ג:
שבועות שתים פרק ראשון שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא
דומיא דמראות נגעים קתני. הא דלא פריך מיציאות השבת
מה התם כולהו לחיובא. שאף התולדות נגעים הן וכשיטהר מביא
יב א
א) ב)
ג)
עליהן קרבן טהרה: וכי לא מחייב ר' ישמעאל לשעבר קרבן. קאמר
משום דיציאות גופייהו לא ידעינן דהוו בכולהו לחיובא אלא
יג ב
מדומיא דמראות נגעים לקמן בפירקין : לעולם כר'
ובשוגג אבל מלקות אם הזיד והתרו בו חיובי מיחייב ומתניתין
ד)
ישמעאל. לקמן מפרש אמאי לא מוקמינן לה נמי כר' עקיבא:
במזיד קמיירי ומלקות: וכדרבא. כלומר וא"ת לאו שאין בו מעשה
יד ג
ה)
אבל לענין מלקות חיובי מיחייב
טו ד
הוא ואין לוקין עליו על זה לוקין
וכדרבא. סוגיא דהכא כרבין
כדרבא דבפ"ג אמרינן שלוקין על
הא דומיא דמראות
נגעים קתני מה התם
❖
ו)
דאמר התם אכלתי ולא
שבועת שוא וילפינן מכי לא ינקה
ז) ח)
כולהו לחיובא אף הכא נמי כולהו לחיובא
ט)
ה' ה' הוא דלא ינקה אבל ב"ד מלקין
אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו
ז)
לעולם ר' ישמעאל וכי לא מחייב רבי
י) כ)
רבינו חננאל
בשמי לשקר אוכל ולא אוכל עובר
אותו ומנקין אותו ופרכינן עלה
❖
ישמעאל לשעבר קרבן אבל מלקות חיובי
בלא יחל ואיזהו שוא נשבע לשנות
אשכחן שבועת שוא והוא נשבע לשנות
ודחינן דומיא דמראות
מחייב וכדרבא דאמר רבא בפירוש ריבתה
נגעים מה התם שאת
את הידוע ואליביה מסקינן בפירוש
את הידוע כגון על האיש שהוא
ותולדתה בהרת ותולדתה
תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא
תורה אור השלם
ריבתה תורה אבל רב דימי אמר התם
אשה ועל האבן שהוא זהב דשוא
כולהו לחיובא. ושני'
מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר
אכלתי ולא אכלתי שוא ולא צריכנא
משמע דבר שאינו של כלום כמו
1. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא
מתני' לעולם ר' ישמעאל
היא וכי לא מחייב ר'
תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן
בשלמא אכלתי ולא אכלתי כדרבא שלא
להאי ריבתה תורה ולדידיה לא
מושכי העון בחבלי השוא
ישמעאל לשעבר כגון
הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא
מיתוקמא ב' שהן ד' דלא מפרשי טפי
שבועת שקר מנא לן שבועה שאינו
אוכל ואכל נמי לאו שיש בו מעשה הוא
אכלתי ולא אכלתי קרבן
תִשְׁבְּרוּ בוֹ: שמות יב מו
2. וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד
הני מהני למלקות ולפי זה למאי
ניכר אם אמת אם לאו ואמרי' לשוא
אבל מלקות מחייב.
אלא אוכל ולא אכל אמאי לאו שאין בו
ומתני' דהכא דמחייב
בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד
דמסיק קסבר לאו שאין בו מעשה
לשוא ב' פעמים אם אינו ענין
מעשה הוא קסבר רבי ישמעאל לאו שאין
בארבעת' מלקות הוא
בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
לוקין עליו תימה לר"י דמאי מיפרשי
לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת
❖
דמחייב וכדרבה דאמר
שמות יב י
בו מעשה לוקין עליו אי הכי קשיא דר'
הני טפי מהני ונראה דאף על גב
שקר ואמר רבא התם הך שבועת
שוא ושקר אחד הוא.
