שבועות שתים
פרק
שלישי שבועות
כא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
קמ"ל
כדשני ליה. וא"ת א"כ בלא דיבור אחד נאמרו דרשינן
קמ"ל כדמשני ליה. לקמן: ואיבעית אימא. הא דקתני שוא
ושקר
יד א
א)
ב)
אחת הן לומר לך כשם שמביא קרבן על שבועת שקר כך
מביא
ליה מה' לא ינקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו וי"ל דהשתא
ג)
קרבן על שוא דאכלתי ולא אכלתי ור"ע היא דמחייב במתניתין
הדר ביה ממאי דאמר בדיבור אחד נאמרו ומיהו בירושלמי ובסיפרי
ד) ה)
לשעבר כלהבא: נשבע להחליף. לשנות את
האמת בשבועתו
מוכח בהדיא דבדיבור אחד
נאמרו דקאמר התם שוא ושקר בדיבור
טו ב
ו)
היינו לשעבר כגון אכלתי ולא אכל
אחד נאמרו וכן מחלליה מות יומת
ז)
לא אכלתי ואכל: אימא נשבע ומחליף.
וביום השבת כו' וללישנא דבסמוך
ח)
קמ"ל כדשני ליה ואיבעית אימא כשם
נשבע לעשות ואחר כך החליף את
דאכלתי ולא אכלתי שקר ויליף מלשוא
ט)
טז ג ד
שמביא קרבן על שקר כך מביא קרבן על שוא
י)
דברו ולא עשה או שלא לעשות ועשה:
לשוא ב' פעמים איצטריך שפיר הא
ור"ע היא דמחייב לשעבר כלהבא מיתיבי אי
ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר.
דבלאו אחד נאמר משום דאיכא
כ) ל)
יז ה
והכי משמע בשעת שבועה לא תהא
למיפרך אדרשא דלשוא כדפריך לקמן
מ)
זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע
❖
שקר דהיינו לשעבר: לא יחל להבא
ומאי שנא פירוש אפי' אוכל ולא אוכל
לאדם שבועת שקר נשבע להחליף אימא
הוא דאילו לשעבר כבר החל משנשבע:
נמי ומשני בפירוש ריבתה תורה כו'
❖
נשבע ומחליף כי אתא רבין א"ר ירמיה
לשנות את הידוע. על האיש שהוא
והיינו דבלאו אחד נאמרו כדפרישית
רבינו חננאל
א"ר אבהו א"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר
אשה: והא דרבי אבהו. הא דא"ר
בפ"ק ואיצטריך
ואזהרתיה 1 מלא תשבעו בשמי לשקר אוכל
איבעית אימא שוא ושקר
תורה אור השלם
ירמיה לעיל א"ר אבהו דאמר משמיה
נמי דרשא דלשוא לשוא משום דלא
אחד הוא כשם שמביא
ולא אוכל עובר בלא יחל דברו ואי זו היא
א
2
1. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי
דר' יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר לאו
נאמרו בדיבור אחד לענין שבועה
קרבן על שקר שנאמר או
נפש כי תשבע לבטא
שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם
לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם
בפירוש אמר ר' אבהו בהאי לישנא
אלא לענין עדות דבדברות הראשונות
ויקרא יט יב
בשפתים וגו' והביא את
אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ:
אמר רב פפא הא דרבי אבהו לאו בפירוש
אלא מכללא איתמר דשמעיה ר' ירמיה
כתיב לא תענה ברעך עד שקר
2. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר
אשמו לה' כך מביא על
לר' אבהו בחדא מילתא דאיירי בה
ובדברות האחרונות עד שוא אבל
שוא. ור' עקיבא הוא
איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רב אידי
לַיְיָ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה
דמחייב קרבן לשעבר
לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא
ר' יוחנן בשבועת שקר ואוקמה רבי
השתא דכתיב לשוא לשוא ילפינן שפיר
בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק א"ר
כלהבא: ומותבינן עליה
יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא
אבהו באכלתי ולא אכלתי מההוא
ממאי דבדיבור אחד נאמרו לענין
מִפִּיו יַעֲשֶׂה: ויקרא ל ג
וכי שקר להבא הוא
יוחנן ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי
3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם
והתניא בשבועת שוא
כללא א"ר ירמיה משום ר' אבהו א"ר
עדות דלא מרבינן אלא אכלתי ולא
כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו
חוץ
לשנות ובשבועת שקר
ב
יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא
אכלתי: מנשבע ומימר כו'.
יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר: ומאי
נשבע להחליף מכלל
יְנַקֶּה יְיָ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא
מעשה לוקין עליו ג ושאין בו מעשה אין
❖
כללא דאמר רב אידי כו'. ומסקנא
תימה והא ר' יוחנן אית ליה בהשוכר
אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:שמות כ ו
דתרוייהו לשעבר. ופריק
לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את
אימא נשבע ומחליף
את הפועלים גבי חסמה
סיפא דשמעתא וא"ר אבהו תהא
ד
להבא. ור' אבהו משמיה
חבירו בשם נשבע מנלן א"ר יוחנן משום
באכלתי ולא אכלתי: חוץ מנשבע
בקול והנהיגה בקול עקימת פיו הוי
דר' יוחנן אמר אכלתי ולא
מוסף רש"י
ומימר ומקלל את חבירו בשם. המיוחד.
