שבועות שתים פרק
שלישי שבועות
כה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
כי קתני מידי דחייל אמידי דבר מששא כו'. תימה דבסוף
בחטאת קאמר. הא
דאמרי' דבר שזדונו לאו לא קתני בחטאת
מו א
א) ב)
ג)
הוא דאמר ושבועת ביטוי חטאת היא: דלית ביה מששא. שאישן
מכות דקאמר וליחשב נמי כגון דאמר שבועה
ושלא אישן שהשינה אין בה מששא: שאזרוק צרור לים לא גרסי'
שלא אחרוש ביו"ט ודחיק למימר האי תנא לית ליה איסור כולל
ד)
מתני'
אחד דברים של אחרים. כדמפרש שאתן לפלוני
ולישני כי הכא דלא קתני מידי דחייל אמידי דלאו בר מששא וי"ל
הכא:
מז ב
ה)
ו)
כו': שאין בהן ממש. תרי גווני
דעדיפא מיניה משני התם:
חומר בנדרים שהנדרים חלים על
משמע שאין בהן ממש כגון שינה
בחטאת קאמרינן רבינא אמר כי קתני מידי
ז)
דבר מצוה כדבר הרשות.
ומשמע שאין בהן הנייה כגון שאזרוק
מח ג
ח)
דחייל אמידי דבר אכילה הוא שבועה
צרור לים: א"כ. דדייקת להרע או
בפ"ב דנדרים נפקא לן
דחיילא אמידי דלאו בר אכילה הוא לא
❖
להיטיב אין לי כו': מריבוי הכתוב.
מדכתיב לה' ובריש מסכת נזיר
קתני והרי הקדש דחייל נמי אעצים ואבנים
לכל אשר יבטא גמ'
מט ד
: הנדרים
דרשינן מיין ושכר יזיר
אלא כי קתני (מידי) דחייל אמידי דאית
חלים על דבר מצוה. קונם סוכה
לאסור יין מצוה כיין הרשות ותימה
תורה אור השלם
בה מששא שבועה דחיילא אמידי דלית
שאני עושה לולב שאני נוטל אסור
תרי קראי למה לי הא איתקוש
נ ה
1. אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע
ביה מששא כגון שאישן ושלא אישן
ובנדרים מפרש טעמא בפרק ואלו
נדרים ונזירות אהדדי בריש מסכת
לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע
לא קתני: מתני' אחד דברים של עצמו
אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר
מותרין : מה שאין כן
נדרים וי"ל צריכי דנזירות
א
נא ו
יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה
בשבועות. כדתנן במתני' ויליף לה
אוסר כל יין עליו הלכך חייל איין
ואחד דברים של אחרים ואחד דברים שיש
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע
נב ז
לקמן מקראי: נדר אינו
מצוה כיין הרשות אבל נדרים שאינו
וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
בהן ממש ואחד דברים שאין בהן ממש
ויקרא ה ד
חל על
השינה כגון קונם שאני ישן
אוסר עליו אלא המצוה כגון סוכה
כיצד
אמר שבועה שאתן לאיש פלוני
2. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע
דקונם
לשון הקדש הוא ואמאי
ושופר ולולב ותפילין אימא דלא
נג ח
לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל
ושלא
אתן שנתתי ושלא נתתי שאישן
ליחול הקדש אבל קונם עיני
חייל ואי כתיב נדרים ה"א לפי שאוסר
הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְיָ
❖
ושלא
אישן שישנתי ושלא ישנתי שאזרוק
אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל
חל אעין: מלקין אותו.
בשינה
המצות עליו אבל בנזיר שאוסר עצמו
❖
מִשְׁלַח יָדֶךָ: דברים טו י
צרור
לים ושלא אזרוק שזרקתי ושלא
על היין לא חייל דנדרים ו) גופייהו
משום
שבועת שוא דדבר שא"א
זרקתי ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא
הוא ומשנשבע יצתה לשקר. אלמא
כשאוסר עצמו הסוכה לא חייל:
רבינו חננאל
מה
מוסף רש"י
שאין כן בשבועות. בפרק ב'
לאו שבועת ביטוי הוא דקתני וישן
על העתיד לבא שנאמר 1 להרע או להיטיב
שבועה חיילא אמידי
לאלתר: ליתיה בלהבא. יזרוק פלוני
דנדרים פריך מ"ש
שנאמר להרע או
דלאו בר מששא הוא.
