יב:
שבועות
שתים
פרק ראשון שבועות
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
כבנות
שוח לאדם. משמע שהן טובות ובקרא נמי
קיץ כבנות שוח למזבח. כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני
כתיב
מתיקה
מד א ב
א)
כי טוב העץ למאכל והיינו בנות
שוח
והוא לשון קיץ כדכתיב הלחם והקיץ
לאכול
ב)
לנערים: וכל דבש. וכל מיני פירות האילן בכלל: אין
מקיצין
כדמשמע בבראשית רבה כי גרמו שוחה לאדם א"נ בנות
שבע
ג) ד)
בעולת העוף. אין לוקחין
בדמי הנדבה עולת העוף: הא
בורכא.
שגרמו ז' ימי אבילות וקשה לר"ת
דבפ"ק דע"ז
מה ג ד ה
ה)
ו)
משמע דלא חזו לאכילה כל כך
דבר הבדוי מן הלב דמנא לך הא:
❖
מו ו
ז) ח)
לנדבת צבור אזלא. כדרבנן דפליגי
דקתני גבי שביעית הוסיפו עליהן
קיץ כבנות שוח למזבח והכתיב כי כל
1
עליה דר"א: ואין עולת העוף
אלכסוסין ואיצטרובלין מוכסוסין ובנות
שאור וכל דבש וגו' תני רב חנינא כבנות
בצבור. דתניא בת"כ והקריב מן
שוח אבל מעיקרא לא הוה בהו
ו)
תורה אור השלם
שוח לאדם דרש ר"נ בר רב חסדא אין
א
שביעית משמע דגריעי ותירץ ר"ת
התורים ז) ח) היחיד מביא עוף ואין הצבור
1. כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר
מקיצין בעולת העוף אמר רבא הא בורכא
מביאין עוף: להא דר' יוחנן. דאמר
דלאו משום דגריעי אלא ששנינו במס'
תַּקְרִיבוּ לַיְיָ לֹא תֵעָשֶׂה
א"ל ר"נ בר יצחק לרבא מאי בורכתא אנא
ט)
חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל
שביעית בנות שוח שביעית
לעיל ט) תמידין שלא הוצרכו לר"ש דלית
י) כ)
דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ
אמריתה ניהליה ומשמיה דרב שימי
שלהן שניה שעושין לג' שנים וכשהפרי
ליה לב ב"ד מתנה מקיצין בהן את
ל)
אִשֶּׁה לַיְיָ: ויקרא ב יא
מנהרדעא אמריתה ניהליה דאמר רב שימי
נחנט בשביעית אינו נגמר עד שנה
המזבח בגופן ואין צריכין רעיה:
2. וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ
מ)
מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
סכין מושכתן למה שהן. סכין השוחטן
שניה של שמיט' והשתא מעיקרא סבור
מנהרדעא מותרות לנדבת צבור אזלי
וּמִפִּשְׁעֵיהֶם
לְכָל
סתם מושכתן לקרבן שהופרש מתחלה
דאזלינן בתר לקיטה ובסוף סבור
ואין עולת עוף
בצבור ואף שמואל סבר
ב
חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה
לכך ואפילו אין זה אותו קרבן עצמו
דאזלינן בתר חנטה ועוד תירץ ר"ת
לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם
להא דר' יוחנן דאמר רב יהודה אמר
בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:
וכגון עולת תמיד עולה לקיץ אם
דגרס בפ"ק דע"ז מוכסוסין בנות
שמואל קרבנות
צבור סכין מושכתן למה
ויקרא טז טז
אינו ראוי לתמיד: מודה ר"ש כו'.
שוח בלא וי"ו ופרי אחת הוא והוא
3. וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל
שהן תניא נמי הכי ומודה ר"ש בשעיר
ומסקנא דטעמא דמתחלתו לא בא
גרוע ואינו אותו ששמו בנות שוח
יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה
שאם לא קרב ברגל יקרב בר"ח
ואם לא
לֵאמֹר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע
אלא לכפר על מזבח החיצון אלמא
גרידא וכן משמע בפ"ק דבכורות
בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב
קרב בר"ח יקרב ביוה"כ ואם לא קרב
אהא הוא דקפדינא שיקרב על מזבח
דשנים הם דהא אמר
לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה
ביוה"כ יקרב ברגל ואם לא קרב ברגל זה
החיצון לכפר מקצת דבר שהוקדש לו
הזאב והארי לג' שנים וכנגדן בבנות
כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ
כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ:
חטאת דטומאת מקדש תקרב
שוח נחש לז' שנים ולאותו רשע לא
יקרב ברגל אחר שמתחלתו לא
בא אלא
מלכים ב ג ז
לטומאת מקדש ואע"פ שאין כפרתן
מצינו שום חבר וי"א מוכסוסין בנות
4. וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת
לכפר על מזבח החיצון (תנא לא הוקדש
שוה ה"נ לעולה שהוקדש לעולה
שוח ומיהו בפרק כיצד מברכין
יַד יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה
אלא לכפר על מזבח החיצון): ועל זדון
אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת
יקרב: וכפר על הקדש. בשעיר
משמע דבנות שוח הן גרועין
הַהִיא: מלכים ב ח כב
טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה
הפנימי כתיב: היינו קלות היינו עשה
שלא נחשדו עליהן עמי הארץ דחשיב
5. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בפנים כו': מנהני מילי דת"ר וכפר על
2
לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא
ולא תעשה. כלומר הי ניהו קלות
להו כ) גבי קלין שבדמאי ושמא פרי
בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יְיָ
הקדש מטומאות בני ישראל וגו' פשעים
הוא שגדל ביערים כמו עוזרדין
עשה ולא תעשה אמאי תני להו
אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה
אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב
תרתי: היינו זדונות היינו הודע.
