שבועות שתים פרק
שלישי שבועות
כו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חדא
מינייהו רב פפא אמרה. דמלך בתר אביי ורבא כדמוכח
שאין בהן הרעה
והטבה. שאזרוק צרור לים: ת"ל כי תשבע לבטא.
סב א
א)
ב)
מכל מקום: ר'
ישמעאל ששימש כו'. הכי שמיע ליה לרבי יוחנן
בפרק (בתרא דמסכת מועד קטן ) ולא היו יודעים
כ)
ג)
שר' ישמעאל שימש את רבי נחוניא: מאי מיעט מיעט מצוה. דדבר
התלמידים אם מדעתו אמרה או משום רבו:
ד) ה)
מיעט
דבר מצוה. המ"ל מיעט דבר דליתיה בלאו והן ולשמואל
שאי אפשר הוא וה"ה למשנה את הידוע לאדם: לא יחל דברו. לא
סג ב
ו)
משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים
מילתא דליתיה בלהבא וצ"ל דשקולים
ז)
שבועתו והיינו להבא: לא תשקרו.
הן דלמאן דדריש ריבה ומיעט
חדא מינייהו רב פפא אמרה: ר' ישמעאל
ח) ט)
בשעה שתשבעו לא תצא לשקר:
וריבה לית לן למעוטי אלא חדא
סד ג
אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא: ת"ר
מילתא: ולא שקדמה ביטוי לשבועה.
י) כ)
האדם בשבועה. שיהא אדם בשעת
להרע או להיטיב אין לי אלא דברים שיש
❖
סה ד ה
שבועה שיהא לבו עליו: פרט לאנוס.
ואתא האי קרא לגלויי על להרע או
בהן הרעה והטבה א שאין בהן הרעה והטבה
❖
סו ו
כדמפרש לקמיה כגון בשבועה
להיטיב דממעט לשעבר אבל בהאי
לחודיה לא סגי: את לבך אנסך.
מנין תלמוד לומר [א] 1 או נפש כי תשבע
לשעבר וכסבור שנשבע באמת.
תורה אור השלם
לבטא בשפתים אין לי אלא להבא לשעבר
ולקמיה בעי אם כן שגגת שבועה
נראה דלאו למפטריה מקרבן גרידא
1. אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע
רבינו חננאל
מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם
לשעבר היכי משכחת לה: בשבועה
קאמר שלא יצטרך לכתוב על
1
לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע
מתני' ר' ישמעאל אומר
אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר
ונעלם. שנתעלמה ממנו שבועה:
בשבועה דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל
פנקסו שיביא חטאת שמינה
אינו חייב אלא על העתיד
יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה
העלם חפץ. בלא שבועה. לקמן מפרש
לכשיבנה בית המקדש אלא אפילו
אומר להרע או להיטיב להבא אמר לו רבי
שנאמ' להרע או להיטיב.
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע
לה: לבך אנסך. כסבור
עונש נמי ליכא כדמוכח בפרק ארבעה
היית
אמר לו ר' עקיבא אם
וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
עקיבא אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן
ויקרא ה ד
כן אין לי אלא דברים
לישבע באמת: אינשי. שכח:
אחת
נדרים דאמר התם
הטבה והרעה דברים שאין בהן הרעה
2. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיְיָ
שיש בהן הרעה והטבה.
היא. אי אתה מוצא העלם חפץ
כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות
דברים שאין בהן הרעה
אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר
והטבה מנין אמר לו מרבוי הכתוב אמר
שגגות מותרות ומפרש היכי דמי
בלא העלם שבועה וזו היא
אינה
והטבה מנין א"ל מרבוי
אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל
לו אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך
הכתוב. א"ל אם ריבה
דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו
משנה: אלמא לא. אין אתה
שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי
מוצא
במדבר ל ג
הכתוב לכך. פירוש אם
יַעֲשֶׂה:
שפיר קא"ל רבי עקיבא לר' ישמעאל א"ר
דכל חד וחד אדעתיה שפיר משתבע
זו בלא זו בתמיה והא משכחת לה
3. לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא
ריבה הכתוב הזה דכתב
יוחנן ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא
לכל אשר יבטא האדם
כו': עלה דהאי פת. שאכל וגבי
ולא דמי לההיא דהשולח
תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ
❖
בַּעֲמִיתוֹ: ויקרא יט יא
אפילו דברים שאין בהם
דהאי פת העלם שבועה היא כסבור
שאמרה יהנה סם המות באחד
בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה
הרעה והטבה. ריבה נמי
שלא נשבע עליה שהרי סבור שהיא
מבניה שנענשה דגבי ממון שאני
אפי' דברים שאינן להבא:
בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט
ת"ר להרע או להיטיב
של שעורים: חזינן כו'. כבר פירשתיו
דמעיקרא הוה לה למידק שסופה
הגהות הגר"א
רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו
אין לי אלא דברים שיש
אצל העלם טומאה ומקדש בשילהי
לבא לידי שבועה אם תאבדנו ומיהו
[א] גמ'
בהן הרעה והטבה כו'.
שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה
ידיעות הטומאה י): לא שנא. ופטור:
תימה אמאי לא מיבעיא תרי קראי
ואסיקנא ר' עקיבא דריש
ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט מאי
❖
התורה ברבויי ומיעוטי
חד לפטור מקרבן וחד לפטור מעונש
איזו
כנחום איש גם זו.
ר' עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי דתניא או
כדאשכחן בפ"ב דנדרים
או נפש כי תשבע
נפש כי תשבע ריבה להרע
או להיטיב מיעט לכל אשר יבטא האדם חזר
גבי נשבע לבטל את המצוה דמיבעי
לבטא. ריבה כל מה
מוסף רש"י
שיבטא. להרע או להיטיב
וריבה ריבה ומיעט וריבה
ריבה הכל מאי ריבה ריבה כל מילי ומאי
לן תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד
שהיה דורש את כל
מיעט כל דבר שאין בו
לפטור ממלקות ויש לומר דלא דמי
מיעט מיעט דבר מצוה ור'
ישמעאל דריש כלל ופרט או נפש כי תשבע
התורה כולה בכלל
הרעה והטבה. לכל אשר
ופרט.
כלל דהתם שפיר מיבעי לן תרי
יבטא האדם בשבועה חזר
לבטא בשפתים כלל להרע או להיטיב פרט לכל אשר יבטא האדם חזר
וריבה כל מה שיבטא
קראי חד למיפטר שוגג מקרבן
וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש
האדם בשבועה חייב
וחד למיפטר מזיד ממלקות אבל
משום שבועת ביטוי. מאי
להבא אף כל להבא אהני כללא לאתויי אפי' דברים שאין בהן הרעה
רבי רבי כל מילי. בין
הכא כשפטר שוגג פטרו לגמרי
והטבה להבא אהני פרטא למעוטי אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה
להבא בין לשעבר. ואפילו
מקרבן ומעונש וההיא דס"פ ד'
דברים שאין בהם הרעה
לשעבר איפוך אנא א"ר יצחק דומיא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו
אחין דקאמר לרבי
והטבה. אי הכי המיעוט
משום בל יחל דברו יצאתה זו שאין איסורו משום בל יחל דברו אלא
למה בא. ואמרינן מיעט
חייא בר קפרא שקורי משקר ולבר
2
דבר מצוה. כלומר הנשבע
קפרא רבי חייא שקורי משקר לא לענין
משום בל תשקרו רב יצחק בר אבין אמר אמר קרא או נפש כי תשבע
לבטל את המצוה פטור.
עונש שבועה קמיבעיא ליה היאך
ר' ישמעאל דריש הכי
לבטא בשפתים מי שהשבועה קודמת לביטוי ולא שהביטוי קודמת
בכלל ופרט כנחוניא בן
אירע תקלה על ידם אלא במה היה
לשבועה יצא זה אכלתי ולא אכלתי שהמעשה קודם לשבועה ת"ר
הקנה רבו וריבה אפי'
טועה לומר ששמע מרבי כדבריו:
דברים שאין בהם הרעה
3 האדם בשבועה ב פרט לאנוס ונעלם פרט ג למזיד ממנו שנתעלמה ממנו
ואי והטבה. ומיעט אפילו
שבועה יכול שנתעלמה ממנו חפץ ת"ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה
דברים שיש בהן הרעה
ד
והטבה לשעבר ואינן
הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ: אמר מר האדם בשבועה פרט לאנוס היכי דמי כדרב כהנא
להבא פטור. ואקשינן
ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב כי אתו
עליה ומה ראית לרבות
דברים שאין בהן הרעה
לקמיה דרב אמר כחד מינייהו אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה לבך אנסך ונעלם ממנו
והטבה ולמעט דברים
שנתעלם ממנו שבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו על העלם שבועה הוא
שהן לשעבר. ופריק ר'
יצחק מדוקיא דקרא
חייב ואינו חייב על העלם חפץ: מחכו עלי' במערבא בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ כגון דאמר
דכתיב לא יחל דברו אלא
שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבור שאוכל קאמר דשבועתיה אינשי חפצא דכיר אלא חפץ בלא
קיימו. והנשבע בדבר
שכבר עבר היאך יכול
שבועה ה"ד כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבור של שעורים קאמר דשבועתיה דכיר ליה
לקיימו. מאי דהוה הוה.
