמא יהיה לרבות טבול
אינו צריך לומר חריש
יום. טומאתו בו לרבות
דכתיב ראה חיים עם
אמר רב אחא בריה דרב איקא הכא במאי עסקינן כגון שהכהו הכאה
י
של שביעית.
מחוסר כפורים. איכא
אשה אשר אהבת הקיש אומנות שהוא
שאין
דמתני לה להא דאמר
חיותו לאשה כשם שאביו חייב להשיאו
ליה ההוא מרבנן לרבא
ושינויא דשני ליה רבא
אשה כדכתיב וקחו לבניכם נשים כך חייב ללמדו אומנות: מכה נפש. גבי הורג בשגגה כתיב לנוס שמה מכה נפש בשגגה: פרט
אהא בחריש ובקציר
למכה אביו. שלא חייב גלות אלא למי שהכאתו תלויה בנפש שאינו חייב עליו אלא אם כן הרגו יצא מכה אביו שהוא חייב עליו מיתה
תשבות ר' עקיבא אומר
בחבורה בעלמא וקא ס"ד דממעט ליה מגלות אפילו הרגו: לרבן שמעון דאמר. בסנהדרין בפ' ד' מיתות חנק חמור מסייף
(ר"ה ט.)
אין צ"ל חריש של
חריש של ערב
שביעית וקציר של
ולדידיה ההורג את אביו בחנק דתנן מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בחמורה וההורג אביו חייב שתי מיתות שהעושה
שביעית.
שביעית כו' ופשוטה היא:
חבורה באביו מן הנחנקין הן והמכה נפש מן הנהרגין וכאן יש חבורת אביו ורציחה ולר"ש דאמר חנק חמור אם היה זה מזיד
האב גולה על ידי הבן.
(שם)
היה בחנק ועכשיו שהוא שוגג לא נתנה שגגתו לכפרה בגלות אם נתנה תורה כפרה לשגגת סייף שהיא קלה לא נתנה
כלומר אם הכה האב
שנכנס לשביעית.
את בנו והרגו הרי זה
כפרה לשגגת חנק: ולרבנן דאמרי סייף חמור מחנק הורג אביו שגגת סייף הוא. שהרי אילו מזיד היה
נידון בחמורה שהיא
גולה ואוקמה שלא הכהו
סייף ושגגת סייף נתנה לכפרה בגלות: רבא אמר. ברייתא נמי רבנן וההורג את אביו נמי גולה דשגגת סייף
היא והא דקתני פרט
ללמדו תורה ולא מוסר
(מו"ק ד.) וקציר של
למכה אביו לאו להורגו קא ממעיט אלא בעושה בו חבורה בשוגג: לוקה דלטייה. ואמרינן [בשבועות] המקלל את
אלא הכהו ללמדו אומנות
שביעית.
והוא דידע אומנות אחרת
חבירו עובר בלא תעשה ואתיא במה הצד מהמקלל דיין ונשיא וחרש : שהעיד בו.
שהוא חייב מלקות:
דכיון דאית ליה אומנות
שאין אחרת הא אית ליה חיותא
(ר"ה ט.)
נמצא האב מכהו שלא
מה חריש רשות כו'.
ברשות לפיכך גולה אבל המכהו ללמדו תורה או מוסר אינו גולה. רמינן ברייתא דקתני בן המכה אביו אינו גולה.
כלומר לא סגי ליה בגלות. אמתני' דקתני הבן גולה ע"י האב. ופריק רב כהנא ברייתא ר' שמעון מתני' לרבנן ופשוטה
יצא קציר העומר שהוא מצוה. (שם)
היא. ורבא אמר בשהרגו הבן לאביו דברי הכל גולה וברייתא שעשה בו חבורה ולא הרגו והכי קתני מכה נפש פרט
(ר"ה ט.)
למכה אביו בשוגג ועשה בו חבורה שאינו גולה מ"ט דסד"א כיון שהבן עושה חבורה באביו במזיד אע"פ שלא הרגו
נהרג בשוגג נמי כיון שעשה בו חבורה ליגלי קמ"ל דלא: הכל גולין ע"י ישראל כלומר כל ההורג ישראל גולה.
וישראל גולה על ידיהן
לאיתויי עבד וכותי שאם הרגן ישראל גולה על ידיהן. כדתניא עבד
וכותי
גולה ע"י ישראל אם הרגו ואם קללו לוקה מדכתב נשיא בעמך לא תאור. ישראל גולה ע"י עבד וכותי אם הרגן ואם הכהו הכאה