שבועות שתים פרק
ראשון שבועות
יב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שאני
קטורת דלית ליה תקנתא ברעיה. תימה דה"ל למינקט
אלא
רבנן דאמרו
לו. במתני' והכי אמרי ליה הואיל ואין כפרתן
לט א
א) ב)
ג)
שוה
ולית לך לב
ב"ד מתנה שאם אבד בזה יקריב לזה לכפרה
תקנתא דתמידים והל"ל דלית להו תקנתא בקיץ למזבח
ד)
אחרת היאך הן קריבין: ממאי דר' יהודה. קאמר ליה דאית ליה
שתקנה זו עושין בתמידין כדאמר בסמוך וי"ל דרבותא נקט דאפי'
מ ב
ה)
נמי אין כפרתן שוה כר"ש ומשום לב ב"ד מתנה הוא דקא מותיב
תקנה מועטת כזו אין בקטורת וא"ת לעיל דפריך רבה
ו)
מא ג
ז)
לה והכי קאמר ליה בשלמא כו': דלמא
לרב חסדא ממתני' דמותר הקטורת
ח)
ר"מ. קאמר לה דאית ליה כפרתן שוה
אמאי לא משני הכי ויש לומר משום
שאני קטורת דלא בר רעיה היא אלא רבנן
❖
ט)
והכי קאמר ליה כו': מאי עביד להו.
דרב חסדא אית ליה שאין לב בית
מב ד
דפרה דלמא שאני פרה דדמיה יקרין
מג ה
לתמידין שלא הוצרכו לצבור: מקיצין
דין מתנה בשום מקום להפקיע
ואלא רבנן דאמרו לו ממאי דר' יהודה היא
קדושת הגוף: וממאי דר' יהודה
הגהות הב"ח
בהן את המזבח. כשהמזבח בטל
❖
והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא לב
היא. תימה כי אתיא נמי כר' יהודה
מקריבין אותו עולה לנדבת צבור
(א) רש"י
ב"ד מתנה עליהן אמטו להכי יקרבו אלא
ושוחטה
מצי למימר שאני חטאת צבור דלית להו
כדשמעינן ליה לר"ש דאמר במתני' ז)
(ב) תוס'
לדידך דאמרת לא אמאי יקרבו דלמא ר"מ
מוסף רש"י
תקנתא ברעיה דהא ר' יהודה אמר
גבי שעיר שלא קרב בזה יקרב בזה
❖
פי'
היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא
לעיל כולם ימותו ומיהו עדיפא
משום טעמא דכולן באין לכפר על
פר ושעיר של יוה"כ.
כל השעירים כפרתן שוה מש"ה יקרבו
מינה קאמר דדלמא ר"מ היא ואפי'
טומאת מקדש וקדשיו. אלמא אע"ג
והפריש
(לעיל יא:)
רבינו חננאל
בהנך חיצונים דשכיחי לית ליה לב
דלאו היינו דההיא כפרה גופה כיון
אלא לדידך אמאי יקרבו אלא ר' יוחנן
אחרים
תחתיהם.
ב"ד מתנה עליהן:
דשייכא במקצתה קרב לה ה"נ אלו
ור' יוחנן האי גמרא
גמרא גמיר לה לדברי ר"ש אין נפדין
מקיצין בהן את המזבח. תימה
(הוריות
גמיר לה. ור' שמעון
שלוקחו לצורך תמידין ולא הוצרכו
לדברי חכמים נפדין ולר"ש דלית ליה לב
ו.) וכן שעירי ע"ז.
הני תמידין שלא הוצרכו
יקרבו לקיץ המזבח שהרי לשם
דבפרק התודה
לצבור מקייץ בהו למזבח
ב"ד מתנה עליהן מאי עבדין להו א"ר
עולה הופרשו וקיץ נמי עולה הוא.
משמע דאזלי לרעיה
כלומר מקריבין אותן
יצחק א"ר יוחנן מקיצין בהן את המזבח א"ר
שלא לשום תמידין. אלא
ולקמן מפרש מהו לשון קיץ: מודה
דאמר ומי אית ליה לר"ש לב ב"ד
כמו מיני מגדים שאינן
שמואל בר רב יצחק ומודה ר"ש בשעירי
ר"ש בשעירי חטאות. שנקנו
מתנה עליהן והא א"ר אידי בר
מעיקר הסעודה כך ענין
חטאת שאין מקיצין בגופן אלא בדמיהן
קייץ המזבח. והני מילי
אבין א"ר יוחנן תמידין שלא הוצרכו
מתרומת הלשכה של שנה זו וניתותרו
(שם)
תמידין דמעיקרא עולות
לצבור לדברי ר"ש אין נפדין תמימים
כגון שעיר של ר"ח אדר שאבד
הכא הוא דמעיקרא עולה והשתא עולה
והפריש
אחרים
נינהו. השתא נמי מקריבין
ומשני שאני התם דאית להם תקנה
ונמצא בניסן שאינו ראוי ליקרב עוד
תחתיהן.
