כב:
שבועות שתים פרק שלישי שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וחכמים
אומרים בין הוא בין חבירו לא מעל כו'. משמע
ואכל עפר פטור. דלאו בר אכילה היא: ע"י תערובת. עם
כח א ב ג
א) ב)
ג)
דכ"ע מודו בקונמות דאין להן פדיון דאפי' רבי הענבים: דעתו אמשהו. את"ל עפר במשהו: נזיר שאמר שבועה
ד)
שלא אוכל חרצן בכמה. אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית
מאיר דאמר יש מעילה בקונמות מודה דאין לו פדיון והקשה
ה)
נזיר מאי מי אמרינן כיון
דכזית אסור עליה ויודע הוא שאין
הר' יצחק בן רבינו מאיר דבריש האשה רבה אמר
ו)
כט ד
ז)
שבועה חלה עליו: כי אשתבע
אי קסבר יש מעילה בקונמות משום
וחכמים אומרים בין הוא ובין חבירו לא מעל
ל ה
ח)
אהיתירא אשתבע. על פחות מכזית
דבידו לפדותו הוא ותירץ ר"ת
ט) י)
לפי שאין מעילה בקונמות איפוך אחד זה
❖
שלא היה מושבע עליו מסיני:
דקונמות דאסר אכ"ע יש להן
לא ו
לב ז
ואחד זה לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות
דעתיה אכזית. ואין כאן שבועה:
פדיון לר"מ כיון דדמיא להקדש תדע
לג ח
דברי רבי מאיר וחכמים אומרים הוא מעל
אי אתה מוצא. שיתחייב אא"כ
מדנקט ככר זו עלי הקדש וא"ת
לד ט
תורה אור השלם
לה י
נאסר בשבועתו בחצי שיעור שאינו
וניפלוג בקונם גופיה וי"ל דאה"נ
וחבירו לא מעל אי הכי רבי מאיר אומר
לו כ
1. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ
מושבע עליו מסיני והיכי משכחת לה
ובקונם גופיה מפליג ורישא נמי
קונמות כשבועות אלא קונמות אצטרופי
אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר
אי במפרש ואליבא דרבנן אי בסתם
איירי בקונם וככר זו הקדש היינו
הוא דלא מצטרפי הא מעילה אית בהו
יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם
לר' עקיבא: והא נבילה. דכי חרצן
כהקדש דהא לר"מ לא שני ליה בין
מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ
והאמר ר' מאיר אין מעילה בקונמות כלל
לז ל
וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ
לנזיר דמיא וקאמר ריש לקיש דאי
קרבן לכקרבן בין אימרא לכאימרא
לח מ
לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי אין מעילה
וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד
❖
אתה מוצא אליבא דרבנן אלא
כדאיתא בספ"ק דנדרים
לט נ
לְיִרְאָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל
בקונמות כלל לדידכו אודו לי מיהת דקונמות
❖
במפרש ולא אמרי' אפילו בסתם
ה"ה בין הקדש לכהקדש כיון דדעתיה
הַיָּמִים: דברים יד כג
כשבועות ורבנן שבועות איכא דרב פנחס
נמי דעתיה אמשהו דכי אשתבע
אקונם א"נ איירי בפירש בהדיא
קונמות ליכא דרב פנחס אמר רבא שבועה
אהיתירא אשתבע: דכעפר דמיא. דלא
כהקדש ואיידי דנקט בסיפא ככר
א
רבינו חננאל
חזיא לאכילה לישראל: נבילה בת
זו עלי הקדש דלא איצטריך לפרש
שלא אוכל ואכל עפר פטור בעי
מוסף רש"י
וחכמים אומרים אחד זה
אכילה היא. ושייך בה שיעורא:
כהקדש כיון
דאמר עלי תנא נמי
רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון
בין הוא ובין חבירו לא
ואחד זה לא מעל שאין
דרביע עליה. דרבוץ עליה אריא
רישא ככר זו הקדש וחכמים דאמרי
מעל.