יוחנן אדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן הלכה
הלא תראה דבלוחות
דלענין מלקות כולהו שוין מ"מ שייך
שקר דקא מרבינן מרבויא דלשוא
הראשונים כתיב לא תענה
גליון הש"ס
כסתם משנה ואתמר שבועה שאוכל ככר
שפיר למיתני בהו ב' שהן ד' משום
לשוא לא רבתה תורה אלא לשקר
ברעך עד שקר. ובלוחות
תוס' ד"ה וכדרבא וכו'
זו היום ועבר היום ולא אכלה ר' יוחנן
האחרונים כתיב לא תענה
דבשתים קרבן נמי אית בהו אע"ג
דלשעבר כגון אכלתי או לא אכלתי
אלא דריש לשוא לשוא
ברעך עד שוא. ומיכן
דמתניתין לא איירי אלא במלקות
שמשעה שנשבע יצתה שבועה מפיו
וריש לקיש דאמרי תרוייהו אינו לוקה ר'
ב' פעמי'.
אמר רבה במסכת תמורה
וריצב"א פי' דסוגיא זו כרבין כדפי'
לשקר דומיא דשבועת שוא דלהכי
בתחלתה בפירוש רבתה
יוחנן אמר א אינו לוקה משום דהוה לאו
ד"ה אי וכו' דהתם רוצה
תורה שבועת שקר דומיא
ולדידיה מיפרשי טפי אוכל ולא אוכל
אפקה בלשון שוא למימרא דבלשעבר
שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה
ליישב.
דשבועת שוא. מה שבועת
מאכלתי ולא אכלתי דפשטי' דלא
קמיירי מה שוא לשעבר נשבע לשנות
❖
שוא שהוא לשעבר ולוקין
אין לוקין עליו וריש לקיש אמר אינו לוקה
תשבעו משמע להבא כדפירש בקונט'
את הידוע עבר את השבועה משיצתה
עליה. דא"ר יוחנן משום
התראת ספק היא והתראת ספק לא שמה
ר' מאיר כי לא ינקה
מפיו: בשלמא אכלתי ולא אכלתי.
גבי רב דימי דהכי קאמר רחמנא לא
ה' ב"ד של מעלה הוא
התראה רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח
מוסף רש"י
תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועה
כלומר שהן ארבע לא משכחת לה
דאין מנקין אותו אבל
הי סתמא אילימא האי סתמא דתנן אבל
לאחר זמן ואפי' רבין מודה והא
דבשלמא על שתים דלשעבר לקי
דומיא דשבועת שוא.
ב"ד של מטה מלקין
ב
אותו ומנקין אותו. מיכן
המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה
דמפיק ליה מפשטיה ומוקי לה
כדרבא ועל לא אוכל ואכל נמי לקי
ג
(לקמן כ:) מה שוא
לשבועת שוא שלוקה.
באכלתי ולא אכלתי היינו משום
דלאו שיש בו מעשה הוא דבשעה
את הארבעים בשלמא שובר בטמא דכתיב
לשעבר.
אף שבועת שקר לשעבר
אף שקר
שאכל עבר על לא תשבעו ואכילה
דלהבא נפקא מלא יחל ולהכי חשיב הכא
ח)
וכתיב לא תשבעו בשמי
ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול
1
נמי לשעבר.
לשקר. פי' כשם שלוקה
מעשה הוא: אוכל ולא אכל לאו
אכלתי ולא אכלתי שהן ד' דלא
אבל המותיר בטהור מאי טעמא לאו משום
על שבועת שוא כך לוקה
שאין בו מעשה הוא. שמאליו ביושב
מיפרשי משום דקרא לא משמע אלא
(לקמן כא.) הלכה כסתם
על שבועת שקר. וכיון
דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין
משנה.