אותן עולות לקייץ למזבח
אבל התם דמעיקרא חטאת והשתא עולה
(יומא סה.)
כמו דורון ולא כמו חובה
ברעיה וי"ל דהתם משום חטאות
לחובת צבור והרי הוא לקיץ המזבח
גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה אמר
כולן ימותו.
(אלא) [אבל] כגון שעירי
משני הכי דעיקר מילתא דר' יוחנן
מודה הוא שאין מקיצין בגופו ליקרב
חטאת שנשתיירו וכיוצא
אביי אף אנן נמי תנינא פר ושעיר של
משום דדייק ממתני' דלית ליה לר"ש
הוא עולה אלא בדמיו שירעה
בהן אין מקייצין בגופן
יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהם וכן
לשום עולה. דחיישינן
לב ב"ד מתנה אע"ג דא"ר יוחנן
ולכשיומם יקחו בדמיו עולה לקיץ
לאחר כפרה אע"ג דפקעה
שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן
המזבח: התם. הוא גבי תמידים
גמרא גמיר לה היינו דלרבנן נפדין
מהן קדושה לאחר כפרה
כולן ימותו דברי ר' יהודה ר' אלעזר ור"ש
תמימים אבל לדברי ר"ש ממתני'
שלא הוצרכו קאמר ר"ש דמקיצים
אטו לפני כפרה אלא
מקייצין בדמיהן: אמר
אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו
דייק וכן משמע מדנקט לדר"ש ולא
בגופן דמעיקרא לשם עולה נלקחו
רבא אף אנן נמי תנינא
והשתא נמי לעולה קרבי: אבל
קאמר ר"ש אומר ואגב דנקט
דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה
והשני ירעה עד שיסתאב
הכא גזירה לאחר כפרה אטו קודם
לדברי ר"ש נקט נמי לדברי חכמים
וימכר. ואמאי נקרב הוא
ואמאי נקרבו אינהו גופייהו עולה אלא לאו
(לעיל יא:)
גופיה עולת נדבה. אלא
כפרה. אי מכשרת חטאת צבור
ואם תאמר וממתני' היכי מצי דייק
ש"מ א גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה
לנדבה.
לאו ש"מ גזרה לאחר
דלמא הא דלא אהדר להו ר"ש לב
ליקרב עולה לאחר שנתכפרו צבור
כפרה אטו לפני כפרה.
אמר רבא אף אנן נמי תנינא והשני ירעה
ב
תניא נמי הכי מה
ב"ד מתנה עליהן משום דלא איצטריך
באחר וניתן זה לקיץ המזבח אתי
(יומא
עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואמאי
מביאין מן המותרות.
וי"ל כיון דגמיר ר' יוחנן דלרבנן
לאכשורי נמי לעולה קודם כפרה
נ.) שאין חטאת צבור
יקרב איהו גופיה עולה אלא לאו ש"מ גזרה
שסתמו לשם חטאת עומד: אף
אית להו לב ב"ד אי לאו דשמעי'
מתה.
אחר כפרה אטו לפני כפרה אמר רבינא
אנן נמי תנינא. לר"ש דאין מקיצים
לר"ש דלית ליה לא הוה להו לאקשויי
((שם) ר' אליעזר אומר
לר"ש היאך הן קריבין:
בגופי חטאות שניתותרו ואף
אף אנן נמי תנינא אשם שמתו בעליו או
ימות.
אשם
שמתו בעליו כו' אלא ש"מ
שמקיצין בדמיהן: והשני ירעה.
שנתכפרו בעליו ג ירעה עד שיסתאב וימכר
גזירה לאחר כפרה אטו
במסכת יומא גבי שני
ויפלו דמיו לנדבה רבי אליעזר אומר ימות
לפני כפרה. משמע דלאחר כפרה
שעירי יוה"כ שמת המשתלח והוצרכו
רבי יהושע אומר יביא בדמיו עולה וליקרב
להביא שני שעירים אחרים ולהגריל
אפילו קודם ניתוק שרי מדאורייתא
הא גופא עולה אלא לאו גזירה
(י: פסחים עג.)
