כה:
שבועות שתים פרק שלישי שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מי
נד א איתא בלא אניח. וליכא לאוקומה בשבת ויו"ט דלמאי קתני
דר' יהודה בן בתירא. אנשבע לקיים את המצוה פליג ולא אנשבע
א) ב)
שלא לקיים: שכן לא עשה בה כו'. דאיתיה בהן וליתיה בלאו:
לא הנחתי אי לאו לאשמועינן אע"ג דליתיה בלא אניח אי נמי
הוא
משני אפי' למ"ד י) שבת זמן תפילין הוא: מותיב
נימא רב כר' יהודה בן בתירא. דלא בעי לאו והן ה"נ לא בעינן
ג) ד)
לה והוא מפרק לה. ה"מ לאוקומה כר' יהודה בן בתירא דלא בעי
להבא ולשעבר: אליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגי. כלומר
נה ב
ה)
ו) ז)
דשמואל ודאי תנאי היא דלא ס"ד
לאו והן אלא ניחא ליה לאוקומה ככ"ע:
דרבי יהודה בן בתירא ורבנן קמיפלגי דתנן
נו ג
ואמר
עולא והוא שניכר כו'.
דשמואל למיפטריה אליבא דרבי יהודה
נז ד
ח)
א נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור
בן בתירא: השתא לאו והן. דכתיב
תימה תקשה ליה מגופא
ט) י)
❖
לקיים את המצוה ולא קיים פטור שהיה
דמתני' דקתני איזהו
בהדיא להרע או להיטיב דמשמע
ב
בדין שיהא חייב כדברי ר' יהודה בן בתירא
כגון אוכל ולא אוכל לא בעי: להבא
שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע
נח ה
ולשעבר. דלא מיפרשי כל שכן דלא
הא אינו משנה את הידוע חייב משום
דאמר רבי יהודה בן בתירא ומה אם
הגהות הב"ח
נט ו
בעי: כי פליגי אליבא דרבנן. פליגי
שבועת ביטוי אע"ג דליתיה בלהבא
הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני הרי
(א) גמ'
דרב אפי' לרבנן אמר למילתיה ולא לכו דאחת
וכן נמי מדתנן אם לא ראיתי
❖
ס ז
הוא חייב עליה מצוה שמושבע עליה מהר
תימא לרב תנאי היא. וכל מקום שיש
נחש כקורת בית הבד משום דאי
סיני אינו דין שיהא חייב עליה אמרו לו
סא ח ט
לשון זה בגמרא זו היא שיטתה: מי
אפשר להיות הא אפשר להיות חייב
❖
לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה
מוסף רש"י
איכא בלא אניח. בשבועת ביטוי והא
משום שבועת ביטוי אע"ג דליתיה
בה לאו כהן תאמר בשבועת מצוה שכן
שהיה בדין שיהא
נשבע לבטל את המצוה הוא: והוא
באראה כקורת בית הבד ומיהו לפי
חייב.
לא עשה בה לאו כהן נימא רב דאמר כר'
שניכר לשלשה בני אדם. שכבר ידעו
מה שמפרש רבא דה"ק באומר יאסרו
תורה אור השלם
שכן לא
(לקמן כז.)
יהודה בן בתירא ושמואל דאמר כרבנן
כל פירות שבעולם עלי אם לא
שלשה באותו עמוד שהוא של אבן
1. אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע
עשה בה לאו כהן.
ראיתי כו' ניחא דלא מצי דייק מההיא
הוא דהויא שבועת שוא דמידי דידעו
אליבא דרבי יהודה בן בתירא כולי עלמא
לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע
(שם) והוא
אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר
דשבועה היא מאכילת פירות א"נ
ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם:
לא פליגי השתא לאו והן לא בעי להבא
לג' בני
שניכר.
יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה
ה"ג ומודה רב באומר שבועה שאני
התם אפשר שיטרח עד שיראה נחש
אדם.
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע
ולשעבר בעי כי פליגי אליבא דרבנן שמואל
יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע
כקורת בית הבד הואיל והוא בעולם:
וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
כרבנן ורב כי לא מחייבי רבנן בלאו והן
(לקמן כט.) בכולן נאמר
ידעתי
ויקרא ה ד
ולא ידעתי מחלוקת. לאו
ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע
2. וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת
ונעלם.
דכתיב 1 להרע או להיטיב בהדיא אבל
לך: ומודה רב כו'. דאע"ג דלא
היינו שבועת העדות
מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר
❖ אחת
להבא ולשעבר דמריבויא דקראי אתו מחייבי
חָטָא עָלֶיהָ: ויקרא ה ה
דמיירי כגון שאינו צריך עכשיו לאותה
בעי להבא ולשעבר לאו והן בעי
מתיב רב המנונא לא אכלתי היום ולא
אתה מחייבו כו'.
עדות:
והאומר שבועה שאני יודע לך עדות
(כריתות ט.
