ידיעות הטומאה
פרק שני שבועות
יז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תלה
עצמו באויר עזרה מהו. אית ספרים דגרסי אויר עזרה
או דלמא בפנים גמירי שהייה. בטומאה שאירעה לו בתוך העזרה:
לד א
א) ב)
ג)
תלה עצמו באויר. כדי שהייה: טימא עצמו במזיד. ואם תמצי
כעזרה דמי או לא וקשה דבפרק [כל הפסולין]
לה ב
ד)
לומר צריך שהייה למלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד טומאת מזיד
אמר טמא שהכניס ידו לפנים חייב דביאה במקצת שמה ביאה ובפרק
ה)
מי בעיא שהייה או לא: נזיר בקבר.
נזיר שנטמא באונס בתוך
כל הפסולין נמי
אמר ואי אמרת ביאה במקצת שמה
ו)
ז)
בית הקברות דומיא דנטמא בעזרה
ביאה היכי מעייל ידיה בבהונות
לו ג
ח)
שלא נתחייב ג) (בפנים) בכניסתו כגון
משמע דאויר נמי נתקדש ועוד אי
או דלמא בפנים גמירי שהייה
לא שנא
שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה
לאו כעזרה דמי א"כ כשמוליך דם
לקרבן ולא שנא למלקות תיקו
בעי רבא
ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את
ואיברים למזבח יפסל ביוצא ה) ונראה
תלה עצמו באויר עזרה מהו
כי גמירי
לז ד ה ו
כגירסת הספרים דגרסי כי גמירי
מעזיבת גג האהל ונטמא באויר בית
שהייה שהייה דבת השתחואה דלאו בת
שהייה היכא דבר השתחואה הוא:
הקברות והתרו בו צא ולא יצא ומיהו
ו)צריך שהייה למלקות. בטימא
השתחואה לא גמירי או דלמא בפנים שהייה
לח ז
לא שהה כדי השתחואה: צריך שהייה
❖
❖
גמירי ל"ש דבת השתחואה ול"ש דלאו בת
למלקות או לא. קרבן לא שייך הכא
עצמו בשוגג איירי אבל
השתחואה תיקו בעי רב אשי טימא עצמו
אם היה שרץ במקדש והתרו בו שלא
כלל שאין כרת בנזיר שנטמא וקרבן
א
במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא
יטמא עצמו בלא שהייה נמי מילקא
נזיר טמא לאו אעון טומאה אתי אלא
הגהות הב"ח
רבינו חננאל
לקי כדמוכח בפרק מי שאמר הריני
למיחל עליה נזירות טהרה כשאר
גמירי שהייה או דלמא בפנים גמירי שהייה
(א) תוס'
אדם טמא שתלה עצמו
דקאמרי ליה
מחוסרי כפרה ובענין זה מפורש
נזיר דקאמר התם בעי
באויר עזרה אם חייב
ל"ש באונס ול"ש במזיד תיקו בעי רב
ב
(ב) בא"ד הכי
משום מטמא מקדש או
שהייה זו במס' נזיר : בפנים גמירי
רבא נזיר והוא בבית הקברות מי
אשי נזיר בקבר בעי שהייה למלקות או
(ג) ד"ה
דלמא כיון דלא נגע לאו.
שהייה. בטומאת עזרה דשייכא בה
בעי שהייה או לא וקאמר ה"ד
❖
דכל
ועלתה בתיקו: וכן
אינו צריך בפנים גמירי שהייה בחוץ לא
השתחוייה: אפי' כל היום כולו.
אילימא דקאמר לא תנזור מי בעי
בעיא דרבא דבעא
(א)
גמירי שהייה או דלמא באונס גמירי שהייה
להתחייב קרבן ודאי
שהייה כו' ואין לתמוה דהתם בעי
שהה בהליכתו שהיה הולך ויוצא בנחת
גמירי לה דצריך שהייה
גליון הש"ס
לא שנא בפנים ול"ש בחוץ תיקו: בא לו
פטור: מהו שיצטרפו. היה יוצא
רבא אי גמירי שהייה אבראי אבל
ג
אבל מזיד למלקות צריך
גמ' היכי משכחת לה.