מעילה בקונמות. ופרקינן
דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית או דלמא
אזהרת המקום: מתני' שבועה
איפוך ואימא ר' מאיר
בין הוא בין חבירו לא מעל פליגי
כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא בכל
אומר אחד זה ואחד זה
שלא אוכל ואכל ושתה. אע"ג דשתיה
נמי ארישא
וברוב ספרים גרס
לא מעל כו': אמר רבא
שהוא ב תיקו: בעי רבא שבועה שלא אוכל
בר"פ אין בין המודר בין
בכלל שבועה של אכילה כדאמר
שבועה שלא אוכל ואכל
חרצן בכמה כיון דמתאכיל על ידי
(נדרים לה.) שבועה
עפר פטור: בעי (רבה)
בגמרא אינו חייב אלא אחת דהוה
כך ובין כך לא מעל ואית ספרים
שלא אוכל ואכל
[רבא] שבועה שלא אוכל
תערובת דעתיה אכזית או דלמא כיון דלא
ליה כאכל ואכל בהעלם אחד: שלא
דגרסי אחד זה ואחד זה לא מעל
נבילות כו'.
עפר בכמה כו'. ותוב הוי
אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי
וגרסי נמי התם ברישא קונם ככר
בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו
בעי שבועה שלא אוכל
זו הקדש: נזיר שאמר שבועה
חרצן בכמה ועלו תרוייהו
שבועות. ובגמרא פריך הויא לה
תיקו בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה
ג
בתיקו: בעי רב אשי נזיר
שלא אוכל חרצן. איידי דקאי בחרצן
שבועה על שבועה: שבועה שלא
שלא אוכל חרצן בכמה דכיון דכזית
שאמר שבועה שלא אוכל
אוכל פת חטין פת שעורין כו'.
נקט חרצן וה"ה דמצי למיבעי בחלב
חרצן בכמה. כיון דכזית
איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע
מושבע מהר סיני הוא
דכיון דפריש אדעתא דמיחל שבועה
ונבילה בכל אדם אבל אין לפרש
דכתיב מחרצנים ועד זג
אהתירא קא משתבע ודעתיה אמשהו או
אכל חדא וחדא באנפי נפשיה קאמר.
דנקט חרצן משום דאית בה תרתי
דעתיה אמשהו. או דלמא
דלמא כיון דאמר שלא אוכל דעתיה
שמושבע ועומד ולא אכלי ליה
ובגמרא פריך דלמא האי דפריש
כיון דאדכר אכילה דעתיה
אכזית: ת"ש שבועה שלא
אכזית תא שמע שבועה שלא אוכל
בעיניה ואיכא למימר טפי דדעתיה
להו אדעתא למיפטר ממינא אחרינא
אוכל ואכל נבלות וטרפות
ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים
אכל שהוא דהא מנבילה וטריפה פשיט
דאי אמר שלא אוכל סתם הוה
שקצים ורמשים חייב
ליה: אהתירא קמשתבע.
בשבועתו. והוינן בה
נאסר בכל המינים ולעולם חד
חייב ור' שמעון פוטר והוינן בה אמאי
אמאי חייב מושבע מהר
שבועה היא: ואכל נבילות כו' חייב.
אפילו לרבי יוחנן דאמר
חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא רב
סיני הוא ואין שבועה
חצי שיעור אסור מן התורה אתיא
דראוין הן לאכילה ואריא הוא
חלה על שבועה. ואוקמה
ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים
ריש לקיש במפרש חצי
דרביע עלייהו: ור"ש פוטר. דמושבע
בעיא דרב אשי דמסתמא כר' יוחנן
המותרין עם דברים האסורין וריש לקיש
שיעור כלומר נשבע שלא
ועומד הוא עליהן: אשתו אסורה.