ד
עליהם וישתלח האחד ונמצאו שנים
מדלא קאמר גזירה אחר ניתוק אטו
לאחר כפרה אטו לפני כפרה שמע מינה
לשם אחד מזוג ראשון ואחד מזוג
קודם ניתוק משמע דליכא איסור
תניא נמי הכי מה הן
מביאין מן המותרות
שני אחד יקרב לשעיר הנעשה
אלא קודם כפרה והא דאמר בכל
ה
קיץ
בפנים והשני ירעה ויפלו דמיו
דוכתא ח) דהלכתא גמירי לה דכל
לנדבה שאין חטאת צבור מתה ומאן שמעת ליה דאמר אין
שבחטאת מתה באשם רועה אר"ת דרעיה דרבנן היא והלכתא
לא גמירי אלא כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה והש"ס דנקט
חטאת צבור מתה ר"ש וקאמר ירעה ולא קאמר יקרב לנדבה.
רעיה לפי שתקנו אותה חכמים והעמידוה בה ואינה אלא מדרבנן
וכל יפלו לנדבה דקאמר ר"ש בכל דוכתא לקיץ המזבח הוא:
אשם שמתו בעליו או שנתכפרו. באחר דאילו בחטאת כי האי
כדמשמע הכא והכי נמי מוכח בפסחים בסוף פרק אלו דברים
גוונא מתה באשם רועה דהכי גמרינן בהלכתא כל שבחטאת
דאמר רב הונא א"ר אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם
מתה באשם רועה וכל הרועין דמיהן נופלים לנדבה שכן מדרשו
כשר לעולה אלמא לא בעי עקירה אי הכי כי לא ניתק נמי פי'
של יהוידע הכהן במס' תמורה : ר"א אומר ימות. ר"א
בשלמא אי בעי עקירה כו' מש"ה בעי ניתוק דעבוד רבנן היכרא
אית ליה אשם כחטאת לכל דבר אף שאם שחטו שלא לשמו
דע"י כך יזכור לעוקרו אבל כיון דלא בעי עקירה לא ניתק נמי
פסול בפ"ק דזבחים וכן לענין שאם נכנס דמו להיכל
ומשני גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ותימה דבפ"ק דזבחים
פסול : רבי יהושע אומר יביא בדמיו עולה. בעל האשם יביא
ובפ"ק דמנחות אמר רב הונא אשם
שניתק לרעיה כו' ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא
בדמיו עולה. והתם מפרש והלא אף נדבה עולה היא מה בין
הוא בהוייתו יהא ופירש בקונטרס בהוייתו יהא עד שניתק וע"כ
דברי רבי יהושע לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה נדבת יחיד
דרשה גמורה היא דקאמר התם אלא הוא למה לי ואר"ת דל"ג
סומך עליה ושוחטה ונסכיה קרבין משלו ובזמן שהיא באה נדבת
צבור אינו סומך עליה (א) ונסכיה קריבין משל צבור: תניא נמי
התם ניתק אין לא ניתק לא ובתמורה פרק אלו קדשים
הכי. כדאמר לעיל מותרות לר"ש מקיצין בהן את המזבח:
אינו בשום ספר ט) ואפילו גרס ליה לא קאי דרשה דקרא
מה הן מביאין מן המותרות. של צבור שנתותרו משנה לשנה:
לפרש טעמא דלא ניתק לא אלא אתא לפרש מאי טעמא כשר
כששחטו סתם בלא עקירה אמר קרא הוא בהוייתו יהא כלומר
קיץ
באותה הוייתה שסופה להיות דהיינו עולה דהכי גמירי שקרב עולה באותה הויה יהא מתחלה בלא עקירה ואף על גב דקרא קאי
אהלכתא אשכחן כי האי גוונא בפ"ב דבכורות דמקיש דבר הבא ממעלה גרה פי' תמורת פסולי המוקדשים לדבר הבא
תניא
נמי הכי מה הן מביאין
ממפריסי הפרסה (ב) ה' חטאות המתות וגמר מהתם מה התם במיתה אף על גב דהתם הלכתא היא:
כו'.
נראה דמייתי סייעתא דגזרינן אטו קודם כפרה מדלא קתני מה הן עושין מן המותרות אלא מה הן מביאין משמע מדמיהם אבל
לא מגופן ובמותר חטאת
ואשם מיירי ולא במותר עולה
דסתם מותר בזבחים ובתמורה בחטאת ואשם מיירי:
כבנות