בארוכה חייב בקצרה פטור וכו': אמר רבא
שהייה או לא: וכן בעיות
בפנים למלקות פשיטא ליה דגמירי
בקצרה ושהה מעט וחזר והלך דרך
דרב אשי טימא עצמו
שהייה דהתם בעי את"ל דבפנים
יציאתו ושהה מעט מהו שיצטרפו
קצרה שאמרו אפי' עקב בצד גודל ואפי' כל
❖
ד
במזיד ונעלמה ממנו
לכשיעור: תפשוט ליה מדידיה.
גמירי שהייה למלקות בחוץ מהו
עכשיו צריך שהייה או
היום כולו ה בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו
לא: וכן נזיר בקבר צריך
ור"ת גרס התם רב אשי דרב אשי
דלא מצטרפי דהא איהו הוא דאמר
ותיפשוט ליה מדידיה התם בדלא שהה
שהייה למלקות או לא.
או
מוסף רש"י
בעי לה (ב) הכא בסמוך: ז) אין
אפי' כל היום כולו: התם בדלא
אלו הבעיות כולן עלו
בעא מיניה אביי מרבה בא לו בארוכה
צריך. שהייה למלקות הכא משמע דלקי
שהה. בלא הילוך כלל: בעא מיניה
בעי שהייה למלקות.
בתיקו. וקיימא לן כל
שיעור קצרה מהו שיעור גמירי וכי בא לו
תיקו דאיסורא לחומרא.
אביי מרבה. בר נחמני שהיה רבו.
אשהייה דלא קמיבעיא ליה אלא אי
(נזיר
וכיוצא בנזיר כהן בזמן
בארוכה שיעור קצרה פטור או דלמא
וכל היכא דאיכא בעא מיניה רבה
צריך שהייה כשיעור השתחואה או
יז.)
הזה הנכנס לבית
דוקא גמירי בארוכה חייב בקצרה פטור
הקברות: ירושלמי עד
הוא ולא רבא: בא לו בארוכה
לא וקשה בפרק בתרא דמכות
כמה היא השתחויה משום
כשיעור קצרה. שיצא בדרך הארוכה
א"ל לא נתנה ארוכה להדחות אצלו מתקיף
תנן גבי היה לובש כלאים
ו
ר' יהושע בן לוי אמרו
אבל רץ במרוצה עד שלא שהה
ואמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא
לה ר' זירא אלא דקיימא לן טמא ששימש
כדי שאילת שלום בין
ז
ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה
פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת
אדם לחבירו. משום ר'
במיתה $ היכי משכחת לה אי דלא שהה
יוחנן אמרו כדי שאילת
בהילוך בינוני מהו: שיעור. ארוכה
ואמר רב ביבי בגמרא לא פושט
היכי עביד עבודה אי דשהה בר כרת הוא
שלום תלמיד לרב שלום
גמירי לחיוב וליכא: או דלמא דוקא
ולובש ממש אלא מכניס ומוציא ידו
עליך רבי ומורי. נטמא
אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי משכחת
גמירי בארוכה חייב. לא שנא רץ לא
בעזרה וצריך לצאת ויש
בבית אונקלי שלו רב אשי אמר אפי'
לה דאניס נפשיה
בקצרה ועבד עבודה
שם שני דרכים אחת
שנא לא רץ: לא ניתנה ארוכה לידחות
לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש
ארוכה כ' אמה ואחת
אלא
אצלו. להתיר אפילו במרוצה: דקיימא
מכלל דרב ביבי לא מחייב בשהייה
קצרה עשר אמות. יצא
בארוכה חייב שהיה לו
לן. בסנהדרין באלו הן הנשרפין כהן טמא ששימש בעזרה
וי"ל דרב ביבי לא פליג אדרב אשי אלא דלא נחת לאשמועינן
לצאת בקצרה. אבל אם
במיתה בידי שמים: היכי משכחת לה. דאין בה כרת על כרחך
חידוש של שהייה אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב אף
יצא בקצרה פטור. אמר
על פי שאינו לובש כל המלבוש א"נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משום
בנטמא בעזרה הוא דמשכחת לה דאי בנטמא בחוץ ונכנס איחייב
רבא ואפי' עקב בצד גודל
פטור. והוא דלא שהה
ליה כרת בכניסתו: אי לא שהה. בעבודתו כדי השתחוייה: היכי
דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למ"ד לאו שאין בו מעשה
כלום אלא מהלך עד
עביד עבודה. איזו עבודה קטנה תיעשה בפחות מכדי שהיית
