אלו הן הלוקין פרק
שלישי מכות
יט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
יכול
יעלה אדם מעשר (ד) בידו בזמן הזה. ויאכלנו בלא פדיון
מאימתי חייבין עליהן. מיתה זר האוכלן: שלשה דברים. זו אחת מהן
סז א
א)
וכולן שנויין בספרי : יכול יעלה אדם כו'. קסבר קדושת הארץ לא
דקדושה (ירושלים) לא בטלה לענין מעשרות:
ד) (ג)
ו)
ולימא מצוה כו'. פירוש שכן טעונין קריאה למצוה קודם שיאכל
ב)
בטלה וצריך להפריש מעשרות וקאמר יכול יעלנו ויאכלנו בירושלים
סח ב
ג) ד)
סט ג
בלא פדיון: ת"ל כו'. לפיכך טעון בית. ולקמיה פריך מאי שנא
בכורים ומעשר שני
אוכלין אותו בלא שום ז) קריאה ומה
ה)
ו) ז)
בכור דפשיטא ליה ובמעשר מיבעי
שקורין למעשר בשנה שלישית היה
ליה: מצוה מי ליכא. וכיון דמצוה
ואז לא היה נוהג כלל מעשר שני:
מאימתי מחייבין עליהן משיראו פני הבית
ד
ח)
א
(א)
מה
❖
איכא נפרוך נמי קרייה דמצוה: לא
להצד השוה שבהן שכן יש בהן
ט)
כמאן כי האי תנא דתניא רבי אליעזר
ה
צד מזבח. ויש למפרך שכן
פסיקא ליה. ומיהו בישראל אפילו
אומר בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים
ע ו
עיכובא איכא למימר: וניהדר דינא
אסורים לזרים כדפריך רבה לעיל ח)
שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם
תורה אור השלם
ב
❖
וניתי במה הצד. למה לי היקישא
והא דאמר בברייתא בכורים יוכיחו
שבפנים הרי הן כהקדש לכל דבריהם
1. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ
נימא בכור יוכיח וחזר הדין הצד
צ"ל דמיירי בבכורים שהופרשו בפני
אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר
אמר רב ששת בכורים הנחה מעכבת בהן
השוה שבהן שטעונין הבאת מקום
חורבן הבית דאם הופרשו אחר הבית
יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם
מוסף רש"י
קרייה אין מעכבת בהן כמאן כי האי
ואינן נוהגין אלא בפני הבית: צד
אינן קדושין כלל וחולין הן דתנן פרק
מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ
שלשה דברים משום
וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ
מזבח. זה למתן דמים וזה להנחה:
תנא דתניא רבי יוסי אומר שלשה
שני ט) דבכורים יש בתרומה ומעשר
שלשה זקנים.
וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד
ומאי קסבר. האי תנא דפשיטא ליה
מה שאין כן בבכורים שהתרומה
דברים משום שלשה זקנים רבי
לְיִרְאָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל
(תמורה כא. עי"ש)
בכור טפי ממעשר: אי קסבר קדושה
הַיָּמִים: דברים יד כג
והמעשר אוסרין ויש להם שיעור
ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני
2. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר
ראשונה. של בית קדשה לשעתה
ונוהגין בכל הפירות בפני הבית
ר' ישמעאל
בזמן הזה בירושלים ויאכלנו ודין הוא בכור
יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ
(זבחים ס:)
ושלא בפני הבית ובכורים אינן אלא
וקדשה לעתיד לבא כי היכי דסבירא
אומר.
אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ
טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת
(שם) יכול יעלה אדם
בשבעה מינין ובפני הבית:
ליה בקדושת הארץ וקא מיבעיא ליה
אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל
מעשר שני.
מקום מה בכור אינו אלא בפני הבית אף
אפילו
הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ
בכור נמי. צ"ל דמיירי
מי קרינא ביה השתא בלא חומה
לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:
מעשר אינו אלא בפני הבית מה לבכור שכן
❖
לפני ה' אלהיך או לא וקא פשיט
אם עשה מזבח וזרק
דברים כו ג
טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח בכורים
דמו אליבא (ה) דקדושת בית לא בטלה
מעשר מבכור: אפי' בכור נמי.
