שבועות שתים פרק ראשון שבועות
ג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ועל
הזקן שתים מכאן. נראה דמשחית ונשחת שניהם חייבין
ועל הזקן שתים. מכל צד ב' צדעים לפי שהלחי רחב כנגד הצדעים
ז א
א) ב)
ג) ד)
ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדין בראשו: וא' מלמטה. בסנטר
כמו בהקפת הראש דאמר בפ' ב' נזירים
שהלחיים מחוברין שם והעצם קצר מלמטה בסנטר שקורין מונטו"ן
אחד המקיף ואחד הניקף במשמע ואע"ג דהתם דריש מדכתיב לא
ה) ו)
בלע"ז: חדא. אזהרה דמיחייב עליה תרתי היינו דומיא דשתים שהן
תקיפו לשון רבים וגבי זקן
כתיב לא תשחית לשון יחיד הא כתיב
ח ב
ז)
ח)
ארבע: לכולהו. כל ב' שהן ד' שמצא
נמי בכהנים לא יגלחו לשון רבים
שנאם כאן: ודמיין להדדי בקרבן
וילפינן מהדדי לענין גילוח שיש בו
❖
ט)
א ועל הזקן שתים מיכן ושתים מיכן ואחת
עולה ויורד. בהא דמיין להדדי
השחתה בפרק ב' נזירים
ט ג
מלמטה חדא דמיחייב עלה תרתי תנא
ששתיהן עולה ויורד: ומפרש ידיעות.
ובג"ש דפאת פאת ילפינן מהדדי בפ"ק
י ד
לעזי רש"י
שבועות שתים שהן ארבע מאי שנא הכא
דקתני את שיש בה ידיעה וכו' ופריש
דקדושין ובהדיא תניא
❖
כולה מתני' מילי דידיעות טומאה
בתוספתא [פ"ג] דמכות המשחית
דתני להו לכולהו ומאי שנא גבי יציאות
מינטו"ן. סנטר
יא ה
ושבקינהו למלתא דשבועות: דזוטרין
פאת זקנו של חבירו שניהם חייבין
שבת ומראות נגעים דלא קתני להו לכולהו
❖
מילייהו. שני פרקים אלו הראשונים:
ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף
אמרי שבועות וידיעות הטומאה דגבי הדדי
מוסף רש"י
שרי להו. מתיר אותן. כלומר מתיר
ראשו ולהשחית זקנו דהא אמר רב
כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד
ועל הזקן שתים מיכן
התנא עצמו מהן ונפטר מהן תחלה:
הונא בפ' ב' נזירים
המקיף
רבינו חננאל
ושתים מיכן.
תני להו גבי הדדי ואיידי דתנא תרתי תנא
שבועות שתים וכו'. פרישית לכוליה
את הקטן חייב וה"ה איפכא דלא
על הזקן שתים והן שתים
כולהו פתח בשבועות ומפרש ידיעות
במתני': ידיעות טומאת קדש.
מקיש מקיף לניקף ואע"ג דהתם
שהן ארבע כדתני שתים
ז)
מיכן ושתים מיכן ואחת
הטומאה איידי דזוטרין מילייהו פסיק שרי
פליג עליה רב אדא בר אהבה משום
שנעלמה ממנו טומאה ואכל קדש:
מלמטה חדא ומיחייב
להו והדר תני שבועות דנפישן מילייהו
וידיעות טומאה דמקדש. ידיעות
דכתיב לא תקיפו אחד המקיף ואחד
עלה תרתי תנא נמי
הניקף משמע ואתקש מקיף לניקף כל
שנעלמה ממנו ידיעת טומאה ונכנס
בתרה שבועות שתים
ב שבועות שתים שהן ארבע שתים שאוכל
שהן ארבע. ואיידי דתנא
למקדש: ידיעת קדש. שנעלמה
היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב
ושלא אוכל שהן ארבע אכלתי ושלא
שבועות תנא נמי ידיעות
ומשמע התם דלרב אדא בר אהבה
ממנו ידיעת קדש וסבור שאין זה
הטומאה דבפרשה אחת
אכלתי ג ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע
ואחת מלמטה.
כתיבי ותרוייהו בקרבן
קדש ומתחלה ידע: הוצאה דעני.
אפי' איסורא דרבנן ליכא מדקאמר
שתים ידיעת טומאת קדש וידיעת טומאת
עולה ויורד נינהו. אם
העומד בחוץ: והוצאה דבעל הבית.
ליה לרב הונא בניך הקטנים לדידך
עשיר מביא כשבה או
מקדש שהן ארבע קדש ומקדש: ד יציאות
העומד בפנים: שאת ובהרת. אבל
מאן מגלח להו א"ל חובה משמע
(מכות כ.) שתים
שעירה ואם הוא דל שתי
שבת שתים שהן ארבע שתים הוצאה דעני
שאוכל ושלא אוכל.
תורים או שני בני יונה.
