כא:
שבועות שתים פרק שלישי שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ומה
ראית מסתברא כו'. פי' בקונט' דלמא דאתא נמי למעוטי אכלתי
אימא סיפא. דקתני בתר דהך איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות
יח א
א)
ב)
ולא אכלתי ואין ומה ראית שבגמרא כן אלא ונימא איפכא ונראה
את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב כו' זו היא
יט ב
ג)
שבועת שוא שחייבין כו': לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי. דלא
לפרש ומה ראית פירוש דטפי הוה לן לאוקמה כולה כר' ישמעאל ותיהוי
דרשינן לשוא באם אינו ענין: ור"ע היא דמחייב. קרבן על שעבר
רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי ולא אכלתי ורישא למעוטי
ד)
ה)
מקרבן וסיפא ממלקות א"נ סיפא
ומיהו בשבועת שוא מודה דלית בה
כ ג
למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות ורישא
קרבן אף ע"ג דדריש ריבויי ומיעוטי
אימא סיפא זו היא שבועת שוא שחייבין על
❖
למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן ואתי
ואתרבאי שבועת ביטוי לשעבר אהני
זדונה מכות ועל שגגתה פטור זו היא למעוטי
כולה כר' ישמעאל ולאו אדרבי יוחנן
מיעוטא לשבועת שוא שהוא ניכר דבר
מאי מאי לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי
מוסף רש"י
שאי אפשר כדאמרינן לקמן
קפריך וזה הפירוש נראה יותר דמסברא
דלא לקי לא זו היא דעל שגגתה פטור מקרבן
אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי
ומאי מיעט מיעט מצוה דהויא שבועת
ורישא לאו למעוטי
אבל אכלתי ולא אכלתי על שגגתה חייב
אכלתי ולא אכלתי.
ממלקות כדי להקשות לר' יוחנן ומשני
שוא דבמתני' קאי ותני נשבע לבטל
קרבן ור"ע היא דמחייב לשעבר כלהבא הא
את המצוה בשבועת שוא: אלא
מסתברא כו' והוא הדין דה"מ לשנויי
אמרת רישא ר' ישמעאל היא רישא רבי
למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות.
דניחא ליה לאוקומה כר"ע דכולהו
(תמורה ג:) ומאי שנא.
היכן
מצינו
ישמעאל וסיפא רבי עקיבא כולה ר"ע ורישא
סתמי כוותיה ט): י)
והכי קאמר זו היא לא אוכל ואכל
באוכל כל שהוא כו'. ואע"ג דבמפרש
דחייבין על זדונה מכות דהוה ליה
לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן אלא
(שם)
כל שהוא חייב כדאמר בגמרא סתמא
לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא
למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות אבל קרבן
מסתברא.
אכל לא לקי: ומאי שנא. כלומר
דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה:
מיחייב ומאי שנא מסתברא קאי בלהבא
קאי
היכן
כ) מצינו במדבר ומביא קרבן
היכי משמע ממתניתין דלמעוטי אוכל
בלהבא.
ממעט להבא קאי בלהבא ממעט לשעבר:
ו) ז)
ממעט
כו'. הלכך כיון דחמיר דעתו
ולא אכל (א) דלמא למעוטי נמי אכלתי
אכל שהוא: כרבי שמעון סבירא
ח)
שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב כו':
להבא.
ולא אכלתי ותיקשי לך: ממעט
ט)
קאי בלהבא
איבעיא להו ר"ע בכל התורה כולה כר"ש
ליה. ר' יוחנן דאית ליה בפרק בתרא
לשעבר. בתמיה: איבעיא להו ר'
י)
ממעט לשעבר.
כ)
ס"ל דמחייב במשהו דתניא ר"ש אומר כל
עקיבא. דאמר במתניתין סתם אכילה
דיומא דחצי שיעור אסור
ח)
ל)
(שם) כל שהוא למכות.
דשבועה בכל שהוא: בכל התורה.
מן התורה אתי שפיר כרבנן דבחצי
שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן
❖
שיעור ליכא מלקות אלא איסור
בכל שאר איסורין נמי כר"ש סבירא
(מעילה יח.) ויש בה כדי
ובדין הוא דבעי איפלוגי בעלמא והאי דקא
לצרף כזית.
בעלמא ובסוף פרק גיד הנשה
ליה דאמר סתם אכילה שבכל התורה
מיפלגי הכא להודיעך כוחן דרבנן דאף ע"ג
(נזיר
הגהות הב"ח
כל שהוא: דתניא ר"ש אומר כל שהוא.