יקרב ויאכל דהא מאן דאית ליה
דמקריבין אע"פ שאין בית דבלא
יוכיחו מה לבכורים שכן טעונים הנחה ת"ל
הגהות הב"ח
קדשה לעתיד לבא סבירא ליה
מזבח פשיטא דבכור לא דהא בעי
ואכלת [שם] לפני ה' אלהיך וגו' מקיש מעשר
1
(א) גמרא
(שם)
מקריבים אע"פ שאין בית כדאמרינן
מתן דם ואימורים ואם תאמר לימא
לבכור מה בכור אינו אלא לפני הבית ג אף
חייבין
בכור ומעשר ובכורים.
במגילה נקראת : ה"ג ואי
דבכור דברייתא דקאמר מה בכור
(ב) שם
מעשר אינו אלא לפני הבית ואם איתא
קסבר לא קדשה אפילו בכור נמי
וכו' מיירי היכא דלא עשה מזבח
ליפרוך מה לבכורים שכן טעונין קרייה
ד
תיבעי. ואי קסבר קדושת הבית
וי"ל דלההוא ודאי לא הוה מדמי
והנחה א"ר אשי נהי ה דעיכובא ליכא מצוה
בטלה ומיבעיא ליה במעשר הואיל
בכור למעשר ולא דמי ליה מעשר:
(ג) רש"י
(תמורה כא.) מה בכור
ואי סבר לא קדשה אפילו בכור
מי ליכא ולימא מצוה וליפרוך אלא אמר רב
אינו נאכל כו'.
ואינו צריך לבית אי מתאכיל
(ד) תוס'
נמי תיבעי. כך גרסת רש"י
אשי כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר
בירושלים לפני ה' קרינא ביה אי לא
(ב)
(שם)
אפי' בכור נמי כי האי גוונא תיבעי
דמוקי ליה בבכור שנשחט ונזרק
שני (ה) ד"ה
אשר נשבע [ה'] לאבותינו ולא מצי אמר לא
שכן טעון מתן דמים.
2
דמ"ד
ליה כגון בכור שנזרק דמו וחרב
דמו קודם חורבן דההוא הוי דומיא
פסיקא ליה וליהדר דינא ותיתי במה הצד
(ו) ד"ה
(זבחים שם) בכורים
הבית ועדיין בשרו קיים מהו
דמעשר כדפ"ה וא"ת אי לא קדשה
יוכיחו.
משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן
שיאכלוהו: אמר רבינא לעולם קסבר
אם כן לא משכחת
לה מעשר
ליה (ז) בא"ד
שכן יש בהן צד מזבח ומאי קסבר אי קסבר
בלאו היקשא
(שם)
לא קדשה והכא. דקא פשיט ליה
דקדושת הארץ בטלה וי"ל דודאי
דכל היכא
קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה
למעשר מבכור בבכור שאינו צריך
קדושת בית לא קדשה אבל קדושת
לעתיד לבא אפי' בכור נמי אי קסבר קדושה
לבית דומיא דמעשר עסקינן והא
הארץ קדשה לעתיד לבא לענין
לעולם
(תמורה
(ח) בא"ד
שם) שכן טעונים
ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד
דפשיטא ליה דלא מתאכיל משום
מעשרות אבל קשה דאי לא קדשה
ליה
הנחה.
קדושת הבית לעולם א"כ במות
דאיתקש בשרו לדמו דכתיבה) ואת דמם
לבא אפילו בכור נמי תבעי אמר רבינא
מותרות דהא בהא תליא כדמוכח
תזרוק על המזבח וגו' ובשרם יהיה
קדשי קדשים וקדשים
(שם)
לעולם קסבר קדשה לשעתה ולא קדשה
ו
(ט) בא"ד
לך וגו' ויליף מיניה בשעה שהיא ראויה
במגילה ואם כן יביא מעשר
לעתיד לבא והכא בבכור שנזרק דמו
וליהדר
(זבחים שם)
שני ויהא נאכל בכל ערי ישראל
הבית לזריקת דם אתה אוכל את הבשר ולא
דינא.
קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין
וכי דבר הלמד
כדאמרינן בזבחים
משנהרס המזבח:
באו
בשרו קיים ומקשינן בשרו לדמו מה דמו
בהיקש. מן הדם: חוזר ומלמד. על
לנוב ולגבעון הותרו הבמות וקדשים
במזבח
אף בשרו במזבח ומקיש מעשר
המעשר בהיקש הא קיימא לן בזבחים
קלים ומעשר שני נאכלין בכל העיר
לבכור וכי דבר הלמד בהקש חוזר
וי"ל דמיירי שגדל לפני הבית שהוזקק
באיזהו מקומן שאין למדין
(תמורה שם) צד
בקדשים למד מן הלמד: חולין הוא.
