שבועות שתים פרק ראשון
שבועות
ב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שבועות.
שבועות
שתים שהן ארבע. בשבועת ביטוי שפתים הכתוב
הא דלא פתח האי מסכת כל כינויי שבועות כשבועות א א
א) ב)
ג)
בויקרא אצל קרבן עולה ויורד קאמר כדמפרש
כדפתח נדרים ונזיר משום דתנא ממכות קא סליק
ד)
בפרק שלישי : שתים. כתיבי בקרא דכתיב להרע
כדמפרש בגמרא הוצרך
לפתוח בשתים שהן ארבע והואיל ולא מצי ב ב ג ד
ה)
או להיטיב ומפרש במשנה פרק שלישי
אוכל להיטיב לא
פתח
בכינוי תו לא
חש
לשנות אח"כ וא"ת אמאי לא תני ידיעות
ו)
ז) ח)
אוכל להרע שמענה את עצמו וה"ה
ברישא דהא בקרא כתיב ברישא או
ט)
נפש אשר תגע וגו' והדר או נפש
לכל דבר שהוא הן ולאו להבא ה) דלהרע
י) כ)
או להיטיב להבא משמע ובפ"ג
כי תשבע וגו' וי"ל דשבועות הוא
ל)
מ)
מרבה מן המקרא אף דברים שאין
עיקר המסכת דבסדר ישועות קאי
ותו לא דבר וחילופו: שהן ד'. יש שבועות
❖
בהן הרעה והטבה ומיהו שתים נינהו
ואגב שבועות תני ידיעות משום
דגבי הדדי כתיבן כדמפרש בגמרא
לרבות מריבוי הכתובים כדמפרש
א"נ משום דמילי דשבועות כתיבי
תורה אור השלם
בפ"ג אף דבר וחילופו לשעבר
בקרא ברישא ונפש כי תחטא וגו'
1. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד
והוא עד דהיינו שבועת
כגון אכלתי והוא לא אכל או לא
חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת
הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד
אכלתי ואכל: ידיעות הטומאה. חיוב
העדות והאי דלא פתח בשבועת
שתים שהן ארבע ידיעות הטומאה שתים
וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם:
העדות משום דלית בהו שתים שהן
קרבן עולה ויורד מחמת טומאת מקדש
❖
במדבר כט יא
ארבע: ידיעות הטומאה שתים
שהן ארבע יציאות השבת שתים שהן ארבע
וקדשיו הכתובה אצל שבועת ביטוי
מראות נגעים שנים שהן ארבעה א את שיש
שהן ארבע. תימה דהעלמות הו"ל
או נפש כי ו) תגע וגו' וילפינן
מוסף רש"י
בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם
למיתני דהיא עיקר מילתא העלם
בפירקין שאין הכתוב מדבר אלא
שבועות שתים.
טומאה דקודש ומקדש והעלם קודש
בטומאת מקדש וקדשיו שנכנס בשוגג
בינתים הרי זה בעולה ויורד ב יש בה
ומקדש וי"ל דניחא ליה למנקט לשון
למקדש אחר טומאה זו או אכל בשר
ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר
קודש: שתים שהן ארבע. שתים
ידיעה מטעמא דמפורש בפ"ב
הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה עד
כתיבי דכתיב ונעלם ממנו
ידיעות קמייתא דליתנהו בכל
שיודע לו ויביא בעולה ויורד אין בה
ג
והוא טמא משמע שנתעלמה ממנו
התורה כולה קא חשיב א"נ לאידך
שהן
ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף
טומאה וע"י אותו העלם אכל קודש
לישנא דידיעות בתרייתא דאתיין
ארבע.
שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר
הרי אחת או שנכנס למקדש הרי
לידי קרבן קא חשיב ולהך לישנא
שנאמר מלבד חטאת הכפורים על
מה
שתים. ולפי שאין חייב עליה אלא
הא דלא תני נמי ידיעות השבת
1
אם כן ידע בתחלה שנטמא ואח"כ
משום דניחא ליה למינקט יציאות
שזה מכפר זה מכפר מה הפנימי אין
(שבת ב.)
ידיעות הטומאה.
נעלמה ממנו ולאחר מעשה נודע
דבמלאכות גופייהו איכא שתים שהן
מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה
אף
לו שחטא משום הכי קרי לי' ידיעות:
ארבע אבל הכא לא מצי למינקט
החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בה
שהן ארבע. יש לרבות מן המקרא
הטומאות שתים שהן ד' דליכא אלא
ידיעה ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה
ד
תרתי טומאת קודש וטומאת מקדש:
עוד שני חיובים העלם קודש והעלם
ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי
יציאות
השבת שתים שהן ארבע.
מקדש וזכור הוא את הטומאה:
חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר"ש אומר
יציאות השבת שתים שהן ארבע.
בגמ' מפרש שתים הוצאה
שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי
הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים
דעני ודבעל הבית שהן ארבע הכנסה
חדשים ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין
למדנו מן המקרא שחייב בפרק
דעני ודבעל הבית ותימה אמאי
הזורק במסכת שבת מויצו
חשיב דעני ודבעל הבית בתרתי דמה
על
משה ויעבירו קול במחנה וגו' ז)
לי עני ומה לי בעל הבית ויש לומר
ח) (ומתרגמינן) לא תפיקו מרה"י לרה"ר. זהו שתים אחת לעומד בחוץ
דאצטריך למתנינהו משום
דקס"ד דלא הוי דרך הוצאה אלא
והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו לחוץ ואחת לעומד בפנים
כשעומד ברשות היחיד ונטל פירות ויצא לרשות הרבים אבל כי
ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו בחוץ: שהן ארבע. יש
האי גוונא דגופו ברשות היחיד וידו ברשות הרבים או איפכא לאו
ללמוד מאלו שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה כך
דרך הוצאה היא ובכי האי גוונא אמר בפ"ק דשבת ידו
הקפידה בהכנסה והרי הן שתים אחת לעומד בפנים והושיט ידו
של אדם אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים ואיצטריך למיתני
שהן
לחוץ ונטל חפץ והכניסו ואחת לעומד מבחוץ ונטל חפץ ממקומו
תרוייהו דאי תנא חדא לא הוה שמעינן אידך ומהאי טעמא ניחא ליה
ארבע.