❖
הן משכחת בה לאו לא משכחת בה
תימה דבת"כ דריש מלאחת בשבועה
הנחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן
וכעי"ז לקמן לא:)
רבינו חננאל
דליתיה באיני יודע לך דאיני יודע לך
שלא אוכל פת חטין ושעורין וכוסמין
חייב בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל
ג
דרבי יהודה בן בתירא
עדות לאו משום שבועת ביטוי חייביה
דחייב על כל אחת ואחת והכא דריש
אלא לא הנחתי מי איתיה בלא אניח הוא
ורבנן פליגי. דתנן נשבע
רבינו חננאל (המשך)
רחמנא להתחייב בה חוץ לב"ד אלא
מיניה דאינו חייב אלא אחת ויש לומר
לקיים את המצוה ולא
מותיב לה והוא מפרק לה לצדדין קתני לא
בשלמא לשמואל דאמר
קיים פטור. שהיה בדין
משום שבועת העדות ואינה אלא
דבת"כ מפיק מלאחת והכא דריש
כל דליתיה בלהבא לא
שיהא חייב דברי ר' יהודה
אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות מתיב
בב"ד ובראוי להעיד: ידעתי ולא
מאלה דמשמע מקצת אלה הכתובים
מחייב עליה לשעבר
בן בתירא. ואסיקנא
רבא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות
ידעתי מחלוקת. דרב ושמואל דאיתיה
בפרשה אתה מחייבו ולא על כל אלה
משום שבועת ביטוי
אליבא דרבי יהודה בן
להכי אפקה רחמנא
בתירא כולי עלמא לא
את הידוע לאדם ד ואמר על עמוד של אבן
אי נמי מלמ"ד דלאחת קא דריש
בלאו והן וליתיה בלהבא דנשבע
לשבועת העדות מכלל
פליגי השתא לאו והן
(שהוא במקום פלוני) שהוא של זהב ואמר
לבטל את המצוה הוא: להכי אפקיה
ושמואל דריש כוליה לדרשה דת"כ:
שבועת ביטוי לחיוביה
לא בעי דכתיב בהדיא
לחייבו על המזיד כשוגג. המ"ל
רחמנא כו'. ופרשה בהדיא ובהאי
בשבועות העדות. ואע"ג
באורייתא דהא מחייב
עולא ה והוא שניכר לג' בני אדם טעמא
דליתיה בלהבא. אלא לרב
בשבועת מצוה אע"ג
לחייבו אפי' מושבע מפי
קרבן גופיה דאי לא כתבה בהדיא
דניכר הא לא ניכר עובר משום שבועת
דמחייב שבועת ביטוי
דליתיה (בהן) [בלאו]
אחרים בלא עניית אמן משא"כ
לא שמענא ליה משבועת ביטוי
ואע"ג דליתיה בלהבא.
וכ"ש להבא ולשעבר
ביטוי ואמאי הא אינו ביהא של זהב הוא
אמאי אפקה לשבועת
דמרבויא הוא דקא אתי
דליתיה בלהבא: אלא לרב למאי
בשבועת ביטוי:
חדא מותיב לה והוא מפרק לה ניכר עובר משום
העדות מכלל שבועת
דלא בעי. כי פליגי אליבא
הלכתא כתבה רחמנא. ובהאי קרבן
ביטוי וכתבה בפני עצמה
דרבנן. שמואל כרבנן סבר
שבועת שוא לא ניכר עובר משום שבועת שקר אמר אביי ו ומודה רב
גופיה הלא בכלל שבועת ביטוי היא:
כדכתיב ושמעה קול
כיון דבעי לאו והן להבא
באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע
אלה. ואתינן לפרוקי
נמי בעי. ורב כי בעי
תרתי. אם ראוי להעיד הוא וכפר
אליבא דרב. ודלמא
לאו והן דכתיב להרע
ליה דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות ידעתי ולא ידעתי
בו בב"ד חייב שתים משום שבועת
לחיובי בשבועת העדות
או להיטיב בהדיא. אבל
העדות ומשום שבועת ביטוי: לאחת.
מחלוקת העדתי ולא העדתי מחלוקת בשלמא לשמואל דאמר מילתא
תרתי הוא דאפקה חדא
להבא ולשעבר דמרבויא
ז
משום ביטוי וחדא משום
דקרא הוא דקאתי דכתיב
בההיא עניינא כתיב כי יאשם לאחת
דליתיה בלהבא לא מחייב עליה לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת
שבועת העדות. ונדחו
לכל אשר יבטא האדם
מאלה: ולאביי למאי הלכתא. אליבא
עדות מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא אמרוה
דברים הללו. מדתניא
בשבועה לא בעי. ומותיב
דרב: בכולן. בכל הכתובין בקרבן
לאחת מאלה. אחת אתה
רב המנונא לשמואל מהא
רבנן קמיה דאביי לאיחיובי עליה תרתי אמר להו תרתי לא מציתו אמריתו
מחייבו ואי אתה מחייבו
דתני לא הנחתי תפילין
עולה ויורד שבועת ביטוי וטומאת
שתים. אלא לחייב על
היום ולא אכלתי היום.