להביאו למקום ובהכי ניחא נמי קושיא
ומלמד
בהקש מעשר דגן חולין הוא
מזבח.
ובחולין למדין למד מן הלמד:
קמייתא ומסיק דלעולם לא קדשה
הניחא
(זבחים שם)
ומאי קסבר.
כהאי גוונא אבל קשה לגירסא זו
הניחא
דאמרינן למסקנא דלא קדשה אם כן מאי מיבעי (ו) לעיל יכול יעלה פשיטא דלא יעלה בירושלים יותר משאר עיירות כיון דלא קדשה ותו
(תמורה
גבי בכור נמי למה לי היקשא דבשרו לדמו תיפוק ליה (ז) דבלאו ההיקשא דהיכא דאכיל הוי להו כחוץ לחומה כיון דלא קדשה והוי ליה כאוכל
שם) אפילו בכור נמי.
קדשים בחוץ ועוד קשה דקאמר ולעולם דלא קדשה כו' ומקשינן בשרו לדמו משמע דאי אמר קדשה מתאכיל בכור בלא בית ולא הוי
ממעטינן (ח) מהך היקישא וקשה דהא מוכח פרק קדשי קדשים דמזבח שנפגם אין אוכלין קדשים קלים ואמאי הא מוכח הכא היכי
דקדשה דנאכל אפילו ליכא מזבח ושאני הכא דלא קדשה לכן צריך לומר דגריס לעיל ואי סבר לא קדשה מעשר נמי והכי פירושא אפילו
(שם)
אי קסבר כו' ולא
מעשר נמי לא יהא מתאכיל בירושלים כלל בלא פדיון דלא הוי כלל לפני ה' אלהיך ואין לתמוה אי לא קדשה אם כן לא משכחת מעשר
קדשה לעתיד לבא.
דקדושת הארץ בטלה דודאי קדושת בית לא קידשה אבל קדושת הארץ קדשה לעתיד לבא לענין מעשרות ולא תליא הא בהא אבל הכא
מיירי שאין המזבח כלל בנוי וגריס לעולם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וטעמא דבכור לאו משום קדושת הארץ אלא משום דאתקש
(ט)
בשרו לדמו דבעינן שיהא המזבח קיים בשעת אכילת בשרו הלכך כל כמה דילפינן דבכור לא מתאכיל מעשר נמי לא מתאכיל
(שם)
בלא פדיון ואם תאמר ברייתא דאמרה בכורים יוכיחו מנלן דבכורים לא מתאכלי כשאין מזבח אם הונחו אצל מזבח וחרב דבעי
למילף מעשר מינייהו ויש לומר דודאי הא דאמרינן בברייתא בכורים יוכיחו מיירי בבכורים שלא הובאו כלל בפני הבית עד לאחר
חורבן ובודאי היה להש"ס להשיב דאם כן לא שייך כלל לדמות מעשר לבכורים אלו שהרי צריכים הנחה וצריכים לבית גם בשביל
הנחה ולא בשביל אכילה לחוד ומעשר לא צריך לבית אלא בשביל אכילה לבד אלא דלא חייש ליה לפי שאינו נשאר במסקנא ומה
שזקוק הש"ס להעמיד בבכור שנזרק דמו לפני הבית ואינו מעמידו כשהובא אחר הבית כמו בכורים משום דתנא מסיים קרא
דהקיש הכתוב ואין נכון להעמיד בבכור שהוא אחרי הבית שלא דמי כלל למעשר דהא מחוסר מתן דם ואימורין כדפ"ל ולא שייך
להקיש מעשר לבכור אלא דוקא כשאין הבכור צריך לבית אלא דוקא בשביל האכילה דלפני ה' והשתא הויא דומיא דמעשר דודאי
(זבחים שם)
לעולם קסבר כו' ולא
במשא ומתן יכול להיות דומה מעשר לבכורים שהובאו אחר הבית אף על גב דלא נשאר במסקנא ובכור נמי שבתחלת הברייתא יכול
קדשה לעתיד לבא.
היה להיות בבכור
שאחר הבית אלא שאז לא היה
טועה דהא לא שייך כלל לדמות לו מעשר והיינו דמותיב שכן אין טעון מתן דמים:
רישא
(תמורה שם)