יז:
ידיעות הטומאה
פרק שני שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אפילו
נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. ואם נכנס דרך פניו
אלא אי אמרת דוקא גמירי. שהה כדי השתחוייה חייב ואפי' יצא
לט א
א) ב)
ג) ד)
לו בקצרה במרוצה נתחייב בשהייתו: היכי משכחת לה. בלא כרת:
משנכנס רובו טמא אבל במיעוט לא דר' אושעיא דהכא
מ ב
ה)
משכחת לה. בעבודה בלא שהייה שנטמא ויצא מיד בקצרה ודרך
אית ליה אפי' גבי טמא שנכנס למקדש ביאה במקצת לא שמה ביאה
ו)
דבפ' כל הפסולין $פריך לעולא דאמר ביאה במקצת
יציאתו היה אוחז מזלג בידו והכה בו באחד מן האברים שעל
מא ג ד
ז) ח)
ט)
שמה ביאה ועוד דאפי' עולא דאמר
המערכה והפך מה שלמעלה למטה:
מב ה
י)
כדרב הונא דאמר זר שהפך בצינורא.
שמה ביאה דוקא גבי מקדש כדמפרש
אלא אי אמרת דוקא
גמירי היכי משכחת
כ) ל)
❖
עבודה היא שמקרב עיכולו ויש כאן
התם משום דכתיב בכל קדש לא
לה אמר אביי מאי קושיא א משכחת לה
מג ו
עבודה בלא שהייה: חייב מיתה.
תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה
כגון שבא בקצרה והפך בצינורא וכדרב
משום והזר הקרב יומת :
במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת
הונא דאמר רב הונא ב זר שהפך בצינורא
תורה אור השלם
מד ז
חוץ מחוטמו. שהוא בולט להלן משאר
שמה ביאה אבל גבי בית המנוגע
חייב מיתה גופא אמר רב הונא זר שהפך
1. וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל
הגוף: מכלים שבבית. שהיו בו
מודה דלא שמה ביאה דלא מצינו
מה ח
יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד
בצינורא חייב מיתה ה"ד אי דלא הפך לה
מתחלתו ולא קרינא בהו והבא אל
שהקיש הכתוב דאי לא תימא הכי
הָעָרֶב: ויקרא יד מו
לא מיעכלי פשיטא ואי דלא הפך בהו נמי
הבית ואפ"ה טמאים כדכתיב
תקשה לעולא ממתניתין דמס' ידים
2. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת
מו ט
הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן
מיעכלי מאי קא עביד לא צריכא דאי לא
ומייתי לה בפ"ב דחולין
ופנו את הבית כדי שלא יטמא
ג
לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא
כל אשר בבית: גגין הללו. שבעזרה:
המכניס ידיו לבית המנוגע
מז י
הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא
יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת
❖
אין אוכלין שם קדשי קדשים. הנאכלים
ידיו תחלות דברי ר' עקיבא וחכ"א
וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן
מיעכלי בחד שעתא והא קמ"ל דכל קרובי
ד
לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת:
לפנים מן הקלעים דקסבר גגין ועליות
ידיו שניות ומפרש במסכת חולין
עבודה עבודה היא א"ר אושעיא בעינא
ויקרא יד לו
דכ"ע ביאה במקצת לא שמה ביאה
לא נתקדשו אלא הרצפה והאויר עד
ו)
3. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת
רבינו חננאל
דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא הנכנס
ה
הגג: וטמא שנכנס כו'. אלמא כל
ובגזירה ידיו אטו גופו קמיפלגי ומיהו
יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָה¢ רָה
לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ
ופריק אביי כגון שבא
בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל
היכא דכתב ביאה דרך ביאה בעינן:
כשנכנס רובו הוי טמא דרובו ככולו
בקצרה שהוא פטור מכרת
הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד
מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית $ דרך
היכא קאי דקאמר זו היא. היכא שנה
ותימה דדרך אחוריו נמי כשנכנס
1
ובהליכתו הפך בצינורא.
מְלֹאת יְמֵי טָה¢ רָהּ:
❖
ביאה אסרה תורה ומסתפינא מחבריא אי
ויקרא יב ד
וכדרב הונא דאמר זר
רובו יהא טמא מטעם דרובו ככולו
אין חייבין על עשה שבמקדש דקאמר
שהפך בצינורא חייב
ומשנכנס כולו הוי טמא מידי דהוה
הכא זו היא מצות עשה שבמקדש
הכי כולו נמי אמר רבא כולו לא גרע מכלים
מיתה אלמא עבודה היא.