מעשה וי"ל דשאני התם דבדיבור
רשב"י אמר קרא לא תשא את שם ה'
אכלתי שקר. ואזהרתיה
3
בשם.
מלא תשבעו בשמי
והא מילתא עיקרה בפ"ק דתמורה
עושה מעשה שהבהמה נמנעת מלאכול
אלהיך לשוא כי לא ינקה ב"ד של מעלה
(תמורה ג.) נשבע מנלן.
לשקר: אוכל ולא אוכל
והוי כמו מימר דא"ל רבי יוחנן לתנא
והתם מפורש טעמא דמימר ומקלל
(שם) אין מנקין
אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין
עובר בבל יחל דברו.
לא תיתני מימר דבדיבור קעביד
והכא נשבע לחודיה מפרש משום
אותו.
ואיזו היא שבועת שוא
אותו ומנקין אותו א"ל רב פפא לאביי
(שם ג:)
נשבע לשנות את הידוע
וא"ת
מעשה בריש תמורה
גררא דמכללא איתמר דר' אבהו:
(לעיל
לאדם. והא דאמר ר'
דלמא הכי קאמר רחמנא לא ינקה כלל
אי כתיב כי לא ינקה כדקאמרינן:
והא בפ' ד' מיתות
ג:) אשכחן שבועת
אבהו לאו בפירוש
אי כתיב כי לא ינקה כדקאמרת השתא
שוא.
והוי בה גרסינן: ה"ד. דאיצטריך
גבי הא דמשני לר' יוחנן דעקימת
שמיעא ליה מיניה דר'
יוחנן אלא מכללא שמיע
דכתיב כי לא ינקה ה' ה' הוא דאינו מנקה
למילף מלשוא לשוא: התראת ספק.
שפתיו דמגדף לא הוי מעשה משום
ליה הכי דשמע לר' יוחנן
אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו
ספק אם יעבור על התראה אם לאו
דישנו בקול ופריך עליה מחסמה בקול
(שם)
דאמר כל לאו שבתורה
לאו שיש בו מעשה לוקין
והנהיגה בקול דאמר ר' יוחנן דעקימת
שיכול לומר עדיין יש שהות ביום ואין
אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנלן
עליו. שאין בו מעשה אין
שפתיו הוי מעשה ומאי קושיא התם
המתרה יכול לכוין שיעבור היום בתוך
ר' יוחנן דידיה אמר לשוא לשוא שתי פעמים
לוקין עליו חוץ מן
כדי דבור של התראה: וא"ר אבהו
משום דבדיבור קעביד מעשה וי"ל
הנשבע והמימר והמקלל
אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין
(לעיל
את חבירו בשם שאע"פ
תהא. הך שבועת שקר דא"ר יוחנן
דהתם משום עדים זוממין פריך דלא
לשבועת שקר והוי בה ר' אבהו האי שבועת
ג:) שבועת שקר.
שאין בהן מעשה לוקין
דאיתרבאי מלשוא לשוא באכלתי ולא
חשיב להו מעשה אע"ג דמתחייב
עליהן. ומפורש בתחלת
שקר ה"ד אילימא שבועה שלא אוכל ואכל
אכלתי: ומאי שנא. הך מאוכל ולא
הנידון על ידם ושם מפורש יותר:
(לעיל ג:)
מסכת תמורה כי המימר
חוץ מנשבע ומימר וכו'. וא"ת
לאו שיש בו מעשה הוא ואלא דאמר שבועה
דבורו עושה מעשה הוא.
אכל הא בכולהו לאו שאין בו מעשה
מנלן. (תמורה
דהא הקדישו ונאסר לכל:
שאוכל ולא אכל האי מי לוקה והא איתמר
נינהו: בפירוש ריבתה תורה כו'.
וליחשוב נמי עדים זוממים
לאו שיש בו מעשה
מקלל את חבירו בשם
ג:)
מדאפקיה בלשון שוא: מה שוא לשעבר.
ומוציא ש"ר ואע"ג דעדים זוממים
הוא.
שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא
שנאמר אם לא תשמור
לעשות וגו' עד ליראה את
קרינהו רחמנא מעשה בריש ב"ק
נשבע לשנות את הידוע לאדם אף
אכלה רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו אינו
שאוכל ולא אכל.
השם הנכבד והנורא
(שם)
שקר דלשעבר איתרבאי למלקות ולא
ומוציא שם רע נמי קאמר
(שם)
לוקה ר' יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוה
והפלא ה'. והפלא זו
האי מי לוקה.
לשקר דלהבא ומההוא כללא א"ר
רבי יהודה גופיה בכתובות בפרק
מכות כלומר לא נתיירא
לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה
(שם) דאמרי תרוייהו
אלא קילל חבירו והזכיר
ירמיה משום ר' אבהו אכלתי ולא
נערה
דאינו חייב עד שישכור
אינו לוקה.
