אלו
הן הלוקין פרק
שלישי מכות
כ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא
בגבולין לוקה. מדנקט והיא שנת מעשר שני והוא בירושלים
לוקה אחת. דלא הוציאה מידי טבל בקריאת שם זה וקאכיל מעשר
עו א
א)
שמע מינה דאילו היה בגבולין לוקה שלש: אמר רבא
ראשון הטבול לתרומת מעשר וקעבר אלאו דטבל אבל איסור תרומה
עז ב
ב) והתנן
דקאכיל ליכא דהא כהן הוא ונהי (ג) אי הוה אמר תרומת מעשר
מחיצה לאכול מדאורייתא מחיצה לקלוט מדרבנן. הלכך לגבי דין פדייה
ג)
עח ג
באמצעיתה הוי מצי אכיל כולה ולא לקי מידי דהוה ל) תרומת מעשר
לא אמרינן (ז) מתנה שלא הורמו כמי שהורמו דמיין לענין שקלטוהו
ד)
עט ד
ה) רבא,
ואסור לפדותו אבל לענין שלוקין
לכהן והוא כהן ואמעשר ראשון
ו) ז)
בגבולין אמרינן כמי שהורמו דמיין
ואמעשר שני לא לקי דהא אף לזרים
לוקה אחת וזר שאכלה לוקה שתים שאילו
שרי: הכי גרסינן טעמא דמעשר
והוי ראו פני הבית:
ח)
בתחלה אכלה אינו לוקה אלא אחת טעמא
רבינא אמר כגון דנקיט ליה
ט) י)
שני בירושלים ומעשר עני בגבולין
דאיתיה בירושלים הא בגבולין לוקה שלש
פ ה
כ)
בקניא. הא דאמר
הא מעשר שני בגבולין לוקה שלש:
ל) מ)
(א) דאע"ג דלאו רואה פני חומה דעיילי ואפקי
דעייליה. לירושלים וקרא עליה שם
בגבולין לוקה שלש מיירי כשהאיש
אי הכי מאי למימרא הכא במאי עסקינן
נ) ס)
והדר אפקיה חוץ דחזא מעשר שני
עומד ע) בין הקנים ונקיט ליה לקנה
כגון דעיילינהו בטיבלייהו א וקסבר מתנות
פני החומה הלכך לוקה שלש: אי
מבחוץ ואשמעינן דלוקה דבכך קרית
פא ו
שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וסבר ר' יוסי
ע)
הכי מאי למימרא. דבשלמא אי אמרת
ביה ראיית פני הבית ולוקה כשאוכלו
❖
מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי
מעשר שני בגבולין לוקה שלש אע"ג
במקומו דעדיין אינו בפנים לגמרי
דלא חזא פני החומה אשמועינן טובא
(ח) ולפשוט בעיא דרב פפא:
והתניא רבי שמעון בן יהודה אומר משום
לחייב על כל קרחה וקרחה
ז
דחייבין עליו אע"פ שלא ראה פני
תורה אור השלם
רבי יוסי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על
היכי דמי אילימא בזה
חומה ואיצטריך למיתניה משום
פב ח
1. לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה
פירות שלא נגמרה מלאכתן ועברו בירושלים
אחר זה ובחמש התראות פשיטא
דיוקא דידה הא בגבולין אלא אי
בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא
שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום
אלא בבת אחת ובחדא התראה. זו
אמרת בדעייליה ואפקיה מאי למימרא
יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא
ועל מה נחלקו על פירות שנגמרה מלאכתן
יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:
לא היא איצטריכא ולאו דיוקא דידה
גירסת הספרים והקונטרס לא גריס
פג ט
ויקרא כא ה
ועברו בירושלים שבית שמאי אומרים יחזיר
דהא פשיטא דאפילו כהן לוקה על
בבת אחת אלא בחדא התראה וכן
2. בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ
מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים וב"ה
אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ
הטבל וזר על התרומה ועל מעשר
פי' לעולם בזה אחר זה ושמא היינו
פד י
וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין
שני חוץ לחומה: דעיילה בטיבלה.