דאוקימ' בשתים שהן ד'
להבא ולא מוקי ליה באכלתי ולא
ואינו אוכל עובר על השבועה ושבועה
בו מעשה אין לוקין עליו וממאי דר' יעקב
כולהו לחיובא למלקות
אכלתי אלא משום דלא ניחא ליה
שאינה לשעבר לא איתרבי מלשוא
אקשינן עליה והא שבועה
היא דאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין
לאוקמי בלאו יתירא:
לשוא ב' פעמים דהא אמרינן דומיא
שאוכל ולא אכל (שבועה)
וכדרבא. תימה דאמאי מייתי
עליו דלמא ר' יהודה היא ומשום דבא
[לאו] שאין (בה) [בו]
דשבועת שוא ריבתה: קסבר רבי
מעשה (היא) [הוא] אמאי
ישמעאל. בכל התורה כולה לאו
מילתיה דרבא אדרבה
הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה הא לאו
חייב. ופרקינן ר' ישמעאל
ה"ל לאתויי מילתיה דר' יוחנן דאמרכ)
שאין בו מעשה לוקין עליו ואין צריך
(ביצה ב:) דאמרי
סבר לאו שאין בו מעשה
הכי לקי דתניא 2 לא תותירו ממנו עד בקר
תרוייהו אינו לוקה.
לוקין עליו. והני מילי
לרבות: קשיא הך דאלו הן הלוקין
לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו
והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו בא
ד
בנשבע מחייב ר' ישמעאל
כו' לא גרסינן ותלמיד טועה שהוקשה
ענין לשבועת שוא תנהו ענין
(פסחים סג:)
בלאו שאין בו מעשה
הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין
לשבועת שקר דממילתיה דר' יוחנן
לו כתבה בגליון ספרו קשיא לי הך
מלקות. דגרסינן בתחלת
לוקין עליו דברי ר' יהודה רבי יעקב אומר לא
(מכות טו:)
תמורה אמר ר' יוחנן ר'
הוה לקי אפילו באוכל ולא אכל אי
דאלו הן הלוקין וכתבוה סופרים
יהודה אומר משום ר' יוסי
מן השם הוא זה אלא משום דהוה לאו שאין
לאו מילתיה דרבא וי"ל דהיינו דפריך
בגמרא והתלמיד טעה שאינה קושיא
הגלילי כל לאו שיש בו
בו מעשה ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו
בשלמא אכלתי ולא אכלתי כדרבא
דההיא לאו רבי ישמעאל גופיה
מעשה לוקין עליו ושאין
בו מעשה אין לוקין עליו
אלא האי סתמא אשכח שבועה שלא אוכל
אלא אוכל ולא אכל לאו שאין בו
אמרה אלא סוגיא דגמרא פרכה התם ט)
(שם) משום דהוה
חוץ מן הנשבע והמימר
מעשה הוא ומשני דקסבר ר'
דיליף לר' ישמעאל מלקות מאם לא
ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה
לאו שאין בו מעשה.
והמקלל את חבירו בשם.
ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו
תשמור לעשות את כל דברי וגו' י)
דאי לא תימא הכי
אינו
קשיא דר' ישמעאל אדר'
פירוש ולית ליה דרבא $ אלא דריש
ודריש כל ופרכינן אי הכי לאו שאין
(שם
ישמעאל הכא אמר לאו
לשוא לשוא ב' פעמים אם אינו ענין
לשבועת שוא תנהו ענין
בו מעשה נמי ומשנינן לעשות כתיב וקשיא ליה לאותו תלמיד דהוה
טז.) התראת ספק היא.
שאין בו מעשה לוקין
עליו ובתחלת מכות
לשבועת שקר בין אוכל ולא אכל בין אכלתי ולא אכלתי:
ליה לשנויי התם אין הכי נמי לר' ישמעאל לוקין אלאו שאין בו
בפירוש ריבתה תורה. פירש בקונט' מלשוא לשוא ב' פעמים
קתני בהדיא ר' ישמעאל
מעשה ולאו קושיא היא דהא דאמרינן הכא לר' ישמעאל לוקין לא
אומר לאו שאין בו מעשה
ואין נראה דאין זה בפירוש דאההיא דרשא גופה
מיתוקמא דעל כרחך שבקינן להא אורחא בסוף שמעתין ומוקמינן
אין לוקין עליו מאי
טעמא לעשות את כל
מתני' רבי היא ולקרבן: אי הכי. דמתני' במלקות וסתם לן לאו
פריך לקמן ומאי שנא פירוש דאפי' אוכל ולא אכל נמי אלא
(פסחים סג:)
דברי התורה הזאת כתיב.