והושיטו בפנים והניחו: מראות נגעים. שהמצורע מביא עליהם
דלא תני הך הוצאה שלישית כדפרישית ור"ת מפרש דהוצאה מלאכה
קרבן לטהרתו שנים כתובין במקרא שאת ובהרת והן חלוקין
גרועה היא דמה לי אם מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ומה לי
במראיהן כדמפרש בגמ' : שהן ארבעה. יש לרבות תולדה לזו
לרשות הרבים לכך הוצרך לפרש כל ענינים דעני ודעשיר ותדע
ותולדה לזו כדמפרש בגמ' : את שיש בה ידיעה. כוליה אטומאה
דמלאכה גרועה היא מדאמר בריש הזורק הוצאה
(שם) מראות נגעים.
קאי. ובגמרא מפרש אמאי מפרש מילי דטומאה ברישא ויציאות
גופא היכא כתיבא ודריש לה מויכלא העם מהביא כו' וקאמר
שנים
ומראות כל חדא וחדא מפרש במסכת דידה להכי לא פרשינהו
אשכחנא הוצאה הכנסה מנלן סברא היא מה לי אפוקי מה לי
שהן
ארבעה.
בהאי מסכת והאי דתנינהו הכא משום דדמו להדדי בשתים שהן
עיולי ולשאר אבות לא בעינא קרא אלא מחייבינן כל דהוו במשכן
ארבע: ידיעה בתחלה. שידע שנטמא: וידיעה בסוף. משאכל
והוצאה היתה במשכן כדאמר בפרק במה טומנין הם
את הקודש בהעלם או נכנס למקדש ויצא ונודע לו שבטומאה אכל
הורידו קרשים מעגלה לקרקע ואתם אל תוציאו הם העלו קרשים
או בטומאה נכנס: והעלם בינתים. כשאכל את הקודש נעלמה
לעגלה ואתם אל תכניסו ולשאר תולדות לא חיישינן דלהוו במשכן
אלא אאב לחודה אבל תולדות דהוצאה בעי בפרק הזורק
ממנו טומאה או קודש וכן הנכנס למקדש נעלמה ממנו טומאה או
מקדש: הרי זה. בקרבן המפורש באותה פרשה לעשיר חטאת
או סברא או דלהוו במשכן כגון מכניס וזורק ומעביר ומושיט
בהמה ולעני עוף ולדל שבדלים עשירית האיפה והיא מנחת חוטא
והיינו משום דמלאכה גרועה היא ואין להאריך כאן יותר:
מראות נגעים שנים גרסינן ולא שתים דמראה לשון זכר הוא
האמורה בכל מקום וזהו לשון עולה ויורד לעשיר עולה ולעני יורד.
ובגמרא מפרש מנא ליה דבידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתים
כדכתיב את המראה הגדול הזה ותנן נמי
(שבת ב: וכעי"ז לקמן ה:)
יש בה ידיעה בתחילה
כתיב: שעיר הנעשה בפנים. שלשה שעירים נעשין לצבור ביוה"כ
במס' נגעים ומייתי לה בהמזבח מקדש
ואין בה ידיעה בסוף.
מראות נגעים רבי דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה
אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל כמה שכתוב באחרי
עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים והא דקתני התם טובא
מות ואחד קרב במזבח החיצון במוספין והוא כתוב בפרשת פינחס
ט)
י)
עם שאר כל מוספי המועדות: תולה. להגין עליו מן היסורין
משום דחשיב נמי פתיכי אי נמי כייל נגעי בתים ובגדים מ):
(זבחים
שאע"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאג שכל השוגגין צריכים כפרה
מכדי
מ:)
לכשידעו אלמא קודם ידיעה ענושים הן: עד שיודע לו. שאכל קודש בטומאה: אין בה ידיעה בתחלה. שלא ידע בטומאה מימיו זה לא
(כריתות כה:) שעיר
יבא לכלל קרבן עוד לעולם שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה: שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר. ויום הכפורים
הנעשה בפנים.
הוא עצמו מועיל עם הקרבנות שנאמר כי יום כפורים הוא: שנאמר. בשעיר הנעשה בחוץ ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים
(שם) עד שיודע לו.
והוא שעיר הנעשה בפנים הקישם לך הכתוב ללמד שעל מה שזה מכפר זה מכפר: מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה. בתחלה
דהכי ילפינן בהדיא בגמ' דאינו תולה אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה: אף חיצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה. כ) מאי נינהו ידיעה
(כריתות כה:)
בסוף ולא בתחלה דלא אתא לכלל קרבן ומכפר זה כפרה גמורה בלא תלייה. וא"ת כיון שהוקשו יכפרו שניהם על שיש בו ידיעה
בתחלה ונ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה הא פריך בגמ' ומשני לה: שעירי הרגלים. בכל הרגלים נאמר ל) שעירי חטאת. ובגמ'
ליה דאשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מכפר: ר"ש
אומר שעירי הרגלים מכפרים. עליה אבל לא שעירי ראשי חדשים:
מפרש מנא
על