אמר לו ר"ע א"כ אין לי אלא דברים שיש
להיטיב.
כגון שאזרוק צרור
או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי
נדר דכתיב כי ידור נדר לה' שבועה
בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן הרעה
לים ושלא אזרוק
אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני
נמי הכתיב או השבע שבועה לה'
מתני' אחד דברים של
והטבה מנין אמר לו מריבוי הכתוב אמר
ברשותו לזרוק ולא לזרוק: רב
ומשני הא דאמר ישיבת סוכה עלי
עצמו ואחד דברים של
לו אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב
אחרים [א'] יש בהם
כר"ע. דמחייב בלשעבר: ושמואל
הא דאמר שלא אשב בסוכה משמע
לכך: גמ' ת"ר חומר בנדרים מבשבועות
(לעיל ב.)
ממש וכו'. ת"ר חומר
כרבי ישמעאל. דמחייב ליה [רק]
דבנדרים לפי שאוסר סוכה על עצמו
שהנדרים חלים על
בנדרים שהנדרים חלים
חומר בשבועות מבנדרים חומר בנדרים
להבא: אליבא דר' ישמעאל כ"ע
ראוי שיחול הנדר שאוסר הסוכה עליו
דבר מצוה.
על דבר מצוה כדבר
הרשות מה שאין כן
לא פליגי. כלומר דרב ודאי תנאי
שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר
כקרבן וסוכה אינה מצווה לעשות
ב
בשבועה. חומר בשבועות
היא דלא מחייב ליה רב אליבא
מצוה אבל שבועה שאוסר עצמו על
הרשות מה שאין כן בשבועות חומר
שהשבועות חלות על
ג
(נדרים יג:)
דרבי
ישמעאל וליתא לפלוגתא
הסוכה אין השבועה חלה דמשועבד
דבר שאין בו ממש
בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין
ד
מה שאין כן בשבועות.
כדבר שיש בו ממש מה
דרב ושמואל אליביה כדמפרש
הוא לעשות מצוה ותימה א"כ מה
שאין כן בנדרים: פיסקא
בו ממש כדבר שיש בו ממש ה מה שאין
ואזיל: כי פליגי אליבא דר"ע.
חומר יש בנדרים מבשבועה שבועה
שאתן לפלוני ושלא אתן
כן בנדרים: כיצד אמר שבועה שאתן
אוקימנא בנשבע ליתן
כלומר אבל בדר"ע פליגי ולאו
נמי חיילא כה"ג כי אמר ישיבת סוכה
לפלוני ושלא אתן: מאי
אתן אילימא
מתנה לעשיר. אבל ליתן
דשמואל כתנאי דאפי' לר"ע פטר
עלי שבועה דאסר חפצא עליה
צדקה לעני מושבע מהר
צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא
ליה שמואל וכל שכן לר' ישמעאל:
דבאסר חפצא עליה חלה נמי שבועה
ו
(שם) על דבר
סיני הוא שנאמר נתון
שאין בו ממש.
שנאמר נתון תתן לו אלא
מתנה לעשיר:
תתן לו ואין שבועה
כדאמר בשילהי ז) (פ"ק) ובפ'
דר'
2
(שם)
חלה על שבועה. שאישן
ד' נדרים גבי שבועת שוא
שאישן ושלא אישן: איני והא"ר יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג'
ז
מלקין אותו.
ושלא אישן כו'. אוקימנא
באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי
בנשבע שלא ישן פחות
ימים מלקין אותו וישן לאלתר התם דאמר ג' הכא דלא אמר ג':
מג' ימים. אבל הנשבע
בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח
שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק: איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים
שלא יישן ג' ימים
באויר והדאמר בריש נדרים
מלקין אותו וישן לאלתר:
ושלא זרק רב אמר ח חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב איתיה
איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא
שאזרוק צרור לים ושלא
בלאו והן ושמואל אמר פטור ליתיה בלהבא לימא בפלוגתא דר'
אזרוק כו'. אתמר שבועה
עליה תנא נמי חרמים דמיתסר
שזרק פלוני צרור לים
ישמעאל ור"ע קא מיפלגי דתנן ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על
חפצא עליה ולאפוקי שבועה דאסר
ולא זרק. שבועה שלא
העתיד לבא שנאמר להרע או להיטיב אמר לו ר"ע א"כ אין לי אלא
נפשיה מן חפצא היינו דהוי נמי כה"ג
(סוכה נג.)