דחשיב בהדייהו ולפי שמצוי להן מן
3
מֵאַחַת מֵהֵנָּה:
ויקרא ד ב
פשע בי ואומר אז תפשע לבנה בעת
ההפקר לא נחשדו שלא לעשר הגדל
קס"ד הודע שידע ועשה דהיינו
4
6. זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה
בגנותיהן ובפרדסותיהן ולא מפני
מזיד דהא ליכא למימר הודע
ההיא חטאות אלו השגגות וכן הוא אומר
אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ:
שהוא גרוע: הא בורכא. תימה
❖
שנודעה לו שגגתו כדפרשינן ליה
משלי כא כז
נפש כי תחטא בשגגה: על שאר עבירות
5
בכל דוכתי דא"כ הוה ליה חטאות
היכי ס"ד דמקיצין בעוף האמר ל)זה
שבתורה הקלות והחמורות הזדונות
ואשמות ודאין ותנן במס' כריתות
מדרש דרש יהוידע הכהן שמותר
רבינו חננאל
והשגגות כו': היינו קלות היינו עשה ולא
חייבי חטאות ואשמות ודאין
חטאת ומותר אשם יהא לנדבת עולה
תעשה חמורות היינו כריתות ומיתות ב"ד
קייץ למזבח כבנות שבע
שעבר עליהן יוה"כ חייבין להביא אחר
משום דכתיב לה' לכהן
❖
נ) ס)
שהן תאני חיוורתא לאדם
הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג אמר
יוה"כ: אמר רב יהודה כו'. סיפא
איזהו דבר שהוא לה' ולכהן הוי אומר
שאוכלין אותן בקינוח
רב
יהודה ה"ק על שאר עבירות שבתורה
סעודה: דרש רב נחמן
זה עולה שבשר עולה כולה לה'
דמתניתין מפרשא ליה לרישא וכולהו
ג
ב"ר חסדא אין מקיצין
הגהות הב"ח
פירוש דקלות וחמורות הוא: בין
והגיזה והעור לכהן ובעוף אין לכהן
בין קלות בין חמורות בין שעשאן בשוגג
בעולת העוף כדרב שימי
כשעשאן בשוגג. האי שוגג דהכא
חלק בו וי"ל דהתם במותר מעות
(א) תוס'
דאמר מותרות לעולת
בין
שעשאן במזיד אותן שעשאן בשוגג
נדבת צבור אזלי. ואין
כגון הפריש מעות לחטאת ואשם
ליכא לפרושי אלא בדבר שאין שגגתו
בין נודע לו ספיקן בין לא נודע לו ספיקן
❖
עוף בקרבנות צבור: ואף
כדכתיב כסף אשם כסף
חטאת אלא אשם תלוי כגון אכל
שמואל סבר להא דאמר
ד ואלו הן קלות עשה ולא תעשה ואלו הן
חטאת והכא כשנתותר גוף אשם:
אחת משתי חתיכות אחת של חלב
ר' יוחנן דאמר רב יהודה
ואין עוף בצבור. מ) משום דכתיב
חמורות כריתות ומיתות ב"ד האי עשה ה"ד
אמר שמואל קרבנות
ואחת של שומן ואינו יודע איזה
גליון הש"ס
צבור סכין מושכתן
אי דלא עבד תשובה 6 זבח רשעים תועבה
אכל י): בין שנודע לו ספיקן. שנודע
ביה נפש דמשמע ביחיד דוקא
תוס' ד"ה ואין וכו' דמה
למה שהן. כלומר לב
אי דעבד תשובה כל יומא נמי דתניא
לו שבא לידי ספק חלב: בין שלא
וא"ת והאמר בפ' טרף בקלפי
יעשה ממנו.
ב"ד מתנה עליהן ואין
ה
❖
נקבעין בזבח ידוע אלא
נודע לו. לפני יוה"כ שאכל ספק חלב
עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא
אי זבן פרידה אחת אי
ו
בשעת שחיטתן. שעד זמן
עולה זבן עולה אזלא לנדבה וי"ל
אין צריך להביא אחר יוה"כ אשם
זז משם עד שמוחלין לו אמר רבי זירא
השחיטה אע"פ שאמרו
דאין לקנות עוף במעות שנתותרו
תלוי והכי נמי תנן בכריתות
עליהן כי הם תמידין
מוסף רש"י
בעומד
רשאין לשחטן לשום
אך אם כבר בא עוף לפנינו מקיצים
חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן
בורכא.