לוקין עליו א"נ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב ורב אשי
שיצא לחוץ: בעא מיניה
השתחואה: אי אמרת בשלמא. בכל שיעורי דמתני' בין בשהייה
דפליג עליה התם וחשב שהייה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י
אביי מרב' בא בארוכה
דרך קצרה מהו. כגון שרץ
מעשה והכא אפי' אי לא בעינן שהייה כדי השתחואה מ"מ בעינן
בין ביציאת ארוכה שיעורא גמירי לחיוב כגון שיעור שהייה ביציאת
בארוכה ויצא כשיעור
קצרה או שיעור יציאת ארוכה בלא שהייה: משכחת לה. שהייה בלא
כדי יציאה וכניסה אבל בפחות מיכן לא כי היכי דבעינן גבי כלאים
יציאתו בקצרה מהו. א"ל
חיוב כרת: כגון דאניס נפשיה בקצרה. לאחר ששימש ושהה בשימושו
כדי פשיטה ולבישה ונראה דאפי' את"ל דגמירי שהייה כדי השתחואה
חייב לא נתנה ארוכה
לדחות אצלו. כלומר כולי
למלקות במקדש ובנזיר היינו משום דדמו לשהייה דקרבן דגבי מקדש
כדי שהייה יצא לו בקצרה ואנס עצמו במרוצה עד שלא שהה שיעור
עלמא חייב בה וזה פטור.
אבל לגבי כלאים פשיטא דלא גמירי דלא שייך התם השתחואה
עכבתו ד) ומשנטמא שיעור שהייה ויציאת קצרה בהילוך בינוני:
ואתקיף לה ר' זירא אי
כלל: טימא עצמו במזיד מאי. צריך לומר דבשעה שטימא עצמו לא
הכי דלא צריכי שיעור
אלא
אלא לעולם בארוכה חייב
ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפי' שכח אח"כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוה ואי למלקות בעי צריך לומר דלא
בקצרה פטור. הא דתניא
נזיר
התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו דאם התרו בו קודם לא בעי שהייה כדפי' לעיל: בקבר צריך שהייה למלקות או לא. וא"ת
טמא ששימש במיתה
היכי משכחת לה. אי
והאמר בפ' ג' מינין גבי נזיר שהיה מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי
שהה ושימש בר כרת הוא
שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד ופריך מדתנן היה מטמא ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ומשני כאן
אי לא שהה היכי שימש.
בחיבורין כאן שלא בחיבורין משמע כל זמן שלא פירש מן המת אינו חייב במה שהושיטו לו מת אחר משום דאין מוסיף טומאה על
טומאה (ג) וכל זמן שמונח טומאה על כתיפו מי שנוגע בו טמא טומאת ז' ולא מיחייב אלא שלא בחיבורין שכבר פירש מן הראשון דמי
שהיה אז נוגע בו לא היה טמא אלא טומאת ערב לכך כשחוזר ונוגע בו חייב שהוסיף טומאה בנגיעה זו דמי שהיה נוגע בו בשעת
נגיעה זו יהיה טמא טומאת ז' וא"כ הכא אמאי ילקה על השהייה כל זמן שלא פירש וי"ל דהא דפטר ליה כשהושיטו לו מת אחר היינו
בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו לפיכך אינו מוסיף טומאה אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן
הקבר ור"ת מפרש דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה דבלא פירש נמי מוסיף לו יום אחד ע"י שהייה ונראה דההיא דנזיר דמפליג
בין בחיבורין בין שלא בחיבורין אתי כמ"ד במסכת שמחות ח) דאפי' באותו יום שנטמא אינו יכול לחזור ולטמא
לפי שמוסיף טומאה בחיבורין כדפרי' אבל למאן דשרי התם ליטמא באותו יום עצמו דלא חשיב ליה תוספת טומאה כיון שאינו מוסיף
ימים לא אתיא: אי דשהה בר כרת הוא. הק' ר"ת מה בכך אם הוא בר כרת מ"מ איכא נפקותא טובא דהא קיימא לן חייבי
כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה ועוד נפקא מינה דמיתה כגון שהזיד בשימוש טומאה ושגג בטומאת מקדש:
אפילו