כו': התם קאי. במסכת הוריות:
אכלים שבבית וי"ל דאם כן לא היה
פי' צינורא עצי נורא. כגון
שבבית דכתיב 2 ולא יטמא כל אשר בבית
הגהות הב"ח
שהפך בעצי המערכה
אין חייבין. ב"ד בהוראתם על עשה
חילוק בין דרך ביאה לדרך אחוריו
תניא נמי הכי גגין הללו אין אוכלין שם
(א) תוס'
ו
שהחלבים נתונים בהם
ואמאי כתיב והבא אל הבית דמשמע
ועל לא תעשה שבמקדש כלומר על
דרך שם
וגרם להם להתעכל
קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים
דרך ביאה וליכא למימר דאיצטריך
הוראת טומאת מקדש וקדשיו בין
(ב) ד"ה
מהרה. ואשמעינן רב
וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר
מידיעתו.
ז
הונא דכל קרובי עבודה
לומר דהכא טעון כיבוס בגדים
שהוא של עשה כגון שנטמא בעזרה
❖
עבודה גמורה היא וחייבין
3 ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה
כששהה בכדי אכילת פרס דסברא
דהיינו עשה דוישלחו ז) בין שהוא של
עליה: ירושלמי שיעור
תורה: זו היא מצות עשה שבמקדש שאין
הוא דאפי' נכנס דרך אחוריו כולו
לא תעשה כגון נטמא בחוץ דאיכא
שהייה עשר אמות היך
עבידא היה בארוכה
חייבין עליה וכו': היכא קאי דקאמר זו היא
אם שהה כשיעור שהייה דטעון
אזהרת אל המקדש לא תבא .
גליון הש"ס
עשרין ובקצרה עשר הילך
כיבוס בגדים דבכל ענין כתיב כ)(והבא
והתם ח) מפרש טעמא דאין חייבין משום
התם קאי חאין חייבין על עשה ועל לא תעשה
גמ' דרך ביאה אסרה
חמש אין יזיל בדא חמש
תורה.
אל הבית) והאוכל בבית יכבס בגדיו:
דאין מביאין פר בהוראה אלא על
ואין יזיל בדא ט"ו. א"ר
שבמקדש ואין מביאין אשם תלוי על עשה
ט
דרך ביאה אסרה תורה.
יוסי לעולם אינו חייב עד
העלם דבר ששגגתו חטאת קבועה
תוס' ד"ה אפי' וכו' פריך
ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבין על
שתהא ארוכה מרובה על
אע"ג דאמר בפ"ק דחולין
ליחיד אבל טומאת מקדש קרבן עולה
לעולא.
קצרה עשר כו': א"ר
עשה ועל לא תעשה שבנדה ומביאין אשם
ויורד הוא: ואין מביאין אשם תלוי.
הושעיא טהור שנכנס
דיציאה דרך אחוריו שמה
תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה וקאמר
לבית המנוגע דרך אחוריו
היחידים שבא לידם ספק כרת והצריכן
יציאה דקאמר כ"ג ביוה"כ יוכיח דכתיב
ד"ה ואין שוחטין וכו'
אפילו נכנס כולו חוץ
זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין
הכתוב אשם תלוי אין מביאין אותו
ביה יציאה ותנן יצא ובא לו דרך
וה"ה דאין אוכלין.
מחוטמו טהור. שנאמר
❖
עליה ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין
והבא אל הבית דרך ביאה
על ספק טומאת מקדש לפי שאינו בא
כניסתו היינו משום דדרך לצאת כן
אסרה תורה. אבל אם
אלא על ספק דבר ט) ששגג ודאי חטאת
כתלמיד הנפטר מרבו כדמפרש בפ'
עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה
נכנס כולו אפילו דרך
: ואין אוכלין
הוציאו לו
קבועה והתם יליף לה מקראי:
אחוריו נטמא דלא גרע
לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו
מוסף רש"י
מכלים דכתיב ולא יטמא
שם קדשי קדשים. אפילו יש נקב
שבנדה. להכי נקט נדה משום
הנאה לו כביאתו איתמר אביי אמר
בצינורא. (יומא
כל אשר בבית. תניא נמי
דמשכחת לה עשה דומיא דנטמא
לראות (א) שם דרך פתח עזרה דבעינן
יב.) חייב מיתה.