שאין בו מעשה לוקין עליו קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן: דאמרי
נראה כפירוש ר"ח דפירש בפירוש ריבתה תורה דבדברות הראשונות
ואקשינן כיון דאוקימנא
תרוייהו אין לוקה. ומ"מ חולקין בטעמו של דבר טעמא דיהיב
כתיב לא תענה ברעך עד שקר ובדברות אחרונות כתיב
מתני' דהכא לר' ישמעאל
עד שוא לומר דשוא ושקר אחד הן: אי הכי קשיא הך
(לקמן כא.)
והוא סתמא דמתני' לאו
מר לא יהיב מר ומר לית ליה טעמא דמר ולקמן מפרש פלוגתייהו:
שאין בו מעשה לוקין
דאלו הן הלוקין. פירש בקונטרס דל"ג ליה משום דלמסקנא דהכא
סתמא אחרינא אשכח. דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה:
עליו ואמר ר' יוחנן
המותיר בטהור. בפסח טהור וכשר: השובר. את העצם
מצי סבר דאין לוקין עליו ופריך התם אי הכי לאו שאין בו מעשה
כל סתם משנה הלכתא
כוותיה היכי אמר ר' יוחנן
בטמא אינו סופג את הארבעים. המותיר בטהור אפילו בטהור
נמי לפי המסקנא דהכא ועי"ל $ דהתם רוצה ליישב דרבי ישמעאל
בנשבע שיאכל ככר זה
וכ"ש בטמא: וממאי. דהאי סתמא רבי יעקב היא דאמר טעמא
דקאמר התם חייבי מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות אפי' למ"ד אין
היום ועבר היום ולא
דהמותיר אינו לוקה משום לאו דאין בו מעשה הוא: אחר לא
לוקין עליו ולמאי דפרישי' דדוקא הכא סבר רבי ישמעאל דלוקין
אכלה אינו לוקה משום
עליו מלשוא שוא אתי שפיר: התראת ספק היא. אבל
דהואי ליה לאו שאין בו
תעשה. אם תותיר ועברת על לאו באש תשרפנו נתקו הכתוב
מעשה וכל לאו שאין
(תמורה ג:)
משום דהוי לאו שאין בו מעשה לא מיפטר דקסבר ריש לקיש דלוקין
בעשה זה מעונשן של שאר לאוין לומר זה ענשו ותקנת
בו מעשה אין לוקין
עבירתו שישרפנו: לא מן השם הוא זה. לא מטעם זה המלקות
עליו. ופרקינן ר' יוחנן
עליו ותימה דבפ' ד' מיתות פטר ר"ל חסמה
סתמא אחרינא אשכח.
והנהיגה בקול דעקימת שפתיו לא הוי מעשה וי"ל דהתם אליבא
בטל בו אבל כל עצמו אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה:
דתנן בפרק כיצד צולין
(מכות טז.)
אינו המותיר בטהור.
דרבנן קאמר דבהשוכר את הפועלים פריך ליה רבי
את הפסח אבל המותיר
(פסחים פד.)
בפסח הטהור אינו לוקה
יוחנן ממתני' דאם המיר מומר וסופג את הארבעים ומשני ר"ל הא מני ר' יהודה היא כלומר ואנא אמרי אליבא דרבנן:
(שם פג.) והשובר
מ'. ואמרינן וממאי דהאי
אבל בטמא אינו לוקה.
מתני' דר' יעקב היא
(שם פד.) ליתן עשה אחר לא תעשה.
משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה דקא פטר ליה למותיר דלמא ר' יהודה היא ומשום דבא
הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה הוא שאין לוקין עליו. אלא האי סתמא אשכח. דתנן שבועה
(שם) לומר שאין לוקין עליו. (סנהדרין סג:)
(מכות ד:)