זבח אחר שכך מתנה
יוה"כ פטורין ויליף לה התם מקראי: האי עשה. דמכפר עליה יוה"כ: ה"ד
בו $ דמה יעשה ממנו :
(כתובות סג:)
עליהם לב ב"ד שאם
ואף שמואל סבר לה. פי' בקונטרס להא דאמר דלר"ש מקיצין
(חולין
ירצו להקריבם לשם זבח
אי דלא עשה תשובה. שאינו תוהא על חטאו: הא כתיב זבח רשעים
פח:) אלו המרדים.
אחר רשאין. תניא נמי
תועבה. והיכי מכפר עליה קרבן יוה"כ: ואי דעבד תשובה. למה לי יוה"כ
בהן המזבח דאמר שמואל סכין מושכתן פי' סכין השוחטת
(יומא לו:)
הכי כר' יוחנן דאמר
כל יומא נמי תשובה מכפרא עליה דתניא לא זז משם עד שמוחלין לו:
סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחלה לכך כגון עולת תמיד
מלך מואב פשע בי.
תמידין שלא הוצרכו
(שם) אז תפשע
לצבור לדברי ר' שמעון
לעולת קיץ אע"פ שאין זה אותו קרבן עצמו כיון דמעיקרא עולה
בעומד
לבנה.
אין נפדין תמימין. דתניא
והשתא עולה וקשה דבפ"ק דזבחים מוכח דמילתא דשמואל כרבנן דר"ש דאית להו לב בית דין מתנה עליהן ואמאי דגרס
(שם)
מודה [ר"ש] בשעיר
בסמוך תניא נמי הכי קשה דמתני' ה"ל לאיתויי ונראה כפירוש הערוך נ) דפי' סכין מושכתן למה שהם אם תמידים אם מוספין סכין
שלא קרב בר"ח יקרב
ברגל ושלא קרב ברגל
מושכתן להיות כן דטרם משכן לסכין אין לומר איזה תמיד איזה מוסף אלא תלויין ועומדין בתנאי לב ב"ד דאף ע"פ שאמרו שהן
זה יקרב ברגל אחר
תמידים אם ירצו להקריבן לשם זבח אחר רשאין לפי שבזמן שמשך זה סכין לשחיטת תמיד הרי הוא תמיד ואם למוסף מוסף והוי
שתחלתו לא בא אלא
סייעתא לר' יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי רבנן נפדין תמימים שהרי עדיין לא משכן לסכין ול"ג תניא נמי הכי
ס)
לכפר על מזבח החיצון
תנא לא הוקדש אלא
אלא תניא וי"מ תניא נמי הכי אדרב שמואל בר רב יצחק דאמר מודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקיצין בגופן דקתני אם לא קרב
לכפר על מזבח החיצון:
ברגל כלומר בפסח יקרב בר"ח כו' ואם לא קרב ביוה"כ יקרב ברגל פירוש בסוכות ואם לא קרב ברגל זה של סוכות יקרב ברגל
מתני' על שאר עבירות
אחר היינו שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו אבל טפי מרגל אחר דהיינו בפסח הבא לא מצי לאקרובי לגופיה דה"ל תרומה ישנה
שבתורה כו'. תירצה
רב יהודה למתני' הכי
ולא להקיץ בגופו לפי שמתחלתו לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון כלומר לכפר בחטאת וא"א לשנותן בנדבה אלמא אין מקיצין
עבירות הקלות עשה ולא
שמתחלה
לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון.
בגופן אלא בדמיהן אבל קשה דאמאי נטר עד הכא לעיל ה"ל לאיתויי:
תעשה. והחמורות שהן
כריתות ומיתות ב"ד בין
אע"ג דבמתני' מפרש משום דבאין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו תרתי בעינן מקדש וקדשיו ומזבח החיצון לאפוקי שעיר הפנימי
שעשאן בשגגה בין
ואע"ג דמשמע לעיל דאי לאו משום גזירה אטו לפני כפרה היו מקיצין אפילו במותר חטאת הפנימית היינו משום דהכי גמירי דמותר
שעשאן במזיד. ואותן
ועל
חטאת צבור לעולה: זדון טומאת מקדש וקדשיו. אין זה ב' כפרות אלא מה שקרבן אחר מכפר כדפ"ל (א) א"נ כפרה אחת
שעשאן בשגגה. בין
לשוגג ואחת למזיד: לא זז משם עד שמוחלים לו. ואף על גב דתנן במתני' בפרק בתרא דיומא על עשה ועל לא
שנודע לו ספיקן בין לא
נודע לו
ספיקן שעיר
תעשה תשובה מכפרת ואמר נמי במס' חגיגה כל העושה דבר ומתחרט מוחלין לו מיד אפי' בשאר עבירות אינה מחילה
גמורה אלא שמקילין לו
הדין אבל במצות עשה
מוחלין לגמרי:
בעומד