השם הנכבד והנורא
אין לוקין עליו ור"ל אמר אינו לוקה משום
אכלתי שקר: שבועה שלא אוכלנה.
עדים מ"מ חשיבי אין בהן מעשה דהא
(פסחים
ילקה: שבועה מנא לן
דהוה התראת ספק והתראת ספק לא שמה
סג:)
בפ"ק דמכות יליף מיניה
לקמן מפרש בפירקין למה לי למינקט
דלקי. אמר ר' יוחנן מלא
כ)
(מכות
ינקה דברים פשוטין הן:
התראה וא"ר אבהו ה תהא באכלתי ולא
תלת שבועות: אינו חייב אלא אחת.
ר' יהודה בעלמא דלאו שאין בו מעשה
טו: וכעי"ז לעיל ג:)
ודייק ר' יוחנן מדכתיב
אכלתי ומאי שנא אמר רבא בפירוש
דאין שבועה חלה על שבועה דכיון
לוקין עליו וי"ל כיון דכתיב בהו מלקות
תרי זמני לשוא בהאי קרא
דלא תשא אחד לשבועת
דנשבע שבועה ראשונה הוה לה
בהדיא לא חש למיתנינהו א"נ אין
ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא
שוא ואחד לשבועת שקר
שבועה שניה לקיים את המצוה ותנן
למדין מן הכללות אפי' במקום
מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר
דלקי וקשיא ליה לר'
במתניתין ל) דפטור: לאלמעוטימקרבן.
שנאמר בהן חוץ מ) והא לא תקשי
(מכות
אבהו האי שבועת שקר
איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו שבועה
טו:) משום דהוה לאו
דלית ביה מעשה ולקי
וזו היא אשגגתה קאי: זו היא דעל
דהכא קאמר רבי יהודה דלאו שאין
שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה
שאין בו מעשה.
דמרבי ליה לר' יוחנן
שגגתה קרבן. אבל שבועה לשעבר
בו מעשה אין לוקין עליו והתם קאמר
מהאי קרא. היכי דמי אי
שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב
ליתא בקרבן ור' ישמעאל היא דאמר
דלוקין דהכא משמיה דרבי יוסי
נימא דנשבע שלא יאכל
קאמר לה: אמר קרא כי לא
אלא אחת זו היא שבועת בטוי שחייבין
(שם טז.)
ואכל הרי עשה מעשה
במתני' אינו חייב אלא על העתיד:
דהוה התראת ספק.
אלא בשנשבע שיאכל
אימא על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה
ינקה כו'. וא"ת אמאי לא נפקא לן
ולא אכל האי בין ר' יוחנן
בריש אלו הן הלוקין דלאו
ויורד זו היא למעוטי מאי לאו למעוטי
ובין ריש לקיש לא לקי:
אלא אמר ר' אבהו לא
שאין בו מעשה אין לוקין עליו
אכלתי ולא אכלתי דלא לקי לא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן זו
משכחת לה אלא בנשבע
מדאיצטריך קרא בנשבע ובמקלל
(פסחים סג:)
שאכלתי ולא אכל או
היא דעל שגגתה קרבן עולה ויורד
אבל אכלתי ולא אכלתי לא ור'
חבירו בשם כדאמר בריש תמורה
בנשבע שלא אכלתי ואכל
ישמעאל היא דאמר אינו חייב אלא על העתיד לבא
אבל מילקא לקי
דלקי. הנה מהאי כללא
ויש לומר
דדלמא לא הוה
שמיעא ליה לר' אבהו:
אימא
דרשינן להכי הני קראי:
ואקשינן עליה מכדי האי
לית ביה מעשה והאי לית
ומה
ביה מעשה ומאי שנא
(תמורה ג:) תהא באכלתי ולא אכלתי.
באוכל ולא אכל פטור לר' יוחנן. ובאכלתי ולא אכלתי מחייב ליה מלקות. ופריק רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר
(שם) ומאי שנא.
דומיא דשבועת שוא דבלוחות הראשונים כתיב לא תענה ברעך עד שקר. ובלוחות האחרונים כתיב עד שוא. ללמדך דשוא
(שם) שבועת שקר
ושקר אחד הוא. מה שוא לשעבר הוא אף שקר נמי לשעבר הוא: איני דאכלתי ולא אכלתי חייב מלקות והתנן בפרקין
דומה לשוא. (שם)
שבועה שלא אוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכל ואכלה אינו חייב אלא אחת. וזו היא שבועת בטוי
שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה כו'. מאי לאו זו היא דלקי ולמעוטי אכלתי ולא אכלתי ממלקות. ופרקינן
(לעיל ג:) מה שוא לשעבר.
(שם) אף שקר נמי לשעבר. (תמורה ג:) שבועה שלא אוכל ככר זו כו'.
אינו חייב אלא אחת. (שם ולקמן כז:)
(לעיל ד. וצ"ל מקרבן שבועה) זו היא שבועת בטוי.
(תמורה ג:) למעוטי מאי. לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי.
(שם) אבל אכלתי ולא אכלתי לא. (שם) אלא על העתיד לבא. (לעיל ג.)