דלדידיה ניחא דשרי אפי' לאיש אין
ספחת אינו שם נגע אלא שם תולדה
ואיידי דתנא הני תנא נמי
והוצאה דבעל הבית שהן ארבע הכנסה
כדמפרש לקמן בפרקין: אינו
הלכה כרב אדא דסתמא דהש"ס
יציאות השבת ומראות
חייב. קרבן: אלא על העתיד. דדייק
בפרק א' דבבא מציעא כרב
דעני והכנסה דבעל הבית מראות נגעים
נגעים דדמיין להו. ואיידי
שהן ארבע
(דתנא) [דדיני] דידיעות
להרע או להיטיב לקמן בפ"ג ו): ואי רבי
הונא דקאמר איכא בינייהו איש דאמר
שנים שהן ארבעה שנים שאת ובהרת
ה
אכלתי ושלא אכלתי.
הטומאה הוויין דידהו
עקיבא האמר כו'. במתניתין בפרק
לאשה תקיף לי קטן דללישנא דתלי
שהן ארבעה שאת ותולדתה בהרת ותולדתה
מעט פסיק שרי להו והדר
שני ומתניתין קתני שהן ארבע:
בבר חיובא הכא אשה לאו בת חיובא
תני שבועות: שבועה
מני מתניתין לא רבי ישמעאל ולא ר'
שאוכל ושלא אוכל
היא מיחייב שולחה משמע דאי מקיף
מה
שאכלתי ושלא אכלתי.
עקיבא אי רבי ישמעאל האמר אינו חייב
(לקמן יט:)
ליה גדול מיחייב ועוד נראה דאפי' רב
הנה שתים להבא ושתים
אלא על העתיד לבוא אי ר' עקיבא האמר על העלם טומאה הוא חייב
אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא
לשעבר. ידיעות הטומאה
ולא ידע הקדש ולא
ואינו חייב על העלם מקדש איבעית אימא רבי ישמעאל איבעית
אע"ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטר
המקדש או ידע ידיעות
אימא ר' עקיבא איבעית אימא רבי ישמעאל מהן לחיוב ומהן
אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא
הקדש והמקדש ולא ידע
הטומאה הרי אלו שתים
מדלא קאמר איש דאמר לקטן או
לפטור ואיבעית אימא רבי עקיבא מהן לחיוב ומהן לפטור לפטור
שהן ד'. וכן הוצאה
לנכרי אקיף לי גדול והוי נפקותא לרב
הא
דעני והוצאה דבעל הבית
אדא ויש לדחות משום דלרב הונא דלא מקיש מקיף לניקף לא יניח גדול להקיף עצמו וגם אין להביא ראיה מדאמר ביבמות
הכנסה דעני והכנסה
דבעל הבית הרי אלו
דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה ונכרי דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים
יציאות שתים שהן ארבע.
שניהם דיש לדחות דאצטריך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה ונכרי ואין לומר ימתין עד שימצא אשה או נכרי או קטן מדבעי למימר
ומקשינן מני מתני' אי ר'
בפ' שילוח הקן דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא אחר אבל יש להביא ראיה מפ' ב'
ישמעאל קשיא שבועות.
דתנן בפ"ג ר' ישמעאל
נזירים דקאמר ודלמא לאו טמאין אינון וקעביד הקפה ומשני שמואל באשה וקטן ודייק התם דקסבר שמואל דהקפת כל הראש
אומר אינו [חייב] אלא
שמה הקפה מדלא אוקי בגדול והשתא אי שרי לרב אדא כי מקיף ליה לאו בר חיובא אכתי תקשי ליה ולוקמה בגדול ויקיפנו לאו
על העתיד שנאמר להרע
בר חיובא דהא שמואל כרב אדא ס"ל מדשרי להקיף באשה וקטן ומשמע דמקיף בר חיובא הוא דלא פירש באשה וקטן ומגלח להו
או להיטיב ואנן אוקימנא
אשה וקטן: חדא דמיחייב עלה תרתי. בהתראה אחת איירי ובגילוח בבת אחת או בזה אחר זה תוך כדי דיבור דלא מ"ל
למתני' שאכלתי ושלא
אכלתי שהוא לעבר. אי
אישתליין דאי בכמה התראות לא הוה פליג ר' אליעזר בפ' בתרא דמכות דאמר אם נטלן כולן כאחת אינו חייב אלא אחת
ר' עקיבא קשיא ידיעות.