מוכח בהדיא דכרבנן סבירא
לד:) ואכל נבלות כו'
דאיכא למימר הואיל ומפרש חייב סתם
בכל האיסורין: למכות. בהתראה:
ליה ובפרק אלו עוברין
(א) רש"י
חייב.
נמי חייב קא משמע לן דפטרי או דלמא
ולא אמרו בכזית. הלכה למשה מסיני
קאמר רבי יוחנן דבכל התורה אין
(לקמן כב:) ור' שמעון
בעלמא כרבנן סבירא ליה והכא היינו
היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי
אלא לענין קרבן דשגגת כרת הלכך
פוטר.
טעמא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב
נזיר ואי כל שהוא למכות למה לי
הכא אפי' לקרבן דקרבן שבועה על
(יומא עג:) מושבע מהר
ולא
סיני הוא.
אמרו כזית אלא
ת"ש דאמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל
צירוף ל):
חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל
(שם)
לענין קרבן. ודוקא בשאר איסור
שהוא היא הרי אסר עצמו בשבועתו
כל שהוא חייב שזה חייב ואם איתא
(ב) שם
בכולל דברים המותרין
❖
כו'.
אהדר
בכל שהוא וכשאכל כל שהוא החליף
בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת
לימא להו אנא בכל התורה כולה כר"ש
את שבועתו: ובדין הוא דליפלגו
וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל
סבירא לי לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי
בעלמא. בשאר איסורין ולמלקות
בשבועת בטוי דאין בו כרת אלא
רבינו חננאל
בכל התורה כולה כר"ש סבירא לי לדידכו
בפלוגתיה דר"ש ורבנן: והאי דאיפלגו
לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין
אודו לי מיהא הואיל ומפרש חייב סתם נמי
מתני' כולה ר' עקיבא
הכא להודיעך כוחן דרבנן דאף ע"ג
אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא:
(שם) אי אתה
היא דמחייב לשעבר
ואי ס"ד כרבי שמעון סבירא ליה
חייב ואמרו ליה רבנן לא תא שמע ר"ע
דאיכא למימר הואיל ואם פירש.
מוצא.
כלהבא וזו היא דרישא
אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי
למעוטי הנשבע (שלא
למה לי צירוף. תימה דלמא שאני
שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל
א
אוכל ואכל) [שאוכל ולא
הכא דגלי קרא כדדרשינן באלו עוברין
כל שהוא חייב שהרי החליף שבועתו:
לצרף כזית חייב ואי סלקא דעתך בעלמא
אכל] ממלקות. וסיפא
סתם נמי חייב. שיש לומר שהנשבע
ובפ' ג' מינים
דקתני זו היא שבועת
כר"ש סבירא ליה למה לי לצרף ועוד תנן
שוא שחייבין על זדונה
ממשרת וכל משרת וי"ל דאי
אין דעתו על אכילה של תורה אלא
שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות
(שם) אלא אי במפרש.
מכות ועל שגגתה פטור.
סבירא ליה
כר"ש הוה מוקי ליה
אחר לשון בני אדם ובכל שהוא נתכוין
זו היא דלא מייתי
שקצים ורמשים חייב ור' שמעון פוטר
לאסור את עצמו: קמ"ל דפטרי.
לקרא
למילתא אחריתי:
ואליבא דרבנן.
על שגגתה אלא הוא
והרי והוינן בה אמאי חייב מושבע מהר סיני
פטור. אבל הנשבע אכלתי
דקסברי אין דעתו אלא על שיעור
ולא אכלתי בשגגה חייב
הוא רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי
אכילה: או דלמא. סתם נמי חייב
אי בסתם.
קרבן: ומה ראית מסתברא
תרוייהו בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין ור"ל אמר אי
דסתם נמי כמפרש דמי שדעתו היתה
קאי בלהבא כו'. פי' רישא
קאי בלהבא דקתני שלא
על כל שהוא: ואם איתא. דכר"ש
אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם ואליבא
אוכלנה כו' דהוא להבא
סבירא ליה: אודו לי מיהת כו'. דהכי
דר' עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא ואי ס"ד בעלמא כר' שמעון
ממעט שבועה שאוכל
ואליבא דר' עקיבא.
(ב) הדר להו שזה מדבר ומביא קרבן
ולא אכל דהוא להבא.