זרק וזרק. רב אמר
חייב דהא איתא בלאו
דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן הרעה והטבה
דאסר נפשיה מן חפצא אבל נדרים
והן. ושמואל אמר פטור
וחרמים אינן אלא בענין דמיתסר
מנין אמר לו מריבוי הכתוב אמר לו אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב
(נדרים טו.)
דהא ליתא בלהבא. פי'
חפצא עליה וי"ל דהיינו חומר בנדרים
ליתיה בזרוק. כלומר
לכך רב דאמר כר"ע ושמואל דאמר כר' ישמעאל אליבא דר' ישמעאל כולי
אינו יכול לכוף חבירו
דבכל ענין דחל על דבר הרשות חל
עלמא לא פליגי השתא מילתא דאיתא בלהבא לא מחייב עלה רבי ישמעאל
לזרוק צרור לים (המלח)
על דבר מצוה דהיינו כשאוסר חפץ
מיכן ולהבא. ואתינן
לשעבר מילתא דליתא בלהבא מיבעיא כי פליגי אליבא דר"ע רב כר"ע
לאוקמי חלוקתם בחלוקת
על עצמו אבל כשאוסר עצמו על
ושמואל אמר עד כאן לא מחייב ר"ע התם לשעבר אלא מלתא דאיתא
רבי ישמעאל ור' עקיבא
החפץ אינו חל אפי' בדבר הרשות
ולא עמדה. ואסיקנא
בלהבא מחייב ר"ע לשעבר אבל מידי דליתיה בלהבא לא לימא בפלוגתא
כשאומר קונם גופו על החפץ דקונם
כי פליגי אליבא דרבי
דרבי
עקיבא רב כר' עקיבא
היינו כקרבן ולא שייך על עצמו אבל
ושמואל אמר לך כי קא
בשבועה בכל ענייני שבועה אינה חלה על דבר מצוה כדבר הרשות דהיינו כשאוסר עצמו על החפץ ורבינו אלחנן תירץ בשם ר"י דבשבועה
מחייב ר' עקיבא לשעבר
אפי' כשיאמר ישיבת סוכה עלי שבועה אסר נפשיה מן חפצא דלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו וקונם לא שייך אלא על החפץ
במידי דאיתיה להבא אבל
במידי דליתיה להבא לא
שאוסר על עצמו כקרבן ולכך חלה נמי שבועה על השינה דאסר נפשיה עליה אבל בנדר אסר שינה עליו ואין בה ממש ובפ"ב
מחייב אלא בפלוגתא
דנדרים מסיק רבינא דנדרים נמי חלים מדרבנן על דבר שאין בו ממש והשתא אתי שפיר הא דאמר בריש נדרים
לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא ור"ת מפרש דלקמן ובפ' ד' נדרים לא מיירי שאמר בלשון זה יאסרו עלי
בשבועה אלא ה"ק כשאומר לשון שע"י שבועה אוסר פירות עליו ומיירי שאומר שבועה שלא אוכל פירות וברוב ספרים ל"ג בשבועה אבל
אמר יאסרו בשבועה אינו כלום אפי' בדבר הרשות משום דאסר חפצא עליה והשתא נמי ניחא חומר בנדרים מבשבועות: איני והא"ר
יוחנן. למאי דס"ד השתא דלעולם קאמר תימה דתקשה ליה בריש פירקין גבי שבועה שאוכל ושלא אוכל וי"ל דגבי אכילה
ליכא למיטעי דלעולם קאמר ולא הוצרך התנא לפרש דלאלתר קאמר א"נ התם נמי שייך שפיר לעולם כגון שנשבע על ככר שלפניו:
ושמואל דאמר כר' ישמעאל. וא"ת והא לעיל קאמר שמואל טעמא משום דליתא בלהבא וי"ל דאין זה מדברי שמואל אלא הש"ס
רב
מפרש כן אליביה וכענין זה יש בכמה מקומות בש"ס ח): דאמר כר"ע. הק' ה"ר עזרא הנביא דהשתא רב דריש
ריבויי ומיעוטי ובהגוזל קמא סבר רב כר"מ דאמר אומרים בעבדים הרי שלך לפניך דאין נגזלים כמקרקעי ומאן דאית
ליה דעבדים כמקרקעי דריש כללי ופרטי כדמוכח לקמן בפ' שבועת הפקדון ובהגוזל בתרא וי"ל דאית ליה
שום
מיעוט
דממעט עבדים כדפרישית לעיל בפ"ק :
מי