דתניא 2 לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ח ואי אתה מחייבו שתים ולאביי
מקדש וקדשיו נאמר ונעלם: וכאן.
ט)
שבועת העדות במזיד
משביעך אני ואמר אמן
למאי הלכתא אפקיה רחמנא לכדתניא בכולן נאמר ונעלם וכאן לא
בשבועת עדות לא נאמר ונעלם:
כשוגג אפקה. כדתניא
חייב. והא הנחת תפילין
בכולן כתיב ונעלם ממנו
ליתא בלהבא. דהא נשבע
נאמר ונעלם ט לחייב על המזיד כשוגג אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד
במזיד. דליתיה לשבועת ביטוי:
ובשבועת העדות לא
לבטל את המצוה פטור
מיחייב חדא בשוגג מיחייב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי לאחת אחת
מחייב חדא. משום עדות: בשוגג.
(א)
כתיב ונעלם לחייב על
הוא. ופרקינן לצדדין
המזיד כשוגג דליתא
קתני לא אכלתי ונמצא
דאיכא לחיוביה נמי משום שבועת
אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואי במזיד מי איכא תרתי רבא אמר
בשבועת ביטוי. ואימא
שאכל חייב קרבן דהא
ביטוי מחייב תרתי: לאו היינו
משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא
במזיד ניחייב קרבן אחד
איתיה בלא אוכל להבא.
דאמרי. לכו דבהדיא מעטיה קרא
משום שבועת העדות
אבל לא הנחתי תפילין
חידושו בלבד מכלל דאביי סבר איתה לשבועה בעולם והאמר אביי מודה
משום דליכא בשבועת
דלהבא ליתיה פטור
מלחייביה תרתי ועל כרחך בשוגג
רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה
ביטוי קרבן במזיד אלא
מקרבן וחייב מלקות.
הוא דמיעטיה קרא דאי במזיד מי
מלקות. (אלא) [אבל]
מותיב רבא איזו היא
דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות הדר ביה אביי מההיא ואיבעית אימא
איכא תרתי ולמה לי למעוטי הא אין
בשוגג מחייב תרתי. חדא
שבועת שוא נשבע לשנות
חדא
משום שבועת ביטוי
את הידוע לאדם. אמר
חיוב ביטוי במזיד. ה"ג ואי במזיד מי
וחדא משום שבועת
על עמוד של אבן שהוא
איכא תרתי: רבא אמר כו'. כלומר לא צריך למעוטיה מלאחת וכי אתא לאחת למעוטיה מחיוב שתים לאו לעדות וביטוי אתא
העדות (תרתי) [דכתיב]
של זהב כו'. ואמר עולא
אלא לביטוי לחודיה שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת אבל עדות וביטוי
ושמעה קול אלה. וכתיב
והוא שניכר לג' בני אדם
או נפש כי תשבע.
שהוא עמוד של אבן.
לא צריך מיעוטא דהויא לה עדות דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא בפני עצמו לידון בדבר החדש בראויין להעיד ובב"ד הלכך אין
ודחי לא מצית אמרת
הא אם לא ניכר להן
לך בו אלא חידושו ומשום עדות חייב ולא משום ביטוי: מכלל דאביי. דאיצטריך קרא למעוטי: סבר איתה לשבועה בעולם.
דכתיב לאחת מאלה. ואי
אינה שבועת שוא אלא
כלומר איתא לשם שבועת ביטוי באיני יודע לך עדות והאי דלא מיחייב תרתי משום מיעוטא דאין אתה מחייבו שתים הוא ונ"מ
במזיד מי איתא לשבועת
שבועת ביטוי וחייב עליה
ביטוי קרבן כלל דצריך
קרבן. ואמאי הא ליתיה
היכא דאיתיה לביטוי וליתיה לעדות כגון בפסולין לעדות או שלא בב"ד דליכא למיפטריה מלאחת מיחייב משום ביטוי: והאמר
קרא למיעוטא. רבא אמר
ביהא של זהב. ופרקינן
אביי. לעיל כו' דליתיה לשם שבועת ביטוי בשבועת העדות ואם איתא הרי ישנה באיני יודע לך עדות בפסולין שלא בב"ד:
משום דהתם שבועת
ניכר עובר משום שבועת
העדות דבר שהיה בכלל
שוא. לא ניכר עובר משום
שאין
שבועת ביטוי ויצא מן
שבועת שקר. אמר אביי
הכלל לידון בדבר חדש והוא לחייבו קרבן על המזיד כשוגג בלאו גרידתא ואין לך בו אלא חדושו בלבד.
ומודי רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע פטור
משום שבועת ביטוי
כלומר אין לך בו אלא קרבן
אחד בלבד בין בשוגג בין במזיד. ואקשינן מכלל דאביי סבר דאיתא לשבועה כו':
דהא ליתיה בכלל אדע לך. כלומר ליתיה בלהבא. ידעתי ולא ידעתי העדתי
ולא העדתי מחלוקת.