חפצא אינשי כיון דחפצא אינשי להו היינו העלם שבועה אלא אמר רבי אלעזר דא ודא אחת היא מתקיף לה
אינו עובר בדבר שעבר
אלא משום לא תשקרו.
רב יוסף אלמא חפץ בלא שבועה לא משכחת לה והא משכחת לה כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת
ה
ועוד מדכתיב או נפש
כי תשבע לבטא. מי
חטין והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין ועלתה בידו של
חטין וכסבור שעורים היא ואכלה
שקדמה שבועה לביטוי
דשבועתיה דכיר ליה חפצא הוא דלא ידע ליה אמר ליה אביי
כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי
ולא מי שקדם ביטוי
לשבועה: ת"ר לכל אשר
דתפיס בידיה העלם שבועה הוא לישנא אחרינא אמר ליה אביי
לרב יוסף סוף סוף קרבן דקא מייתי
יבטא האדם בשבועה
עלה דהאי פת מיהת העלם שבועה הוא ורב יוסף אמר לך כיון
דכי ידע ליה דחטין הוא פריש מיניה
פרט לאנוס כגון רב כהנא
ורב אסי דהוו משבעי
העלם חפץ הוא בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אמר ליה הרי העלם שבועה בידו וחייב
מר אמר הכי אמר רב
אדרבה הרי העלם חפץ בידו ופטור אמר רב אשי חזינן אי מחמת שבועה קא פריש הרי העלם שבועה בידו
(סוכה נ:)
ומר אמר הכי אמר רב
ו
ואשתכח כחד מינייהו.
וחייב אי מחמת חפץ קא פריש הרי העלם חפץ בידו ופטור א"ל רבינא לרב אשי כלום פריש משבועה אלא
א"ל רב לאידך כי האי
משום חפץ כלום פריש מחפץ אלא משום שבועה אלא לא שנא בעא מיניה רבא מרב נחמן
גוונא לא הוי שבועת שקר
מאי טעמא לבך אנסך
איזו
שעמד בדעתך כי האמת
עמך: לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו. מדסמיך ליה לשבועה לונעלם ש"מ דבהעלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ ואמרינן בשלמא אי אמר שבועה שלא אוכל פת
חטים ושכח היאך נשבע הוא וכסבור שאוכל נשבע דהיינו העלם שבועה בלא העלם חפץ. כי פת חטין זכור הוא אלא שכח שנשבע שלא לאכלה. אלא העלם חפץ בלא העלם שבועה היכי דמי
אי נימא כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור פת של שעורים קאמר היינו העלם שבועה דא ודא אחת היא. כלומר לא משכחת העלם חפץ בלא העלם שבועה. ופרי' רב יוסף אי
נשבע שלא אוכל פת חטין והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת חטין וכסבור פת שעורים היא ואכלה פטור. היינו העלם חפץ בלא העלם שבועה. דשבועתיה דכיר ליה. חפצא
הוא דאינשי ליה ואע"ג דאמר אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא ממאי דתפיס בידיה כי האי גוונא העלם שבועה היא. הא דחי לה רב יוסף הכי כיון דאילו מדכר דפת חטים היא פריש העלם
חפץ הוא: בעא מיניה
רבא מרב נחמן
העלם
שבועה והעלם
חפץ בידו מהו. א"ל
הרי
העלם שבועה בידו
וחייב כו'.
וקיימא לן כר' עקיבא דמחייב אפילו לשעבר: בעא
מיניה רבא מרב נחמן