טעמא משום דאי בבת אחת הכל
אומרים יפדה ויאכל בכל מקום ואי סלקא
עֵינֵיכֶם לָמֵת:
❖
קרחה חדא היא ויש ליישב בבת
לההיא תאנה בירושלים דקלטוהו
דברים יד א
דעתך מתנות שלא הורמו כמי שהורמו
פה כ
אחת ומיירי שעשה שיעור ה' קרחות
מחיצות למעשר שני העתיד ליתרם
דמיין הא קלטוהו מחיצות אמר רבה
ממנה: וקסבר מתנות שלא הורמו
והוא הדין דבזה אחר זה נמי היה
פו ל
מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט
הגהות הב"ח
ב
ג
כמי שהורמו דמיין. ודמי כמאן דעייל
יכול להקשות אלא הכי קאמר אילימא
דרבנן וכי גזור רבנן כי איתיה בעיניה
(א) גמרא ואע"ג
גם בבת אחת ובחדא התראה:
מעשר שני בעיניה דהוה ליה ראה
פז מ נ
דעיילה
בטבליה לא גזור רבנן רבינא אמר כגון
❖
פני החומה והלכך כי אפקה לוקה
לא
ואפקה דעיילה
דנקיט ליה בקניא ותפשוט בעיא דרב פפא:
בטיבלה
עליו וכגון דאפקה נמי בטיבלה:
מתני' הקורח קרחה בראשו והמקיף פאת ראשו והמשחית פאת זקנו
(ב) שם
מ)שנגמרה מלאכתן. למעשר כדמפרש
ד
ה
ו
מוסף רש"י
בזרעים מאימתי
(ג) רש"י
ז והשורט שריטה אחת על המת חייב ח שרט שריטה (ב) אחת על חמשה
דאי (ד) ד"ה
מחיצה
לאכול
גמר מלאכתן למעשר בחיטין משימרח
מתים או חמש שריטות על מת אחד חייב על כל אחת ואחת על הראש
ט
דאורייתא.
הכרי בדילועין משיפקסו כו': שיפדה
שתים אחת מכאן ואחת מכאן י על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת
מעשר שני. עדיין יש לו פדייה דכיון
(סנהדרין קיג.)
מלמטה רבי אליעזר אומר אם ניטלו כולן כאחת אינו חייב אלא אחת
(ה) ד"ה
דלא נגמרה מלאכתן לא אמרינן כמי
מקרא
ואינו כ חייב עד שיטלנו בתער רבי אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט
שהורמו דמיין וראה פני החומה ואין
(ב"מ נג:) מחיצה
או ברהיטני חייב: גמ' תנו רבנן לא יקרחו יכול אפילו קרח ארבע
לו פדייה: יחזיר מעשר שני ויאכל
1
וה"נ הכא
לקלוט.
אלא
וחמש קריחות לא יהא חייב אלא אחת תלמוד לומר קרחה לחייב
בירושלים. דקסברי בית שמאי כמי
ל
ממשמעות' וכדאמרי'
שהורמו דמיין: יפדה ויאכל בכל
על כל קרחה וקרחה בראשם מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא
לקמן בדף זה ריש ע"ב
(סנהדרין שם)
2
מקום. מדמתני רבי יוסי אליבא
תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת יכול לא יהא חייב אלא על
(ו) ד"ה
דבית הלל יפדה ש"מ דהכי סבירא ליה
בין העינים בלבד מנין לרבות כל הראש תלמוד לומר בראשם לרבות
(ב"מ שם)
דבית שמאי במקום בית הלל אינה
מ כל הראש ואין לי אלא בכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות ישראל
(פסחים לו:)
משנהנ) ומדקאמר יפדה ש"מ דמתנות
מנין נאמר כאן קרחה ונאמר להלן קרחה מה להלן חייב על כל
על הראש.
שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין
שתים.
קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים אף כאן חייב על כל קרחה
ולא ראה פני החומה ויש לו פדייה
(ז) תוס'
וקרחה וחייב על הראש כבין העינים ומה להלן על מת אף כאן על מת
מתנות
ואי ס"ד כו': רבינא אמר. הא
נ
מחיצות
הני ד' וה' קריחות ה"ד אילימא בזה אחר
זה ובחמש התראות פשיטא
דדייקינן לעיל הא בגבולין לוקה שלש
וקא בעית מאי למימרא איצטריך
אלא
על
(שבועות
אכילתו
ב:) על הזקן שתים
כגון דנקיט ליה בקניא וקא משמע
(ח) ד"ה
מכאן ושתים מכאן.
לן דכמאן דראה פני החומה דמי ולוקה משום לא תוכל אי הדר ארחקיה ואכליה ותפשוט מינה בעיא דרב פפא דבעא לעיל:
❖
ותפשוט
מתני'
הקורח קרחה בראשו. על המת כדמפרש בגמרא: והמקיף פאת ראשו. (ד) משום דבעי למימר הי נינהו פאתי ראשו נקיט ליה:
שרט. עושה חבורה בעצמו משום צער מתו: השורט שריטה אחת על המת חייב. הכא לאו דוקא נקט שריטה אחת אלא משום דבעי לפלוגי
ואחת
לעזי רש"י
לקמיה בין שריטה אחת לשתי שריטות נקיט ליה נמי הכא וכמדומה דלא גרסינן ליה: שריטה אחת על ה' מתים או ה' שריטות על מת
מלמטה.
אחד. בגמרא מרבי ליה דחייב על כל אחת ואחת: חייב על הראש. על הקפת הראש חייב שתי מלקיות דשתי פאות יש לו לראש שהראש
טינפל"א. צדע, רקה.
מנט"ן [מינטו"ן]. סנטר.
כשתי חתיכות מקום השיער חתיכה אחת ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל"א
(שם ג.)
ושם נקרא פאה ששם סוף הראש מקום חיבור הפרקים ונמצא שיש לו שתי פאות צידעא מכאן וצידעא מכאן וחייב עליהן שתים אפילו
ואינו חייב.
נטלן בבת אחת בשתי ידיו ואע"ג דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף דזיל הכא פאה איכא וזיל הכא פאה איכא כדאמר לקמן גבי קרחה
(נזיר מ:) בראשם.
וגבי שריטה דמייתינן (ה) דחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שרט ושרט ונהי דהכא לא צריך לאתויי מקרא דמסתמא כי היכי דאמרינן ושרט
לפי שנאמר.
לחייב על כל שרט ושרט ה"נ אמרינן פאת לחייב על כל פאה ופאה דהא לאו מיתורא דקרא שמעינן ליה כולי האי ס)כ"ש וגימגום כדאמרינן
(קדושין לו.)
לקמן דסכינהו לחמש אצבעתיה נשא דאע"ג דליכא אלא חדא התראה מחייבינן ליה חמש: שתים מכאן. חמש פאות יש לו לזקן אחד
ומה להלן. על
למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ששם מתחלת הזקן וכל מה שלמעלה עד
מת.
(שם)
הצידעא בכלל פאת הראש היא ושתי השיבולות כל אחד מהן לסוף הלחי ונקרא פאה ואחת מלמטה שיער שבין השיבולת באמצע הסנטר
שלועזין מנט"ן: ואינו חייב עד שיטלנו בתער. תנא קמא קאמר לה ורבי אליעזר פליג עליה: גמ' הכי גרסינן לא יקרחו קרחה
יכול אפילו קרח כו' תלמוד לומר קרחה. דקרא יתירא (ו) הוא: בראשם מה תלמוד לומר. לאו דוקא קאמר ליה דהא ודאי איצטריך
שלפי שאמר כו': ולא תתגודדו. בישראל כתיב
משום דהוה אמינא קרחה כל דהו אלא מידרש קא דריש ליה בראשם משמע כל הראש
ולא יקרחו בכהנים: בין העינים.
בראש סמוך לפדחת: ואין
לי.
דחייב על
כל
הראש
אלא כהנים דההוא בכהנים כתיב:
ה"ג