הכי בתוספתא תחלת סדר
משמיה דר' חייא בר רב י חייב שתים
❖
בעזרה באונס שהוא מוזהר לצאת
שיראה פתח עזרה בשעת אכילה
(שם)
טהרות גגין הללו [אין]
וכן אמר רבא אמר רב שמואל בר שבא
אוכלין שם קדשי קדשים.
כגון שהיה משמש עם הטהורה ואמרה
כדאמר בפ' איזהו מקומן ל):
ואין שוחטים שם קדשים קלים.
ואין שוחטין שם קדשים
אמר רב הונא חייב שתים חדא אכניסה
לו נטמאתי: מביאין אשם תלוי.
קלים. וטמא שנכנס דרך
רבינו חננאל (המשך)
וחדא אפרישה הוי בה רבה במאי אילימא
$ וה"ה דאין אוכלין דגגים
היחידים דאין אשם בצבור דנפש
גגין להיכל פטור שנאמר
ואל המקדש לא תבא.
ואמרה לו נטמאתי ופירש
כתיב ביה י): וקאמר. הכא במתניתין:
סמוך לוסתה ובמאן אילימא בתלמיד חכם
ועליות לא נתקדשו כדאמר בפרק
דרך ביאה אסרה תורה: זו
מיד חייב. שיציאתו הנייה
זהו מצות עשה. ששנויה התם: וחייב
כיצד צולין אלא נקט
בשלמא אכניסה ליחייב קסבר יכולני לבעול
היא מצות עשה שבנדה.
לו כביאתו. אתמר אביי
שתים. הפורש מן הנדה בקישוי:
שחיטה משום דאכילה בעזרה לא שייכא
ואקשינן תנא היכא קאי
אמר משמיה דחייא בר
אלא אפרישה אמאי ליחייב מזיד הוא
בקדשים קלים: וטמא שנכנס
דקתני זו היא. ופשטינן
רב חייב שתים אחת על
אילימא סמוך לוסתה. שאינו אנוס
ואי
התם קאי בהוריות פ"ב
הכניסה ואחת על
דרך גגין להיכל פטור. תימה אמאי
על כניסתו דהוי ליה לאסוקי אדעתיה
דקתני אין חייבין על עשה
הפרישה. וכן אמר רבא
ועל לא תעשה שבמקדש
כו'. ואקשינן במאי אי
שמא תראה בשעת תשמיש ומיהו מזיד לא הוי: כסבור יכולני
פטור תיפוק ליה דחייב משום גג דהיכל גופיה שהרי נתקדש
בסמוך לוסתה ובת"ח
כו'. אבל חייבין על עשה
לבעול. ולפרוש קודם שתראה: אי בתלמיד חכם. שיודע שהמשמש
כדמשמע בסוף פרק כיצד צולין גבי הא דאמר רב גגין ועליות
חדא הוא דמיחייב דהוה
ועל לא תעשה שבנדה.
עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי צריך להמתין עד שימות [האבר]:
לא נתקדשו ופריך מהא דתניא עליית בית קדשי קדשי' חמורה
וזו היא מצות עשה
ליה למפרש עונה סמוך
לוסתה כדאמור רבנן ולא
שבנדה שחייבין עליה.
מקדשי הקדשים ומשני רב יוסף שאני היכל כו' משמע שנתקדשו
ואי
(שימש) [שמע] מאי סבר
היה משמש עם טהורה
עליות ומסתבר דגגין ועליות דין אחד להם וצ"ל דאע"פ שנתקדשו עליות גג לא נתקדש דעלייה גופה לא ידעינן אלא מקרא דדוד והתם
יכול אני לבעול ובשגגה
לא כתיב אלא עליות וכן מוכח התם בהדיא דקאמר ת"ש וגגו קודש ולא משני מהיכל מותיב איניש כדפירש שם בקונטרס משום דבקרא לא
באת לידו. אבל אפרישה
כתיב גגין: אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה. ואע"ג דאמר בפרק בתרא דמכות דבעינן דומיא דע"ז דאמר רחמנא
לא מיחייב דהא תלמיד
לא תעביד ואי עביד מיחייב יצא פסח ומילה עשה דנדה לא תעביד הוא דלא תפרוש בהנאה מרובה: אי בת"ח. חדא הוא דמיחייב אע"פ
הוא וידע וכיון דידע דכל
דפריש מיד חייב מזיד
שהוא מזיד על הפרישה מכל מקום על הכניסה חשבינן ליה שב
מידיעה דאימא יצר אלבשיה כדאשכחן בכתובות בפרק נערה :
(ב)
הוא ולאו בר קרבן
אי