סבירא ליה דקיימא לן כוותיה והיינו
יאכל נבלה חצי שיעור
אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי
טעמא דכיון דליכא אלא איסורא
שהרי אכל אוכלין. ואפי' לר"ש דפטר
שחייב לרבנן וכ"ש לר"ע
שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם ואליבא
והא נבלה דמושבע עליה
בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד
בקמייתא טעמא לאו משום דלאו בני
מהר סיני הוא. וטעמא
דרבי עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל
א"נ לרבי יוחנן נפרש אהיתירא
אכילה אלא לפי שאין שבועה חלה
דפריש חצי זית דהוא
על דבר מצוה כדלקמן : גמ'
קמשתבע כגון ליהנות שלא כדרך
שהוא והא נבילה דמושבע ועומד מהר
פחות מכשיעור הא לא
פריש דעתיה אכזית. ש"מ
הנאתו דקיימא לן
ודלמא
סיני הוא דכי חרצן לגבי נזיר דמיא וטעמא
לא מיחייב נזיר שנשבע
כל איסורים שבתורה אין לוקין
דפריש הא לא פריש ד דעתיה אכזית שמע מינה אלא תפשוט דבעי רבא
בחרצן אלא בכזית ש"מ.
עליהן אלא כדרך הנאתן ואפילו
אי הכי תפשוט הא דבעי
שבועה שלא אוכל עפר בכמה תפשוט דעד דאיכא כזית דהא נבילה
רבא עפר בכמה תפשוט
איסור בעלמא ליכא מדאורייתא
עד דאיכא כזית דהא
כעפר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית לא עפר לאו
תא
אלא מדרבנן: ונטעום מידי
נבלה כמו עפר הוא.
בר אכילה הוא כלל נבילה בת אכילה ואריא הוא דרביע עילווה:
ואזלי ואכלי ושתו. ואי שתיה לאו
וטעמא דפריש חצי זית
מתני' ה שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת ו שבועה
הא לא פריש הא אמרת
בכלל אכילה הוא היה להן להזכיר
דעתיה אכזית. ודחי לא
שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים שבועה שלא אוכל
גם השתיה ולפי הספרים דל"ג אלא
ז
דמי לנבלה דנבלה בת
אכילה היא. ואריא הוא
אזלי ושתו ניחא טפי וא"ת מה ענין
ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת ח שבועה
דרביע עליה כלומר ארי
טעימה אצל
אכילה ויש לומר שמא
שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת
רובץ עליה ואין כח לאדם
בלשונם הוו
קרו לאכילה טעימה:
לאכול ממנה. אבל עפר
ואחת ט שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת
איבעית אימא קרא כו'.
לאו בר אכילה הוא כלל:
שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת
מתני' שבועה שלא אוכל
י
בספ"ק דקדושין
ואכל ושתה אינו חייב
כ שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין
גבי כל
שישנו בהשחתה אמר
אלא אחת כו'. א"ר חייא
שאינן ראוין לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות
בר אבין אמר שמואל
הכי וכן בכמה מקומות ותימה כיון
שבועה שלא אוכל ושתה
שקצים ורמשים חייב ור' שמעון פוטר אמר קונם אשתי נהנית לי אם
דאיכא סברא ל"ל קרא דהכי פריך
ל
מ
חייב. איבעי תימא סברא
בפ"ב דכתובות גבי הא
אכלתי היום והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה:
כו' איבעי תימא קרא
גמ' אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב
דכתיב ואכלת לפני ה'
דאמר רב הונא מנין להפה שאסר
אלהיך מעשר דגנך וגו'
הוא הפה שהתיר למה לי קרא
איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא איבעית אימא סברא דאמר
סברא הוא הוא אסרה הוא שרי
ליה אינש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלי ושתו ואיבעית אימא קרא נשתיה
לה ויש לחלק דיש דברים שאין
בכלל אכילה דאמר ריש לקיש מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה שנאמר
הסברא פשוטה כל כך וצריך
1ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירושך
הפסוק
להשמיענו הסברא:
ותירוש
והא