סבירא ליה כל שהוא נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא לאו שמע
סיפא דקתני אם לא
וכיון דקרבן על חילוף דיבורו חייב
מינה בעלמא כרבנן סבירא ליה שמע מינה: אמרו לו לרבי עקיבא היכן
ראיתי גמל פורח באויר
שאף זה החליף דיבורו שהנשבע דעתו
כו' דהוא לשעבר ממעט
מצינו כו': ולא והרי נמלה בריה שאני והרי הקדש הא בעינן שוה
ב
ג
אכלתי ולא אכלתי דהוא
על כל שהוא והרי סתם שלו כמפרש:
לשעבר: מתני' שבועה
פרוטה והרי מפרש מפרש נמי כבריה דמי והרי עפר אלא
ויש בו כדי לצרף כזית. בין פת ויין:
שלא אוכל ואכל כל
תיפשוט
חייב. דהיתר מצטרף לאיסור באיסורי
שהוא חייב דברי ר'
עקיבא כר' שמעון
נזיר דילפינן לה ממשרת וכל משרת במסכת פסחים : חייב. קרבן שבועה: ור"ש פוטר. שהרי מושבע ועומד מהר סיני
סבירא ליה דתני ר'
על הנבילות ואין שבועה חלה על מצוה כדלקמן : בכולל דברים המותרין כו'. כלומר אם היה נשבע על הנבילות לבדן לא היתה
(שם עד.)
שמעון כל שהוא למכות
שבועה חלה אבל זה שאמר לא אוכל סתם כלל דברים המותרין והאסורין יחד ומיגו דחיילא שבועה על המותרין חיילא נמי אדברים
לא אמרו כזית אלא
לקרבן כלומר האוכל מכל
אסורין באיסור שבועה ור"ש לית ליה איסור חל על איסור אפי' ע"י כולל: וריש לקיש אמר. טעמא דרבנן לאו משום כולל הוא
איסורין שבתורה כגון
דלא אמרינן כולל באיסורי שבועה כדמפרש ריש לקיש טעמא לקמן : אי אתה מוצא. שיתחייב אלא בחצי שיעור שאינו מושבע עליו
חלב ודם וכיוצא בהן
מהר סיני ומשום שבועה מיחייב או במפרש שלא אוכל חצי שיעור ואליבא דרבנן דמתניתין דאמרי דסתם אין דעתו לכל
אפילו אם אכל כל שהוא
לוקה אבל קרבן אינו
שהוא ובמפרש מודו: אי בסתם. מצית מוקמת לה אליבא דר"ע דאמר אדם הנשבע לא אוכל סתם דעתו לאסור עצמו בכל
חייב עד שיאכל כזית.
שהוא: והרי נמלה. וכן כל בריה קטנה דלדברי הכל חייב מלקות דתנן במס' מכות אמר ר"ש אי אתם מודים באוכל
ואתינן למפשטא מהא
נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה: והרי הקדש. שהוא מתחייב מעילה בשוה פרוטה ואפי' בפחות מכזית: ומשני הא
דתני אמרו לר' עקיבא
היכן מצינו באוכל כל
בעינן שוה פרוטה. שזה שיעורו: והרי מפרש. שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב: מפרש נמי כבריה דמי.
שהוא חייב כו' ודחינן
מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשבה דאסריה עליה: והרי
ר' עקיבא לדבריהן דרבנן
עפר. האומר שבועה שלא אוכל עפר דקס"ד דכיון דלאו בר אכילה לא שייך ביה שיעור אכילה וחייב בכל שהוא:
קאמר להו לדידי בעלמא
כר' שמעון סבירא לי.
תיפשוט אלא לדידכו אודו לי
מיהא הכא הואיל ומפרש בכל שהוא חייב סתמא נמי חייב בכל שהוא. ואמרו ליה רבנן לא. ופשטנא מדתני ר' עקיבא נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב. פי' אם יש יין בלוע בפת
שאכל שיעור כזית חייב. ש"מ מדבעי צירוף כזית לית ליה לר' עקיבא כל שהוא חייב. ותוב מדקתני שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כו' ואסיקנא אלא לאו ש"מ ר' עקיבא בעלמא כרבנן סבירא ליה
דלא מחייב ליה אפילו מלקות אלא בכזית ש"מ: פיסקא אמרו לו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב. ואקשינן ולא. והרי אוכל נמלה דלוקה משום שרץ השורץ. ודחינן בריה
שאני כלומר נמלה בריה שלמה היא. והרי הנהנה מן ההקדש דאפילו בפחות מכזית חייב. ודחינן בהקדש בעינן שוה פרוטה דחיובו משום הנאה היא. והרי מפרש כלומר הנשבע בפירוש לוכל פחות מכזית
שחייב: ודחי' מפרש נמי
כי בריה דמי דבריה מ"ט דהיא חשובה האי נמי אע"ג דהוא פחות מכשיעור כיון דפריש אחשביה. והרי עפר דבכל שהוא. א"ת עד דאיכא כזית שאין אכילה בפחות מכזית