ואע"ג דהתם מצרכי קרא למחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה הכא לא צריך קרא דפאות מחלקות ור' אליעזר לית
דתנן בסוף פ"ב ר'
ליה מחלקות: גבי הדדי כתיבי ודמיין אהדדי. בטעמא דכתיבי גבי הדדי סגי כדאמר במס' נדרים וא"ת גבי מראות
עקיבא אומר על העלם
טומאה חייב ואינו חייב
נגעים ליתני כולהו דדמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד וי"ל דליתיה בדלי דלות וא"ת מ"מ ליתני במתניתין קודם יציאות שבת כיון דאיתא
על העלם מקדש. ואנן
בדלות ודמי טפי לשבועות וי"ל דהני לכפר והני להכשיר: פתח בשבועות ומפרש ידיעות. וליכא למימר דמינה דסליק מפרש ברישא
אוקימנ' למתני' על העלם
דהא ממראות נגעים קא סליק: איידי דזוטרן מילייהו. אע"ג דנפישי מילייהו משבועת בטוי דבידיעות איכא תרי פרקי קמאי ומשבועת
זה וזה. ופרקינן איבעית
תימא ר' ישמעאל. לעולם
בטוי ליכא אלא פרק ג' מ"מ מילי דכל שבועות נפישין טפי שבועת בטוי שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינין:
ארבע הן ומהן לחיוב
והדר תני שבועות. אע"ג דלא דמי דידיעות מפרש מילי דידיעות ברישא והדר תני שתים שהן ארבע ובשבועות מפרש שתים שהן
והן שלא אוכל ושאוכל.
ארבע ברישא: שהן ארבע אכלתי ולא אכלתי. וא"ת ומה דוחקיה לפרושי הכי דהשתא קשיא ליה בסמוך אי ר' ישמעאל
ומהן
לפטור שאכלתי
ושלא
אכלתי. ואיבעית
האמר אינו חייב כו' לימא שהן ארבע אזרוק ולא אזרוק ונתוקמא מתניתין שפיר כר' ישמעאל וי"ל דבפ"ג בהדיא תנן שהן
תימא
ר' עקיבא מהן
לחיוב
ומהן לפטור:
ארבע אכלתי ולא אכלתי וההיא מתניתין קיימא לפרושי מתניתין דהכא ואין להקשות דליתני שתים שהן שמונה אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא
אי
זרקתי דלא תני אלא דבר וחילופו כדפירש בקונטרס במתניתין ח): ר' ישמעאל הא אמר אין חייב כו'. וא"ת תקשי ליה נמי ידיעות
דמתניתין בעיא ידיעה בתחלה כדתנן כל שיש בה ידיעה בתחלה כו' ור' ישמעאל לא בעי ידיעה תחלה כדמוכח בפירקין
דקאמר לר' ישמעאל אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף בר קרבן הוא ואמר נמי בספ"ב הא מני ר' ישמעאל
היא דלא בעי ידיעה בתחלה וי"ל דמידיעות לא בעי למיפרך דהמ"ל דידיעה דמתני' היינו ידיעת בית רבו ור' ישמעאל סבר
לה כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה כדאמר בירושלמי ר' ישמעאל כרבי ורבי כר' ישמעאל אע"ג דגמ' דידן פליג אירושלמי
וסבר דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו מדלא מוקי לקמן דחיצון מכפר אאין בה ידיעה תחלה אפי'
ידיעת בית רבו משמע דלעולם בר קרבן הוא אפי' אין בו ידיעה בתחלה כלל וכן משמע בפ"ב דבעי ר' ירמיה
בן בבל שעלה לא"י ונעלם ממנו מקום מקדש מהו וקאמר אי אליבא דר' ישמעאל הא לא בעי ידיעה בתחלה ומסיק דבעי
אליבא דרבי דבעי ידיעת בית רבו משמע דר' ישמעאל לא בעי ידיעה כלל בתחלה מ"מ השתא אי הוי מצי אתיא מתניתין כר'
ישמעאל נימא דודאי בעי ר' ישמעאל ידיעת בית רבו אבל לפי האמת דמתניתין אתיא כרבי אמרי' דר' ישמעאל לא בעי ידיעה
בתחלה כלל דלא מצינו תנא דסבר דהוי ידיעת בית רבו ידיעה אלא רבי ומיהו מתניתין דפ"ב דקאי לפרושי פירקין משמע
קצת דבעי ידיעה גמורה דקתני נטמא וידע משמע שהידיעה היא אחר שנטמא דהיא ידיעת הטומאה לאפוקי ידיעת בית רבו
דהיא קודם הטומאה ונראה דמידיעות לא מצי למיפרך שהיה יכול לדחוק ולתרץ כדקאמר התם ט) מקראי לית ליה מגמרא אית ליה:
מהן לחיוב מהן לפטור. אהאי שינויא ואשינויא דמלקות ה"מ למיפרך מסיפא דמוכח דמתני' לענין חיוב קרבן וא"ת בשלמא כי
מוקי לה כר' ישמעאל דאע"ג דאינו חייב אלא על העתיד מ"מ שפיר תני בהו שהן ארבע הואיל וקעביד איסורא במזיד אבל כי
מוקי כר' עקיבא אמאי תני ליה כלל כיון דשוגג הוא ולא מייתי קרבן וי"ל דמ"מ חשיב להו שפיר שהן ארבע הואיל וקעביד איסורא בשוגג:
הא